ב-1979 פרסם
דן בן אמוץ את ספרו "זיונים זה לא הכול", והוא הגיש אותו לבן גילו -
שמעון פרס. שניהם נולדו ב-1923, ודן בן אמוץ אפילו הקדים את פרס במספר חודשים. פרס הביט בכותרת החצופה של הספר ופלט באירוניה: "באמת, זה לא הכול"? ואני בצעירותי הייתי משוכנע שבאמת זה הכל - בתוך כל האכזבות, הצער, המכשולים, האבל על אנשים אהובים - בתוך כל זה יש דבר אחד שמעניק אושר פיזי ונפשי לאדם והוא הסקס, והאהבה המתלווית אליו. אבל מהר מאוד הבנתי שבפני הימשכות הכפויה של הזכרים אל המין עומד מכשול ענק: הנשים מסרבות להיות פרטנר. הן עושות כמיטב יכולתן לפתות ולגרות את הגברים (מחשופים, בגדים צמודים ושקופים, התעשיה הענקית של היופי על כל תחומיה), אבל סקס - לאו-דווקא. אני זוכר את תקופת החיזורים שלי כתקופה הכי מגעילה בימי חיי - כמה התבזיתי, וכמה הושפלתי אל מול ה"לא" הכמעט תמידי. אני גם הבנתי את סיבתו - סוף-סוף, כל העומס של "הפרו ורבו" הטיל האל השוביניסט על הנשים בלבד, ועל כן הן מעמידות במבחנים קשים את כל המבקש לזכות בחסדיהן, והגבר באמת, בתחום הסקס, הוא קבצן המבקש חסדים, או לחלופין, מקבל אותו עבור תשלום.
כשמאוחר יותר קראתי את שני כרכי "המין השני" של סימון דה בובואר (800 עמודים!), ואת דוח הייאט - סמרו שערותיי כשהתוודעתי לכך שרק אחוזים בודדים של נשים נהנות ממין, וכי אחוזים מבהילים של נשים לא חוו, ולא יחוו כל חייהן - אביונה! לימים קראתי את ספריהן של הפמיניסטיות המיליטנטיות (חלקן לסביות מוצהרות), והתוודעתי לשנאה היוקדת של נשים אלו כלפי גברים: "נשים צריכות גברים, כמו שדג צריך אופניים".
מי שהצליחה לעודד את רוחי הייתה אריקה ג'ונג, סופרת יהודייה אמריקנית, שספרה הראשון - Fear of Flying"" (1973), ואלה שבאו אחריו, מתארים תשוקה בריאה לסקס - כסקס, על הרוב - סקס מזדמן, מה שהיא כינתה בשם "זיון מרוכסן". בכל מערכות היחסים (לא ממש יחסים!) היא היוזמת. היא נישאה ארבע פעמים (שם המשפחה "ג'ונג" הוא כשם משפחתו של בעלה השני, שהיה אמריקני ממוצא סיני). היא מתארת בפרוטרוט את גודלם של אברי המין של בעליה ושל אינספור מאהביה, איך היא התחילה איתם, באילו נסיבות, ופרוטרוט המעשה עצמו.
אחרי סימון דה בובואר, דוח הייאט והכתבים הפמיניסטיים המדכאים - ממש משב רוח רענן, מרגיע, מעודד, משרה תקווה - אולי בכל זאת יש פרטנר לתשוקה הגברית למין, תשוקה שאינה יודעת שובעה. והנה, אני קורא את ספרה של
שושנה ויג, שמדברת באותה השפה של הכוהנת הגדולה הנ"ל של הסקס (אריקה ג'ונג מוזכרת בספר בעמ' 185).
באסופה זאת שלוש נובלות ושמונה סיפורים קצרים, ובכולם, להוציא אחד ("הצילומים"), האישה היא אש להבה מבחינה מינית, עורגת למין, ונהנית ממנו הנאה שמימית.
הנובלה "רץ המרתון ההולנדי" מתארת מין וירטואלי: רוזי, הדוברת (שיש לה מאפיינים המזהים אותה עם הסופרת, בתיאור העיסוק שלה והרכב משפחתה, וכן בבחירת השם "רוזי" ו"שושן צחור", שמצביעים לשם הסופרת עצמה). רוזי מאוהבת בז'אן איש זקן על סף המוות החי באריזונה, בפרנץ' האוסטרי שלקה בליבו, וגר בזלצבורג, ובמארס, רץ המרתון ההולנדי הגר באמסטרדם. עם כולם היא מתכתבת באמצעות רשת הדוא"ל, הסקייפ וכד', ועם אף אחד מהם היא לא נפגשה מעולם, למרות שהיא חיפשה אחריהם בהולנד, בלונדון וכו'. מסתבר שדווקא אהבתה לז'אן ממלאה את רוב הנובלה (בין השאר הזקן הזה מייחל לעצמו להיות טמפון בוואגינה שלה - הצהרה דומה לזאת של הנסיך צ'ארלס לאהובתו קמילה), ואילו על "רץ המרתון ההולנדי" היא כותבת הכי מעט. למרות שרוב ההתרחשות בנובלה מתקיימת בדוא"ל ובטלפון, היא גדושה בתיאורי התעלסות, בעיקר עצמית לנוכח הדיבורים הארוטיים ברשת, אבל גם התעלסות עם בן הזוג החוקי, כשהדוברת חולמת תוך כדי כך בדבריו המרגשים של אחד מהמאהבים הווירטואליים שלה. התעלסות ממשית קורית עם בחור בשם נחשון בבר בהולנד. היא מזמינה אותו לחדרה לצורך העניין הזה בלבד.
הדוברת מצהירה שהיא נימפומנית (עמ' 90), שהיא מכירה את נקודות הגירוי באבריו הצנועים של הגבר. היא הוזה על מין במונית, בספינת אהבה, בדירת סתרים, על שולחן עבודה, עם פרטנר אחד ועם פרטנרים רבים, וכן, גם הרבה אוראלי. ברקע יש בעל שכועס, ועוזרת בית שנדהמת שהבעל מאפשר לה את ההרפתקאות האלו.
הנובלה "תיבת פנדורה" מתארת הווי במאה העשרים ושתיים, כשניתן להתגבר על מחלות שנחשבו לחשוכות מרפא, וכאשר ניתן להשלים אברים שנכרתו. הדוברת, שמה חרות (לנגה מרון יש סדרת סיפורים לנוער בשם "חירות", שהגיבורה שלהם היא נערה בשם חרות), מגיעה לבית האבות, שם נפטרו בזה אחר זה אביה ואימה שהיו גרושים, אך ניהלו חיי מין ביחד עד גיל מופלג. חרות מוצאת תיבה מתחת למיטתה של אימה, שם היא החביאה את כתבי היד שלה, וכן יש בה "כדורי חיזיון", שאחד מהם מציג תמונה מימי רומא, מן הסתם תמונה שחוברה על-ידי האם. הגיבורה הראשית היא ליוויה, אשתו של קונסול, המרבה לצאת לקרבות בברברים, ומביא שלל תכשיטים ושבויים. אחד השבויים, קונסטנטין, נכבש לעבדות, אבל ליוויה חושקת בו נואשות, היא מתענגת עמו ואף מתעלסת עמו, אבל כדי לכבול אותו אליה, היא מציעה לבעלה להכין עבורו טקס סירוס. מעניין שסירוס הגבר אחרי ההתעלסות, קטיעת אברו וכד' מופיעים בלא מעט כתבים של נשים פמיניסטיות, תוך שבח והלל לבוביט שעשתה זאת לבעלה הבוגד (ראו לדוגמה את ספריהן של דורית זילברמן "שבע נשים ורצח" - 1997; ושל שולמית גלבוע "ארבעה גברים ואישה" - 2000). אני מודה שלא הבנתי מדוע הסופרת העניקה לנובלה הזאת את השם "תיבת פנדורה" - יש אומנם תיבה, אבל פנדורה?!
ב"משחקי רשת" שוב במרכז אישה בשם חני, המתחממת מינית משיחת טלפון, מקנחת עם בעלה, ומקיימת שתי הרפתקאות מין עם גבר גאורג'י בחדרו במלון ועם בחור צעיר בשם אלון ביערות הכרמל, וכן יש כאן סיפוק עצמי ומין אוראלי, וכל הכרוך בזה.
בסיפורים הקצרים אנו פוגשים זוג שמפנטז על סצינות מ"הטנגו האחרון בפאריס", קוגרית (כינוי מושאל מטורף הפומה, המיוחס לאישה מבוגרת שטורפת גברים צעירים) שמבלה לילה גועש עם בחור שגילו כמחצית גילה. המפגש גדוש בתמונות ארוטיות, קריעת בגדים וגזירת בגדים תחתוניים, והמון אורגזמות, וזעקות עונג. בסיפור אחר שני עורכי דין - הוא נשוי, והיא נשואה, נותנים דרור למאווייהם המיניים בדירת מסתור, ועובדה זאת רק ממריצה ומטייבת את הסקס עם הבעל החוקי. באחד הסיפורים דודה מבקשת מהאחיינית לסייע לה לקיים מין בשלישייה עם נהג אוטובוס, וכיוון שזה גרם להן אושר, הן מתמידות בזה כל יום שלישי בשבוע - פעמיים כי טוב. יש גם סיפור עם לקח דידקטי ("חצי כוס"), והוא קצת פוגם במסכת כולה, שכן מצופה מסיפורת להיכתב כביכול מעצמה, בלי מעורבות אישית של המחבר/ת.
כאמור, הספר מזכיר מאוד את כתיבתה של אריקה ג'ונג, התשובה הנשית (המאוחרת משהו) לאופן כתיבתו של הנרי מילר, ואלה שבאו בעקבותיו, ביניהם דן בן אמוץ שהוזכר לעיל.
מי שאיננו פוריטאני בעקרון, ואיננו צבוע - ייהנה מהתיאורים הארוטיים שבספר.
