אף שצמרת היישוב העברי לא ניסחה הגדרות ברורות של טיב המלחמה ושל מטרותיה, נוסחו בימי המלחמה כמה תוכניות מבצעיות, והיה פער גדול בין תוכניות אלה ובין ביצוען. חוקר בן זמננו יכול לשחזר את המטרות הבלתי מנוסחות של מנהיגי מלחמת העצמאות רק על-פי התבטאויותיהם ומעשיהם.

המטרה הלאומית של היהודים ב-1948 הייתה הקמת מדינה עצמאית וריבונית בארץ ישראל, בגבולות רחבים ככל האפשר ועם מיעוט ערבי קטן ככל האפשר – מדינה שתקלוט את רוב יהודי העולם. מנהיגי היישוב העברי סברו שכדי להגשים מטרה זו עליהם לסכל את הקמתה של מדינה פלשתינית שתיכון לצד המדינה היהודית, בתוך גבולות ארץ ישראל. סעיף זה נכלל "בתורה שבעל פה"¹ ולא צוין בכתב, גם לא במסמכים החסויים. דובר בו רק בחוגים הפנימיים והנאמנים. המטרה העיקרית של מלחמת העצמאות הייתה לכפות את המטרה הלאומית של היהודים על הערבים, שניסו למנוע בכוח את השגתה; אבל לצמרת היישוב הייתה מטרה נוספת: לשוות למלחמה זאת אופי של מלחמת-מגן, מלחמת "אין ברירה."

עוד לפני שהחליטה עצרת או"ם על חלוקת ארץ ישראל, התכוננו ראשי היישוב העברי ליישם את החלק היהודי של ההחלטה הצפויה, באמצעות הכוחות הצבאיים שסרו למשמעתם, והתייחסו לזה כאל מטרה הגנתית. מנהיגי מדינות המערב, לעומת זאת, לא סברו שכפיית החלוקה היא משימת אין-ברירה, על כן הבטיחו להם מנהיגי היישוב העברי שלא יהיה צורך בהפעלת כוח צבאי למענה; ושאחרי שהחלוקה תהיה לעובדה, ודאי ישלימו אתה הערבים. הסברה ציונית זו הזמינה שתי מכשלות: ראשי היישוב האמינו בתעמולה של עצמם, ולא התכוננו כראוי למלחמה הצפויה. המלחמה, שאכן פרצה, איכזבה את ראשי מדינות המערב.²

האוריינטציה על עבר-הירדן של מנהיגי היישוב העברי נועדה להכשיל את החלק הערבי של החלטת או"ם: למנוע את הקמת המדינה הפלשתינית. נראה שמנהיגי היהודים הסכימו שהמלך עבדאללה ישתלט על השטחים שיעד או"ם למדינה הפלשתינית העצמאית, ושבהסכם שלהם עם עבדאללה התכוונו לא רק למנוע הקמת מדינה ערבית בין המדינה היהודית ובין עבר-הירדן, אלא גם לספח למדינה היהודית שתקום, שטחים שאו"ם לא הקצה לה. אפשר להניח שהם סברו שעבדאללה יסכים לפשרות טריטוריאליות, ושאם בעתיד תיפול הממלכה ההאשמית, יהיה אפשר לקרוע ממנה שטחים, לפחות בגדה המערבית של הירדן. רפיפותה של הממלכה ההאשמית הייתה סוד גלוי. היא נחשבה ליציר מלאכותי של הקולוניאליזם הבריטי, ל"איש החולה" של המזרח התיכון. רמז להערכה זו אפשר למצוא בדברי גולדה מאיר, אז מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות ב29- באוקטובר 1947: "עבדאללה אינו בעל-בית בארצו. אין לו בעלות מלאה על צבאו... אין לעבדאללה שליטה מלאה באנשיו."³

מהתנהגותם של רוב מנהיגי ישראל במלחמת ששת הימים, מההחלטה לכבוש את ירושלים ואת יהודה ושומרון, ומההחלטות (אחרי מלחמה זו) שנתקבלו בשנים שבהן הסוציאליסטים (שמאלנים) היו בשלטון בישראל (וברובן ללא שותפות הרוויזיוניסטים וממשיכי דרכם, אנשי "חירות" והליכוד), החלטות להתנחל בשטחים שנכבשו, אפשר ללמוד, שמטרות טריטוריאליות אלה לא היו זרות לבן גוריון ולחבריו. לפחות ראשי הממשלות, לוי אשכול וגולדה מאיר, שקיבלו את ההחלטות בין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים, מילאו תפקידים מרכזיים במפא"י בתקופת מלחמת העצמאות, וישראל גלילי, "יועץ הסתרים" של ראשי ממשלות אלה בשנות השישים והשבעים, היה ב-1948 ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" ואחד ממנהיגי "התנועה לאחדות העבודה" הלאומנית-סוציאליסטית. כותב שורות אלה טוען, שהאוריינטציה על עבר-הירדן, וההסכמים עם עבדאללה לפני מלחמת העצמאות, מעידים על אסטרטגיה תוקפנית של מנהיגי היישוב העברי נגד ערביי ארץ ישראל. אסטרטגיה זו ודאי אינה מתיישבת עם האידיאולוגיה המוסרית-הומאניסטית של הסוציאליסטים. אולי האוריינטציה הזאת הייתה אחת מסיבות המיליטאנטיות של החוסיינים. הם קיוו שמלחמה בארץ ישראל תסייע להם, אם לא להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות למנוע את השתלטות עבדאללה על השטחים שיעד או"ם למדינה הערבית-פלשתינית, והזדמנות הראשונה – להשתלט על כל הארץ.

בחכמה שלאחר שבעים שנה אפשר לטעון שבהחלטתם להעדיף את המלך עבדאללה, גזרו בן-גוריון וחבריו על מדינת ישראל שבעים שנות טרור וטרור נגדי. מצד שני, אוריינטציה על החוסיינים, שספק אם הייתה מתקבלת אז, הייתה נותנת לגיטימציה להשתלט על ארץ ישראל השלמה כבר במלחמת העצמאות, וניתן להניח שגם ערביי יהודה שומרון ורצועת עזה היו בורחים, כפי שברחו ערביי חיפה, לוד ורמלה.

וכאן נרשה לעצמנו לשאול לעניין זה מונחים מתקופה מאוחרת. גם אנשי תנועת העבודה וגם הרוויזיוניסטים, שאפו למדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל (לפחות בכל ארץ ישראל המערבית), אבל הרוויזיוניסטים רצו את "ארץ ישראל השלמה עכשיו", ואילו אנשי תנועת העבודה תיכננו, בחשאי, את השגת "ארץ ישראל השלמה, בשלבים."

בתחילת מארס 1948 סיים אגף המבצעים של ה"הגנה" את הכנת "תוכנית ד'", לקראת סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה היהודית. הרי אחת המטרות שצוינו בתוכנית זו: "השתלטות... על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות(הכ"ט בנובמבר)". זה היה חלק מהפירוש היהודי להסכם עם עבדאללה, אחד השלבים ביישום התוכנית החשאית, שהשלב הסופי שלה יהיה ארץ ישראל שלמה, יהודית.

בישיבת ועד הביטחון, ב-28 באוקטובר 1947, הגדיר בן-גוריון את המטרות הלאומיות (לא הצבאיות): "תפקיד הביטחון לשמור על שלום היישוב. אם המשבר יבוא, הוא יהיה חמוּר. אלה שיילחמו נגדנו, בשבילם תהיה זו מלחמה לחיים ולמוות. צריך יהיה להגן... הדיון שלנו מתוך אילוזיה שאיננו יכולים להפסיד. אנחנו יכולים להפסיד."⁴ בישיבת הוועד-הפועל של ההסתדרות, ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, קרא בן-גוריון לפעול למען שתי מטרות הציונות – ההתיישבות והעלייה – ונקב במספר: עליית מיליון וחצי יהודים לארץ ישראל בעשר שנים. באותה ישיבה הגדיר בן-גוריון גם את מטרות תנועת העבודה: השתתפות כל היישוב באחריות למאמץ המלחמה והקמת קואליציה לאומית לעשר שנים, שעקרונותיה יהיו הגשמת הציונות, משטר דמוקרטי מבוסס על חרות היחיד, חרות והכרעת הרוב; ידידות יהודית-ערבית. כמטרות-פנים ציין בן-גוריון את ההגמוניה של תנועת הפועלים במדינה היהודית, את קביעת ירושלים כמרכז העם היהודי – גם אם היא לא תהיה בריבונות המדינה היהודית – ואת מניעת התעמולה למען התפשטות וכיבוש שטחים מעבר לתוכנית החלוקה (דהיינו, הגבלת פעילותם של הרוויזיוניסטים ושל אצ"ל ולח"י).⁵ אבל דרישה זאת הייתה מכוונת גם כלפי "התנועה לאחדות העבודה" ומנהיגיה, יצחק טבנקין וישראל גלילי. בן-גוריון סבר שמותר, ואף רצוי, לכבוש שטחים מעבר לתוכנית החלוקה, אך אסור לנהל תעמולה למען מטרה זו. במלים אחרות: יש לתכנן בחשאי את כיבוש השטחים שלא נכללו בתוכנית החלוקה של או"ם, כדי שדיבורים בנושא זה לא יגיעו לאוזני הערבים ולאוזני מקבלי ההחלטות בעולם, העלולים להפריע לכיבושים.

ב-11 בדצמבר 1947 אמר בן-גוריון בישיבת ועד הביטחון: "איננו צריכים לקבוע כל יום (את) המדיניות שלנו. המדיניות שלנו ביסודה קיימת, אך שום פורמולה אינה ממצה את המציאות המשתנה יום-יום." כלומר, גם ועד-הביטחון מנוע מדיון בבעיות הביטחוניות האמיתיות, ורק בן-גוריון ועוזריו ראויים לדון בהן. באותה ישיבה גם הגדיר בן-גוריון את מטרות המלחמה: "ביטחון החיים והרכוש... שהמדינה תוקם, שלא נפסיד אותה במערכה... שאיפה לידידות יהודית ערבית עד כמה שאפשר. איננו עומדים לחסל ערבים... לא לתת לאנגלים ערב צאתם (את) ההרגשה שאנחנו רוצחים. ההרגשה (הזאת) ישנה, לצערי. ההרגשה לא לגמרי בלי יסוד." את חברי ועד הביטחון שלא היו מרוצים מהצהרת המתינות הזאת הרגיע בן-גוריון במלים אלה: "יש לנו תוכניות על שכם, דמשק, קהיר"⁶ (יש להניח שבן גוריון לא התכוון לכבוש את דמשק וקהיר, אולי התכוון להתקפות מן האוויר).

אחרי חודשיים (ב-3 בפברואר 1948) ניסח בן-גוריון שוב מטרת-על לאומית בישיבת ועד הביטחון: "על מה אנחנו מגינים עכשיו? לא על המדינה, לא על הקיים. יש עכשיו ניסיון – וניסיון רציני, הכי רציני עד עכשיו – לחסל את הציונות. אנחנו נלחמים נגד זה, ואין לפי שעה שני תפקידים. יש רק תפקיד אחד, תפקיד של מלחמה על אפשרות הגשמת הציונות. אם יהיה כיוון אחר איש לא יישב בחדר הזה, איש לא יישב במוסד הזה. כך חושב ויחשוב כל ציוני אשר מוכן למסור את נפשו רק על זאת... לא קיים שום דבר בארץ. אם אנחנו מדברים על הקיים, הקיים כביכול הוא בית-קלפים, ואינו קיים בכלל."⁷ מסקנה: המלחמה אינה רק על הגנת הקיים (שאינו אלא בניין קלפים) – מטרותיה טריטוריאליות ודמוגרפיות. היה זה ניסוח רוויזיוניסטי של מטרות המלחמה. חבר ועד הביטחון, דוד רמז, הסתייג מדברים אלה של בן-גוריון, וניסח את מטרות המלחמה במונחים הגנתיים: "אנחנו לוחמים להגנת החלטת האומות המאוחדות".⁸ אפשר להניח שרמז לא ידע על ההסכם עם עבדאללה, שנועד לסכל את החלטות או"ם, או שידע עליו אבל לא הבין את משמעותו, ואולי ידע והבין, ואמר מה שאמר למען הפרוטוקול, אף שהיה זה דיון חסוי.

בגיליון הראשון של שבועון ה"הגנה" "במחנה", שיצא לאור ב-18בפברואר 1948, התפרסמו שתי רשימות על מטרות המלחמה. הרי קטע מאחת מהן. "לנצח במלחמה, זה תפקידנו היום. למגר את האויב בשדה המערכה זהו התפקיד הקונקרטי המידי, תפקיד השעה. ישנם תפקידי הדור: התיישבות, חלוציות, עלייה, הקמת המשק, הקמת המדינה, תחיית התרבות. וישנו תפקיד מיידי אשר כרגע מתכנסת לתוכו כל משמעותו של חזון ישראל בדורנו, תפקיד מיידי אשר רק בביצועו יובטחו קיומם ואפשרות הגשמתם של התפקידים הגדולים המקובלים של דורנו, והתפקיד הזה הוא לנצח במלחמה." וקטע מהרשימה האחרת. "מהי מטרת מלחמתנו? לכל מלחמה יש מטרה, ובהתאם למטרה זו נקבעים האמצעים ומותוות דרכי הלחימה. מהי אפוא מטרת מלחמתנו? את מטרתנו אפשר לנסח בפשטות: לשבור את כוח התוקפנות הערבית, להגן על קיומנו, להגן על ביצוע החלטת האומות ולהקים את המדינה היהודית." בשתי רשימות-מורל אלה ניכר סגנונו של ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, שאמר אחרי אחד-עשר יום (ב-29 בפברואר) לכמה חיילים, לפני צאתם לחזית, כי תפקיד ה"הגנה" הוא "לשבור את התקפת האויב ולגונן על תהליך הקמתה של המדינה היהודית, (למען) הגשמת הציונות... עם ישראל מקובץ, חופשי ועצמאי בארצו".⁹

בפיקוד העליון היה גלילי נציג האסכולה האקטיביסטית. מבחינת היחס לערבים קשה למצוא הבדל רב בינו ובין הרוויזיוניסטים. בארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, עדיין נזהר בהתבטאויותיו, אבל בחודשים שבאו אחר-כך הביע את דעותיו בגלוי. ב-8 באפריל אמר למסיימי קורס הקצינים הראשון של ה"הגנה": "הסכמת היהודים להחלטת העצרת נראתה כסיכוי יחיד למנוע מלחמה, כשם שנראתה כבסיס בינלאומי בהתגוננות בפני אלימות ערבית. ההסכמה להחלטת העצרת אינה השלמה עם החלוקה, (עם) הקיפוח הזה. יסודה בתקווה כי הגבולות המלאכותיים לא יעמדו לאורך ימים בפני תהליכי התפתחות בימי שלום, כי יירקמו יחסי-גומלין ואחווה בין שתי המדינות,¹⁰ להעמקת האחדות הכלכלית, ויבוטל ההסגר על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לעם ישראל השב למולדתו¹¹ ...אולם הריאקציה (הערבית) פתחה במלחמה, מפני התנגדותה לכל עוּבַּר של עצמאות יהודית אפילו בחלק קטן של ארץ ישראל, ומטרת מלחמתה כיבוש הארץ וכפיפתה לשלטון ערבי. ועתה השאלה היא אם נילחם, אך בתחומים הטריטוריאליים שהוקצו למדינה היהודית בהחלטת 29 בנובמבר? ומה יהיה גורלם של עשרות יישובינו שנשארו מחוץ לתחום זה?¹² והתשובה היא, אנו נלחמים ונילחם על כל השטחים שנכבשו על-ידי ההתיישבות העברית עד היום, ולא נוותר ולא נפקיר אפילו נקודת-יישוב אחת, גם אם היא מעבר לגבולות החלוקה. דגל העצמאות העברית יונף בכל כברת-אדמה שפילחה אותה המחרשה העברית, בין שהיא מעבר מזה ובין שהיא מעבר מזה של קו החלוקה.

..."אויבינו, המפירים את החלטת או"ם והנלחמים לשלטון בכל הארץ, כבר מחקו ממילא את גבולות 29 בנובמבר, ועתה גבולות מדינתנו ייקבעו על-ידי גבולות כוחנו. התוקפנות הערבית מבקשת לדחוף אותנו אל מחוצה לגבולות הארץ. שיעור כוחנו הוא שיקבע לאן נהדוף את תוקפינו. אפילו על השטח המקוטע שנועד למדינה היהודית, בהחלטת 29 בנובמבר, אי-אפשר להגן בתוך גבולותיו; לא-כל-שכן על השטח שאנו זכאים לו. אנו נחרוג מהגבולות המדומים ככל שנוכל. שיעור הכוח הממשי הוא שיקבע את התחומים הטריטוריאליים של עצמאותנו בארץ ישראל. הגבולות המדיניים יהיו חופפים את גבולות השטחים שנשחרר מידי האויב, פרי כיבושינו."¹³

גלילי ניסח בנאומו זה שתיים ממטרות המלחמה: כיבוש שטחים למען גבולות ביטחון, וכיבוש "השטח שאנו זכאים לו". את הזכאות הזאת קובעת ההתיישבות היהודית בכל שטחי ארץ ישראל, ואילו זכויות של ערבים ארץ ישראלים אינן מובאות בחשבון. כלומר, הזכאות היא על כל ארץ ישראל. מבחינה זאת אין הבדל רב בין עמדתו העקרונית של גלילי, אז אחד ממנהיגי מפ"ם,¹⁴ ובין עמדת הרוויזיוניסטים אז, ועמדת אנשי "ארץ ישראל השלמה" ("גוש-אמונים") ומפלגת "הבית היהודי", בעת כתיבת שורות אלה. אם יש הבדלים, הם רק בניסוח ובטקטיקת פרסום הכוונות.

הנאום הזה של גלילי חשף את המחלוקת בינו ובין בן-גוריון, שבגינה הודח גלילי מתפקידו אחרי זמן לא רב. אולי נתן דרור ללשונו מפני שניחש ששעת הדחתו קרובה, וזה היה חלק ממלחמת-המגן האישית שלו: העמדת תפיסתו – ארץ ישראל השלמה עכשיו – מול תפיסת בן-גוריון – ארץ ישראל השלמה בשלבים, שנראתה לו מתונה ופשרנית.

בחודש הראשון של המלחמה עדיין דובר על שאיפה לידידות יהודית-ערבית, אבל כבר בחודש השני היו אנשי המחלקה המדינית והמדור הערבי בסוכנות היהודית כמעט היחידים שראו בשלום אחת ממטרות המלחמה, והם אומנם הזכירו מטרה זאת בדיוניהם עם הפיקוד העליון ובתזכירים ששלחו אליו. ב-13 במארס 1948 הגישו אנשי המדור, אליהו ששון וחיים ברמן, לבן גוריון, תוכנית, להקמת מדינה ערבית "בחלק השני של ארץ ישראל", והציעו "לנהוג במדיניות שלנו כך, שיישאר לערבים מוצא ולנו אפשרות של חיפוש נקודות-מגע".¹⁵ היה זה קול קורא במדבר, מנוגד לאסטרטגיה-רבתי של בן-גוריון (ובוודאי לזו של גלילי וחבריו), למנוע את הקמת המדינה הערבית בחלק מארץ ישראל.

בפומבי ובמוסדות רשמיים דיברו מנהיגי היישוב על שיטות התקפיות להשגת מטרות צבאיות הגנתיות: יש לשבור את הכוח הצבאי הערבי, כדי שלא יוכל לפגוע ביהודים ולמנוע את הקמת המדינה היהודית. אליעזר ליבנה, אחד מאנשי ההגות הביטחונית במפא"י, ניסח, במאמר שפורסם בעיתון "דבר" (ב-12 בינואר), את תפקידי ה"הגנה": להפריע לערבים לגייס כוח, לשבש את הכנותיהם לפלוש לארץ ישראל בצבאות סדירים, לפגוע באויב בכל מקום. המטרה המיידית, הגדיר לבנה, היא לבטל את רצון הלחימה של האויב. על ה"הגנה" להציג אלטרנטיבה, שלום בכל מקום, או מלחמה טוטאלית. במאמרו זה טבע ליבנה את המונח "שלום-אמת", וכתב: אם לא יהיה שלום שמשמעותו הכרה מלאה של כל המדינות הערביות בזכות קיומה של המדינה היהודית והימנעותן ממעשי איבה נגדה, יביאו היהודים את המלחמה אל בתי הערבים. בניגוד לאנשי המחלקה המדינית של הסוכנות ראה ליבנה במאבקים בין היהודים לערבים מלחמה טוטאלית, ולהשקפה כוחנית זו היו תומכים רבים ביישוב העברי.

בפברואר 1948 אמר גלילי בישיבת ועדת-המצב: "מתחילה מלחמה שמטרתה השמדתנו, (לכן) התגוננות לא תהיה יעילה, אלא אם נפעל לשבירת כוחו של האויב."¹⁶ ובפגישה עם חיילים באותו חודש, אמר, שאחת ממטרות המלחמה היא "אישור הסטאטוס-קוו של הכרעת האו"ם".¹⁷ דוד רמז, ממנהיגי מפא"י, אמר בישיבת ועד-הביטחון (בתחילת פברואר) כי "התכלית הפוליטית של המלחמה אינה לנצח את העולם אלא לא לתת לעולם לסגת מהחלטתו", ובן גוריון הסכים: "צריכים להילחם במזימת ביטול החלטת או"ם."¹⁸

ואכן, במבט לאחור, במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, מאז החלטת או"ם בכ"ט בנובמבר, עד הכרזת העצמאות, מטרות שני הצדדים במלחמה לא היו צבאיות, אלא מדיניות: הפלשתינים בעזרת מדינות ערב ביקשו לשכנע את ארה"ב לסגת מהחלטת החלוקה ומהקמתה של מדינה עברית, כי אי-ביטול ההחלטה יגרור מלחמה אזורית, אם לא מלחמה עולמית. היהודים לעומת זאת ביקשו להוכיח שאין מדובר במלחמה של ממש, ושאין הערבי מסוגלים לנהל מלחמה כזאת, אלא מדובר ב"מאורעות" (אינתיפאדה), ללא פוטנציאל של הדרדרות למלחמה גדולה. זאת הסיבה שבארבעת חודשי המלחמה הראשונים עד דיווחי השקר על קרב שיירת חולדה, ניהל בן-גוריון אסטרטגיה פאביאנית של דחיית הכרעה.

במלחמת יום הכיפורים, בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר 1973, לאחר כישלון המתקפה בחזית הדרום, קבע שר הביטחון, משה דיין, בחפ"ק באום-חשיבה, בפני אלוף הפיקוד, שמואל גונן (גורודיש) ומפקד האוגדות, אריאל שרון, אברהם אדן (ברן) ואלברט מנדלר, כי ישראל נוטשת את אסטרטגיית ההכרעה. אחרי עשר שנים ביקש שר הביטחון לאמץ שוב את אסטרטגיית ההכרעה, במלחמת לבנון הראשונה. אך כישלון צה"ל באותה מלחמה קבע, מאז ועד כתיבת שורות אלה ב-2017, כי ישראל תפעל על-פי אסטרטגיה פביאנית. היום בדיונים על הכנות למלחמת לבנון שלישית, מול החיזבאללה, שוב מדובר באימוץ של אסטרטגיית הכרעה.

____________________

בשבוע הבא: האסטרטגיה של בן-גוריון הייתה מבוססת על ההנחה שאת הערבים בכלל ואת ערביי ארץ-ישראל בפרט לא ניתן לחסל ולא ניתן להכריע, ולכן הכרעות יכולות להיות רק טקטיות ולא אסטרטגיות; בשלב הראשון של המלחמה ביקש בן-גוריון לשמור על העימות בפרופיל נמוך; ראש אגף המבצעים במטכ"ל יגאל ידין העריך שלאחר חודשי הכנה אחדים נכריע את ערביי ארץ ישראל הכרעה טקטית.

1. המושגים "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל פה", הבחנה בין הפומבי לחסוי, בין מה שמותר לדעת לציבור או לאנשים רבים ובין מה שמותר לדעת רק למיעוט מהמעטים, הם חלק בלתי-נפרד מן ההוויה הצבאית. כותב שורות אלה סבור שבלעדיהם אי-אפשר להבין הוויה זו. מושגים אלה עשויים להסביר רבות מהסתירות שכל החוקר את תופעת המלחמות נתקל בהם. מי שדורש לבסס כל טיעון והסבר במסמכים כתובים עוסק במיתולוגיה ולא בהתרחשויות עצמן.
2. יוזמות צבאיות שניתנה להן הכותרת "אין ברירה" ותעמולה בדבר סבירותה הנמוכה של המלחמה בעתיד, מאפיינת את מדיניות הביטחון של ישראל, גם אחרי מלחמת העצמאות. אולי אפשר להסביר בה את "המחדל המודיעיני" הישראלי במלחמת יום הכיפורים (אם נתעלם מהשערת הקונספירציה) ואת המחדלים בכל האינתיפאדות שתמיד הפתיעו.
3. פרוטוקול מדיוני הוועד הפועל של ההסתדרות, 29 באוקטובר 1947.
4. אצ"מ, 25/9344 S, פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 28 באוקטובר 1947
5. יומן דב"ג, 3 בדצמבר 1947.
6. אצ"מ, 25/9344 S, פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 11 בדצמבר 1947
8. שם, שם.
9. ישראל גלילי, "אל המרחב", דברים בפני יחידת חי"ש, 29 בפברואר 1948, ספר הפלמ"ח ב', עמ' ל'.
10. החניכים חשבו שגלילי מדבר על מדינה פלשתינית שתקום בחלק מארץ ישראל המערבית, אבל הוא התכוון למדינת עבר הירדן שהמירה את שמה לירדן.
11. מדברים אלה של ראש המפקד ה הארצית, הסותרים את דברי בן-גוריון נגד תעמלה למען התפשטות, אפשר להסיק שהכוונה האמיתית בהסכם עם עבדאללה הייתה המשך ההתיישבות היהודית בשטחים שיהיו בשליטתו ביהודה ושומרון.
12. רווחה אז הנחה שהישובים היהודיים עשויים להמשיך ולהתקיים בשטחים שיהיו בשליטת מדינת עבר הירדן, אם ישובים אלה לא יסופחו למדינה היהודית, אך לא במדינה ערבית-פלשתינית. כשאמר גלילי דברים אלה, הייתה המתקפה החוסיינית בגזרת ירושלים במלוא תנופתה, ונראה שהוא חשש מהצלחה צבאית של החוסיינים שתבטיח את הקמת מדינת פלשתין.
13. ישראל גלילי, "בכוח העם", מתוך הרצאה בפני חניכי קורס קצינים מפקדי מחלקות, 8 באפריל 1948, ספר הפלמ"ח ב', עמ' מ"ד -מ"ה.
14.ב-1948 מפ"ם הייתה מורכבת משלושה גופים: "השומר הצעיר" (הקיבוץ הארצי), "פועלי ציון שמאל" ו"התנועה לאחדות העבודה". מפ"ם התגלגלה למר"ץ של 2017. ישים לב הקורא שעמדת אחד ממנהיגי מפ"ם ב-1948 זהים לעמדת נפתלי בנט מנהיג הבית היהודי ב-2017. חולשת מערכת הביטחון של ישראל היא ההסבר העיקרי לשינוי הקוטבי שהתחולל בעמדות של השמאל הציוני.
15. ת"מ, 273, תוכנית למדיניות כלפי מדינות ערב, מאת א. ששון וח. ברמן, 13 במארס 1948.
16. אליעזר לבנה, דבר, 12 בינואר 1948.
17., ישראל גלילי, "ראשית המלחמה", מתוך דברי הסברה בוועדת-המצב, פברואר 1948, ספר הפלמ"ח ב', עמ' כ"ד.
18. ישראל גלילי, "אל המרחב", דברים בפני יחידת חי"ש, 29 בפברואר 1948, ספר הפלמ"ח ב', עמ' ל'.
19. אצ"מ, 25/9346 5, פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 3 בפברואר 1948.
20. האסטרטגיה הפביאנית, הקרויה על שמו של מפתחהּ, פאביוס מאקסימוס, היא אסטרטגיית התשה שננקטה על-ידי הרומאים' במהלך המלחמה הפונית השנייה. עיקרה של אסטרטגיה זו הוא הימנעות מקרבות כנגד חניבעל, כדי למנוע ממנו לנצל את גאונותו הטקטית לנצח את הרומאים בקרב. ביצועה המוצלח של האסטרטגיה הפביאנית היווה, ללא ספק, אחד הגורמים העיקריים לניצחונה של רומא במלחמה. האסטרטגיה הפביאנית הפכה לכינוי לאסטרטגית התשה מוצלחת, ולאו-דווקא במובן הצבאי. המונח "אסטרטגיה פביאנית" פירושו טקטיקות של השהייה והימנעות מעימות, על-מנת להתיש את האויב ולצבור כוח. (ויקיפדיה)