|   15:07:40
דלג
  שמחה סיאני  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

ימים לבנים

רק אלוהים מסוגל לסלוח להם על עוונותיהם, עם או בלי צום ותפילות, כי הוא מעלה את החוזרים בתשובה האמתיים למדרגה הגבוהה מזו של צדיקים גמורים רק הוא בעל אורך רוח כזה ורחמים גדולים על החוטאים האלה, אך יש לו תנאי, שהתפילות תהיינה בכוונה ומכל הלב אותו אי-אפשר לרמות"!
20/09/2017  |   שמחה סיאני   |   יומני בלוגרים   |   חגים ומועדים   |   תגובות
פחד גדול [צילום: סבי ברנס/פלאש 90]

כאז כן עתה, אני קוראת לעצמי "אשתו של מתושלח" במיוחד בימים אלה, "הימים הלבנים" שלפני ראש השנה ויום הכיפורים.

אני עוצמת את עיניי ורואה את אימי סוחבת שני פחי מים, שקנתה מרחל, שכנתנו העירקית. היו אלה מים נקיים ששימשו אותנו לבישול ולרחצה. באין לנו מים צלולים הראויים לשתייה מבור המים שהיה בחצרנו, יכולנו לשאוב ממנו רק מים לניקוי הבית, החצר ו"בית המים" (השירותים).

בזמנו, בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, לא התקינה עיריית ירושלים צינורות מים בבתינו. צינור המים הראשון שהותקן בשכונה היה בביתה של רחל, שניצב מתחת לבית הכנסת הגדול בשכונתנו, "נחלת צבי", הסמוכה לשכונת "מאה שערים". ברבות הימים, זכו כל אנשי השכונה לקווי מים מהעירייה.

התכונה לפני החג הייתה רבה. כל אחד רצה לרצות את הקב"ה ולמרֵק, לא רק את חטאיו בתפילה בבית הכנסת, אלא תחילה במראה הנקי והצח של הבית והחצר.

אימא הייתה משכימה קום ומסיידת בסיד לבן את קירות חדרנו הקטן, את המטבח הצר שניצב בחצר, את קירות החצר והמבואה המובילה בפרוזדור ארוך לכניסה/ליציאה מהבניין וכן סיידה את קירות "בית המים" (בית השימוש "בול קליעה", ששימש את כל דיירי הבניין) ואת פתחי דלת העץ העבה בכניסה לבניין.

אבא היה חולה באי ספיקת כליות ולא יכול היה לסייע בידה בעבודות קשות אלו ועל אימא הוטלו כל מלאכות הבית. אבא היה בעל תשובה ו"טבע" בתורת הקבלה עד שורשיי שערותיו. (הוא נפטר בהיותו בן 45).

אימא הייתה כמו נמלה חרוצה, נמוכת קומה ונמרצת. היא הבריקה את חדרנו הקט, כיבסה, עִמלֵנה וגיהצה את שמלותינו הלבנות ותלתה אותן על דלת הארון, צחצחה את נעלינו הקטנות ותחבה לתוכן גרביים לבנות. אימא אף בישלה, דבר שלא אהבה לעשות, אמרה שזה בזבוז זמן... ואהבה לאפות את עוגת התפוזים המפורסמת שלה, שריחה הנעים הציף את הבית והחצר. סיר האפייה עמד גאה על האידיאל כשכולו מצוחצח וחגיגי, נושא בקִרבו את עוגת התפוזים הריחנית שטפחה והגיעה עד לתקרתו.

הפתיליות רחשו ועמדו על גבי מדף העץ העבה מכוסה בשעוונית פרחונית, ששימש לאימא כשולחן, והטילו צלליות רוקדות על גבי הקירות. הסירים, שווים בצבעם הכסוף, עמדו בשורה כחיילים, מהסיר הקטן ועד הסיר הגדול, והדיפו ריחות נעימים של אורז, עוף, ירקות, חוו'ייג' ... ריחות משכרים שלא מן העולם הזה.

אימא מילאה במֵי שתייה צלולים את הזִיר (כד החרס הענק שעמד בפינת המטבח) ששמר על קרירותם למשך כל היום. שולחן החג הוכן מבעוד מועד ומפה לבנה וצחה כיסתה אותו. צלחות הפח המבריקות הונחו על השולחן ומשני צדיהן הונחו בקפידה סכין, מזלג, כף וכפית. מפית לבנה הונחה ליד כל צלחת וצלוחית קטנה עם מלח ניצבה בסמוך לצלחתו של אבא. זר שושנות אדומות מפלסטיק עמדו זקופות וגאות בתוך וָזָה במרכז השולחן. נרות החג השלימו את המראה ונסכו אווירה חגיגית בביתנו.

כל בוקר היה שמש בית הכנסת נוקש על תריסי חלוננו וקורא בקול שקט, כדי לא להעיר את כל בני הבית: "מורי יוּסֵף, מורי יוסף, גוּם (קוּם, בתימנית), גוּם, סַלִיחוֹת, סליחות", והיה מטה אוזנו לשמוע את אבי עונה לו: "הָא, הָא...", ומשלא שמע את קולו של אבי, נקש בשנית על התריס והפעם בנקישה רמה יותר ואמר בנימת זירוז: "יה מורי יוּסֵף, גוּם, סַליחות...", ומקשיב בשנית לתשובתו של אבי. מששמע את ה"הָא", ידע שעשה מלאכתו נאמנה ופנה לנקוש על גב התריס הבא: "מורי עבאהל, גוּם, סַליחות". "זכריה, הוא כבר הלך לבית הכנסת", נשמע קולה הסדוק של אשתו, מרת פַאדָה עבאהל, מבעד לתריסים המוגפים. "סליחה", אמר, ופנה לנקוש על תריסי ביתו של מורי ימיני...

אבא הזדרז לקום וללכת לבית הכנסת לתפילת סליחות. פניו היפים והחיוורים היו עטורי זקן שחור, שמעט שיבה זרקה בו. הטלית שהונחה מעדנות על כתפיו וירדה כאדרת על אחורי גופו הגבוה והצנום, נתנו לו מראה של מלך. הייתי מביטה בו בהערצה איך היה מקפיד על ניקיון בגדיו, שלהם דאגה אימא בנאמנות אין קץ.

בצאתו מפתח הבית, היה רוכן לעבר צמחי השד'אב הריחניים ושואף מלוא ריאותיו את ריחם המשכר. את הצמחים הציבו שכנינו בתוך מספר פחים, ששימשו בזמנו כעציצים, מתוכם עלו וצצו עלי השַדַא'ב ופרחי גרניום אדומים (נגד עינא בישא).

בערב ראש השנה, בשעת בין הערביים, נראו בני השכונה פונים לבתי הכנסת לבושים בגדֵי לבן, עלֵי ריחן בידיהם, הנשים עם כיסויי ראש לבנים והגברים עם הטליתות על כתפיהם, הכיפות לראשיהם והפאות המסולסלות לצדי ראשיהם. ("סִימוֹנִים" - קראו לפאות של בני תימן – והפירוש - סימנים, פאות כדי להבדילם מן הגויים).

קולותיהם היפים נישאו על פני כל השכונה, קולות צחים של קטנים וגדולים, שנשמעו כמו מקהלת מלאכי השרֵת והשרו אווירת קדושה בכול. בתי הכנסת (חמישה במספר), היו גדושים באנשים יותר מתמיד. התפילות והמזמורים הציפו את השכונה והנשים עמדו נפעמות לשמע הקולות היפים שבקעו מפיות המתפללים והציצו אליהם מעבר לסבכה של "עזרת הנשים".

ראש השנה היה כמעין קדימון ליום הכיפורים הממשמש ובא. חִיל ורעדה הציפו את הלבבות ולקראתו היום הקדוש הזה הייתה תכונה רבה שנשזרה בחרדה גדולה ובתחינה לשנה טובה, לחיים ולשלום. כולנו ידענו שאנו עומדים לפני בית משפט של מעלה, לטוב או לרע, ואין לברוח מן הדין! ניחמנו על מעשינו הרעים וספרנו את המעשים הטובים שעשינו במשך כל השנה בתקווה, שאלה יכסו על החטאים שעשינו ברוב טיפשותנו, לבל ייחשבו בעיני הקב"ה והוא חו"ח ידון אותנו לקו חובה. הפחד מהלא נודע נכנס לעצמות ממש והתפילות היו הפעם בכוונה רבה, בצער אמתי ובבקשת מחילה כנה.

אימא הייתה צוחקת ואומרת: "נו, תראי את כל האנשים בשכונה, פוחדים פחד מוות מ"הימים הנוראים". הם חוטאים כל השנה ולפני יום כיפור מתכננים איך לנקות את חטאיהם בתפילות ובצום. מה הם חושבים, שהם יכולים לרמות את אלוהים? שהמטפחת תכסה את ראשן, שהכיפה והטלית תכסינה את גופם והיושב במרומים לא יראה מה יש בלבם? חבל להם על כל הטרחה. הקב"ה יסכים לנקות את חטאיהם רק אם הם יתפללו ויתחרטו על מעשיהם הרעים בכוונה גדולה שתצא מהלב, ולא רק שיתפללו מן השפה ולחוץ.

אימא סירבה לצום ביום הכיפורים והייתה אוכלת בחשאי מאחורי גבו של אבא. כשהערתי לה על כך השיבה לי וקורטוב של מרירות נתלה בקולה: "שמחה'לה, אני לא צמה ביום זה, כי אני עובדת כ ל כ ך קשה כל השנה מהבוקר ועד לשעות הערב המאוחרות, אני שמחה בחלקי גם אם הוא מועט, כך שאין לי זמן לעשות עוונות. נפשי ממורקת ונקייה לגמרי!

לצוֹם הזה, בתי, זקוקים אנשים שיש להם זמן לחטוא, שעיניהם בולשות אחרי שכניהם ותמיד רואות שהדשא של השכן ירוק יותר, שנוהים אחרי הכסף ואחרי המותרות. העני לא מעניין אותם, הם לא מסייעים בידו והוא נחשב בעיניהם כמֵת אך הם בבחינת "אני ואפסי עוד!" במשך כל השנה אין לאנשים האלה אלוהים והם מרגישים כאדונֵי העולם. פתאום, כשבא יום הדין, תשמעי מכל עבר בכיות, יללות, הכאות על החזה ובקשות סליחה.

רק אלוהים מסוגל לסלוח להם על עוונותיהם, עם או בלי צום ותפילות, כי הוא מעלה את החוזרים בתשובה האמתיים למדרגה הגבוהה מזו של צדיקים גמורים. רק הוא בעל אורך רוח כזה ורחמים גדולים על החוטאים האלה, אך יש לו תנאי, שהתפילות תהיינה בכוונה ומכל הלב. אותו אי-אפשר לרמות!" איך אבא שלך אומר? 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'. המעשים חשובים ולא הדיבורים והתפילות. אם אתה חוטא, אתה יכול להתפלל מהבוקר ועד הערב, זה לא יעזור לך. אך אם אתה אדם ישר, עוזר לעני ולדל, ליתום ולאלמנה בנפש חפצה ואפילו אינך מתפלל וחובש כיפה, מעשיך הם אלה הנחשבים בעיניי הקב"ה ועליהם תקבל שכר ומחילה!"

עבורי יום הכיפורים היה סיפור, שגרם לי לטראומה גדולה שלא סרה מלבי עד עצם היום הזה. כתבתי את כל מה שעברתי בסיפור שאביא לפניכם עתה והנקרא:

אהיה כפרה עליך

מאז ילדותי, אני נזכרת בגעגועים מהולים בעצב, בהכנות ליום הכיפורים בשכונת ילדותי "נחלת צבי" בירושלים. סצנת שחיטת התרנגולות לכפרות נחרתה בזיכרוני עמוקות, שכן בעטיה לא ישנתי לילות רבים לאחר מכן.

אבי, הרב יוסף חיים סיאני זצ"ל, מלבד היותו סופר סת"ם, חזן, משורר ואמן, היה גם שוחט. רבים מבני השכונה היו באים לחצרנו לשחוט את התרנגולות, אחרי שסובבו אותן מסביב לראשי בני משפחותיהם ובפיהם ברכה, שהתרנגולות תהיינה כפרה על כל בני הבית.

אני זוכרת את אבי פותח קופסת עץ מלבנית, בעלת שני צירי ברזל ונוטל מתוכה, בחרדת קודש, סכין רחבה וחדה ביותר. הסכין הייתה מונחת על פיסת בד צחורה. אבי היה מגיש את החלק הקהה של הסכין לפיו ותופס אותה בין שיניו הצחורות והחזקות. התרנגולות היו יפות במיוחד: לבנות, דשנות וציצתן היפה הייתה ניצבת סמוקה על ראשן ככתר מלכות. כל כך אהבתי את התרנגולות האלה. זכרתין מתרוצצות חופשי בשכונתנו, מנקרות פה ושם תולעים וזירעונים... ואנו, הילדים, לעתים מעשה משובה, רודפים אחריהן, מנסים לתפסן – והן מנתרות בזריזות, חומקות מידינו הקטנות בקול קרקור מחריש אוזניים. ואילו כאן, בחצרנו הקטנה, התכנסו בעליהן ונשאו אותן, מי תחת בית שחיו ומי בתוך סל מחורר, והביאו אותן לשחיטה! המולת השכנים הייתה נמהלת בקרקוריהן והמהומה הייתה רבה.

מאד פחדתי מטקס שחיטת התרנגולות וניסיתי להתחמק ולתרץ לאבי תירוצים, אך הוא עמד על כך שאהיה נוכחת ושאסייע בידו. הייתי מביאה כסאות לקשישות שעמדו בתור ולא יכלו לעמוד על רגליהן לאורך זמן. מים זורמים וברזים לא היו בבתי השכונה באותם ימים והיינו קונים מים בפחים. הייתי נוטלת מים מהזיר1, ממלאת בזהירות את כוסות הזכוכית הדקות שלנו במים צוננים ומחלקת לממתינים בתור לשחיטת התרנגולות.

"אסור לאבד אף טיפה!", הייתה מזכירה לי אימא בכל עת. "כל טיפת מים יקרה מפז, בייחוד בירושלים. הו, כמה סבלנו מחוסר מים במצור על ירושלים, במלחמת השחרור, רק אלוהים יודע... ועכשיו, תודה לאל, יש לנו מים בשפע, אך אף פעם לא נשכח את הימים הקשים שעברו עלינו".

הנשים שעמדו בתור, היו מדברות ומספרות זו לזו על המטעמים שהכינו לארוחה מפסקת. זו המליצה על אכילת סלופה2 עם סמנה3, השנייה אמרה שתכין מרק עוף מהתרנגולת הדשנה שאחזה בידה. אישה אחרת אמרה לאימא, שהיא שותה לפני הצום גישר4 עם חוו'ייג'5, אך בלי סוכר, כי הסוכר מצמיא...

בינתיים אבא, לבוש בחלוק לבן ומגוהץ, כמו נתון בעולמו הבלעדי. ההמולה שמסביבו ממנו והלאה והוא אינו שומע את הקולות שמסביב. היה מתרכז בתרנגולת, תופסה ביד איתנה, מכופף את ראשה לאחור, מורט מספר נוצות מגרונה, כדי שיבחין היטב בעורק הראשי, ואחר-כך ממלמל ברכה, כשהסכין עדיין נתונה בין שיניו. כשסיים לומר את הברכה, נטל את הסכין מפיו וחתך את הווריד שבגרון התרנגולת בקלות, במהירות ובמיומנות מאין כמוה. הדם היה נוטף על תלולית העפר שהכנתי לאבא מבעוד מועד. אבא היה מכסה בחול את הדם ומברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם". אחר-כך היה משליך את התרנגולת לרצפה, כדבר שאין חפץ בו, מנקה את הסכין בקפידה ואני הייתי יוצקת מים על ידיו, מהנטלה שאימא הכינה עבורו עוד משעות הבוקר המוקדמות.

אבא היה מקנח את ידיו במגבת, כמו רופא הרוחץ את ידיו לאחר שטיפל בחולה והתכונן לטפל בתרנגולת הבאה בתור.

לא הבנתי איך אבי, שהיה ידוע כאדם רגיש ועדין, מסוגל בשלוות נפש כזאת לבצע מעשים כה אכזריים, לשחוט תרנגולות מבלי להניד עפעף! כעסתי עליו בלבי ולא השלמתי עם מעשיו. הייתי ילדה קטנה, עדיין לא מלאו לי חמש שנים, והמראה שנגלה לעיני היה מחריד. בלִיל של תרנגולות צחורות, מוכתמות בדמן, עיניהן מתגלגלות בחוריהן והן מפרפרות בייסורים ומותחות רגלים תוך כדי קרקור אחרון... זה היה נורא!

האנשים נטלו את התרנגולות ברגליהן, צווארן השחוט התדלדל מטה ונטף טיפות דם. איש לא שת לבו אליהן ואל סבלן, מלבדי. השיחות אודות הצום נמשכו, עוד עצה קטנה, עוד פיסת רכילות עסיסית ועולם כמנהגו נוהג, אך לא עבורי.

אט אט נתרוקנה החצר מאנשים ומתרנגולות. נותרו רק עקבות של חול, דם ונוצות שסיפרו את שאירע כאן לפני שעה קלה. עתה אבא התכונן לעשות את "טקס הכפרות" בביתנו. הוא קרה לשרה'לה, אחותי הקטנה, לאימא ולי, הושיבנו בצוותא ונופף מעל לראשינו את התרנגולת היפה, ששרה'לה ואני גידלנו בעמל כה רב, ואמר: "זאת חליפתכם, זאת תמורתכם, זאת כפרתכם. זאת התרנגולת לשחיטה תלך ואתן תיכנסנה לחיים טובים ולשלום".

שרה'לה ואני נתלינו זו בזו בבעתה, נדחקות ומכופפות את הראש, כמו מבקשות להיעלם בתוך האדמה שמתחתינו. התרנגולת צווחה מרות ושתי תחושות קשות עברו בי באותן הדקות: האחת – של פחד נורא מהתרנגולת, שלא תנקום בי את נקמתה ותנקר את ראשי ללא רחם במקורה החד והקשה. והשנייה – של רחמים גדולים עליה, כי ידעתי שעוד רגע קט היא מובלת לשחיטה.

    אימא הבחינה בחרדתנו ואמרה לאבא: "יוסף, תעשה את זה בקיצור, הקטנות מפחדות". אבא הטיל בה מבט, כאילו ביקש להסותה, והמשיך לברך ולסובב את התרנגולת המסכנה מעל לראשינו. אחר כך נטל אותה לחצר והיא עברה את אותו טקס שעברו אחיותיה לפניה. ללא אומר, הזדרזה אם לטאטא את החצר ושפכה מספר דליי מים ששאבה מהבור שניצב בפינת החצר. היא קרצפה את החצר עד שהבהיקה מניקיון ולא ניכרו בה יותר עקבות "השחיטה הגדולה". אבא הניח את התרנגולת בפיילה
  • ואמר לאימא, שתמרוט את נוצותיה, כי צריכים למהר ולבשלה לארוחה המפסקת.

אימא הביטה בי במבט מסוים, אני הנהנתי בראשי כמבינה דבר ואז אמרה לאבא: "אוי, יוסף, נזכרתי שאין לנו מים לבישול. כדאי שארוץ ואמלא שני פחי מים מהברז של רחל, לפני שתסגור את הדלת ולא תמכור מים יותר, והרי ערב חג היום".

"תעשי את זה מהר ותחזרי למרוט את נוצות התרנגולת", אמר אבא.

"אתה צודק. אני באמת צריכה להזדרז", אמרה אימא, הביטה בי שוב וקרצה לי בעינה. היא נטלה את קופסת הסיגריות "אסקוט" וקופסת גפרורים ותחבה אותם לכיס סינרה. אחר כך הלכה לחצרנו, נטלה את שני פחי מים ריקים ופנתה לביתה של רחל, מוכרת המים.

היה זה טקס קבוע של אימא, כל אימת שאבא ביקש ממנה למרוט נוצות. אם לא אהבה מלאכה זו, בייחוד בערב יום הכיפורים, ועם זאת ידעה מה יקרה לכשתתעכב אצל רחל...
עברה רבע שעה ואימא עדיין לא חזרה הביתה. אבא נטל את התרנגולת מהפיילה6 והתחיל למרוט את נוצותיה בשיטתיות ובקפידה. הוא התחיל למרוט את נוצות רגליה, מתעכב מדי פעם כדי למרוט נוצה קטנה וסוררת וממשיך הלאה. אחרי מספר דקות גמר אבא למרוט את נוצות רגלי התרנגולת ואמר לי: "שמחה'לה, לכי תראי מה קרה לאימא שלך, מדוע היא מתעכבת?"
"בסדר, אבא", אמרתי והזדרזתי לצאת מהבית.

רצתי לרחל. אימא ישבה על ספסל עץ מוארך, צוחקת עם חברותיה שישבו מסביבה ומעשנת בעונג רב את הסיגריה הנצחית שלה. על ספסל העץ של רחל סופרו הסיפורים הכי מרתקים שניתן לשער. לנשים שבאו לקנות מים, הייתה הזדמנות פז לפתוח את סגור ליבן, לגלות את סודותיהן הכמוסים ביותר ואף לשמוע עצה טובה מהחברות. לעתים היו הנשים בוכות, משתתפות בצערה של המספרת ולעיתים, מצחקקות מאחורי כפות ידיהן, מרמזות בעדינות בעיניהן... והמבין יבין...

אימא אהבה ללכת לרחל ולהתעדכן ב"חדשות השכונה". כשראתה אותי, תלתה בי עיניה ושאלה: "נו, עד איפה הוא מרט?"

"אימא, הוא כבר מרט את הרגליים של התרנגולת".

"בסדר, תלכי הביתה ותגידי לו שעוד מעט יגיע התור שלי. תאמרי, שיש כאן הרבה אנשים שבאו לקנות מים לחג ומיד אני באה".

רצתי הביתה ואמרתי לאבא: "אימא מיד מגיעה. יש המון אנשים אצל רחל".

אבא המשיך למרוט את נוצות התרנגולת. עקבתי אחריו בגניבה, שלא ירגיש שיש פה "מזימה קטנה". אחרי רבע שעה נוספת הביט בשעונו ואמר בפנים זעופות: "מה קורה לאימא שלך? עכשיו אלך לרחל ואראה מדוע היא מתמהמהת כל כך".

"אני אלך, אבא", קפצתי ממקומי, "אַל תטריח את עצמך. ארוץ לעזור לאם לשאת את פחי המים". הצצתי בתרנגולת ורצתי החוצה, עוד בטרם יספיק אבא לקום על רגליו. אימא כבר לא ישבה על ספסל העץ. שני פחי מים מלאים ניצבו בסמוך לדלת הכניסה. אימא עמדה ליד רחל במטבח וראתה איך היא מכינה קציצות דגים. הן שוחחו אודות המקרה המצער שקרה לרוֹחֵל הזקנה.

"אימא, אימא", קראתי קיצרת נשימה, "אבא מאוד כועס...".
"נו, כמה הוא כבר הספיק למרוט?", שאלה אימא.
"הוא כבר הגיע עד לכאן", אמרתי והצבעתי על צווארי.

"אוי ואבוי לי, אבא יכעס עליי כמו שצריך", אמרה ומיהרה להיפרד מרחל לשלום ולשאת את שני פחי המים הכבדים הביתה. למרות הפצרותיי לא התירה לי אם לעזור לה לשאתם.

לפני שפתח אבא את פיו בגערה, אמרה לו אימא: "הו, יוסף, אתה לא יודע מה קרה לשכנתנו רוחל מרת רבי לוו'י. נכנס אליה גנב הביתה".

"גנב? בשכונה שלנו?", שאל אבא בפתיעה.

"כן, מה שאתה שומע. גנב בשכונה שלנו! מסכנה מרת רבי לוו'י, כל כך זקנה וחולה. היא בקושי רואה מבעד למשקפיים עבות הקרן שלה... טוב שבמקרה נכנס אליה השכן הפרסי, הרווק, אתה מכיר אותו, זה שבא אליך לבית הכנסת וביקש 'להתפלל עם התימנים'. נו, שכחתי את שמו...".

"אַת בטח מתכוונת למרדכי".

"כן, נכון, מרדכי. רצה שרוחל 'תפתח לו מזל' בקפה. כשנכנס לחדר שלה ראה את הגנב. חשב שגם הוא בא לפני החג 'לפתוח מזל' ושאל אותו: 'גם אתה בא אליה לפתוח מזל בקפה?' ומה אתה חושב ענה לו הגנב? 'אני באתי לפתוח קופה!', כך אמר לו החצוף".
לא הבין הפרסי מה שהגנב מדבר, אך רוחל, כשהבחינה בשכן שלה, נתמלאה אומץ והתחילה לצעוק: 'גנב, הצילו, הצילו!' והגנב נבהל, נשא רגליים וברח! לא תאמין, אבל מרדכי עדיין לא הבין מה קרה, עד שבאו השכנים והסבירו לו... איך ימצא הבחור הזה כלה? אני לא יודעת. רק אלוהים יכול למצוא כלה לתמים הזה".

"אני לא מבין את הגנב הזה", אמר אבא בהשתוממות. "מצא לו זמן לבוא ולגנוב לפני יום כיפור?" אין לו יראת שמיים? גם כך זה חטא גדול, קל וחומר לגנוב לפני יום הדין".
"הוא בטח כופר", קבעה אימא נחרצות. "כופרים לא מפחדים מאלוהים, כי הם לא מאמינים בו. וגנבים, פוחדים רק מהמשטרה!"

הדיבורים על הגנב השכיחו מאבא את כעסו. אימא הביטה בי וחייכה חיוך קטן ונבון. אחר כך התיישבה וסיימה את מלאכת המריטה. בעצם, לא נשארה לה מלאכה רבה, אך היא האריכה במריטת נוצות הגרון של התרנגולת והקפידה להוציא גם את הנוצות הקטנות שבהן, לשביעות רצונו המלאה של אבא שהיה, כאמור, קפדן ביותר.

לעת ערב, מילא ריח מרק עוף את הבית. אווירת קדוּשה שררה מסביב. הרגשתי שאנו ניצבים בפתחו של יום הדין. אימא הכינה את הנרות על מגש מצופה כסף. שתי שמלות לבנות ומעומלנות, של שרה'לה ושלי, היו תלויות על דלת ארון העץ שלנו ונעלי לק שחורות הונחו מתחתיהן. אימא כיסתה את השולחן במפה צחורה, מעומלנת ומגוהצת וביקשה ממני לערוך אותו לכבוד הארוחה המפסקת.

התיישבנו מסביב לשולחן ואימא מזגה את מרק העוף. הסתכלתי על הירך הדשנה שהונחה בצלחתי וחשבתי על התרנגולת שלנו. איך אתמול התרוצצה חופשיה בחצרנו וניקרה זירעונים שפיזרתי עבורה ביד נדיבה.

"שמחה'לה, תאכלי את המרק לפני שיתקרר", ביקשה אימא.
"בסדר", אמרתי ולא יכולתי לנגוע בצלחת המרק.

כל אותו לילה נדדה שנתי. הייתי ישנה וערה חליפות. חלמתי שחצרנו מלאה תרנגולות שחוטות ונוטפות דם. הן הסתובבו אנה ואנה כשיכורות, מגלגלות עיניים, מחרחרות במלוא גרון, ואבי ניצב מעליהן: שוחט וזורק, שוחט וזורק... צרחתי אף אני בשנתי והתעוררתי מזיעה ורועדת בכל גופי.

מחר יחול יום הכיפורים.

1. זִיר – כד מחרס ענק אותו היינו ממלאים במֵי שתייה. המים בו היו צוננים ושתינו ממנו מים במשך כל היום.
2. סַלוּפָה – פיתה תימנית .
3. סַמְנֶה – זִבְדָה.
4. גִישְׁר – קליפות קפה טחונות מהן מכינים מעֵין קפה.
5. חַוָו'יִיג' לקפה (כי יש גם חוו'ייג' למרק/לבישול) – תערובת של קינמון וזנגוויל. יש שמוסיפים גם קורט הֵל.
5. פַּיְילָה – גיגית מפח.
תאריך:  20/09/2017   |   עודכן:  24/09/2017
שמחה סיאני
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  חגים ומועדים
השנה אני מזמינה אתכם להעניק מקום, בין השאר גם לנושא הבריאות, לבצע בדיקות תקופתיות, ניקוי וטיפול בשיניים וכמובן לאמץ אכילה בריאה ופעילות גופנית כדרך חיים. הסברה המקובלת היא "בחגים עולים במשקל" וכמו משאלה שמגשימה את עצמה, מי שמאמין בכך סביר להניח, שאכן יעלה במשקל. ממליצה להחליף את התכנות שהפנמתם במוח ולקבל החלטה מודעה שאין למעשה שום סיבה הגיונית לעלות במשקל. עצם ההחלטה המודעה, החשיבה על כך, התכנון מראש - זה יסתדר כך שלא תעלו במשקל.
20/09/2017  |  אולגה רז  |   מאמרים
זאת שנה שלמדתי להעריך את אלו שעזרו לי בימים קשים ולמחוק לצמיתות את מי שהביא אותי למצבים קשים. השנה הבנתי כי אמונה זה לא מצב שצריך להבין אותו, אמונה זה משהו שצריך לשאוף אליו. שנה שבה הבנתי "בקום ותעשה". לא לוקחים אותך לקונצרט? כתוב שירים. נגן! פשוט עשה! שנה בה הבנתי שאני שונה, מיוחדת ורק בודדים יכולים להכיל אותי! תן לי לפגוש אנשים טובים, להישאר צנועה, להיות כפופה ולהישאר ישרה, להיות ריקה ולהישאר מלאה באושר, להיות בלויה אבל להיות תמיד חדשה. להעריך את אלו שאוהבים אותי, לעזור לאלו שזקוקים לי, לשכוח מאלו שנטשו אותי. ולסלוח לאלו שוויתרו עליי.
20/09/2017  |  ציפורה חלפון  |   מאמרים
כבר למעלה ממאה שנה חיינו בארץ הזו תובעים מאתנו מחירי דמים יקרים כתוצאה ממערכת יחסים בינינו וביו בני העם הפלשתיני החי על אותה כברת ארץ. גם אימת הסכנות עלתה מדרגה לנוכח עוצמת נשק קטלני, הכוללת גם אימה גרעינית, שנוספה לעימות הקיים, ושילוב מדינות נוספות הנוטלות חלק בעימות.
20/09/2017  |  איתן קלינסקי  |   מאמרים
בפיוט "אחות קטנה" הפותח את תפילות ראש השנה בחלק גדול מקהילות ישראל, אנחנו מבקשים: תכלה שנה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תחל שנה וּבִרְכוֹתֶיהָ. וזאת על בסיס הנחת היסוד שלכל טוב יש יותר טוב ותמיד צריכים לשאוף ולבקש שיהיה טוב יותר. אבל לכאורה, האמת היא שסיכום השנה החולפת, כל שנה, מעלה שבאמת יש הרבה מאוד מה לשפר, הרבה קללות שאנחנו מבקשים שיוחלפו בברכות. אבל האם הקללות הן כאלה באמת? והברכות? הרי יש הרבה מצבים שבהם מה שנראה כקללה בזמן ההתרחשות התגלה כברכה גדולה זמן קצר אחר כך. וגם להפך, מה שנראה כברכה התברר בדיעבד כאירוע מאוד לא טוב. נכון, לא תמיד האמת מתגלה מיד, לפעמים זה לוקח הרבה זמן אבל זו האמת.
20/09/2017  |  נסים ישעיהו  |   מאמרים
וְתֵן בָּנוּ חִיּוּךְ הַשַּׁחֲרוּת
20/09/2017  |  חיים שטנגר  |   יומני בלוגרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
בעצם מדוע שהח"כים לא יאשרו לעצמם פגרה? אבל לא סתם אלא ללא מגבלת זמן, לכו לפגרה, לכו ואל תשובו
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il