חודש לפני שהחליטה עצרת או"ם על חלוקת ארץ ישראל, תיארה גולדה מאיר את הצפוי. תחזיתה בנושא יחסי היהודים והערבים לא התממשה, ולעומת זאת היה תיאורה את הלך-הרוחות בצד הערבי, מדויק מאוד: "המופתי רוצה לפעול מיד.¹ (ערבים) אחרים בעד לחכות. מרינות ערב בעד לא לתקוף כל זמן שהבריטים בארץ. ארצות ערב מוכנות לפעול אם יעזבו הבריטים, או אם או"ם יחליט לטובת היהודים. דעה זו נתקבלה. המופתי פועל בשני כיוונים. רוצה 'מאורעות', רוצה התקפה מבחוץ. אם תתעכב ההתקפה מבחוץ, המופתי מתכוון לעורר 'מאורעות'. אין התלהבות ביישוב הערבי להסתבך ב'מאורעות'. המופתי יכול לגרום ל'מאורעות' גם כשאין התלהבות של ההמונים. הערבים למדו מפעולות הפורשים: אפשר לעורר מהומות גם בלי ההמונים. המופתי ואנשיו יכולים לפעול על-ידי מספר קטן של אנשים. יכולים לפעול בכנופיות נאמנים או עם שכירים, כדי להשפיע על ערביי הארץ, ולהעמיד את מדינות ערב במצב הכן ולהכריחן לבוא לעזרה לערביי ארץ ישראל. לא להתקפה. לבוא לעזרה. המופתי בונה תוכניתו בעזרת היישוב היהודי. (הוא מתכוון) להביא את היהודים לתגובה חזקה. כוונתו לתקוף על-ידי כנופיות קטנות, בהתקפות פה ושם על יישובים ובערים מעורבות. זה יאפשר לו להכריז בארצות השכנות שהיהודים מתקיפים את אחיהן הערבים, ואז לא תהיה להן ברירה אלא לבוא לעזרה."²

אחרי החלטת או"ם הייתה צפויה אסטרטגיה ערבית שיעדה היא ביטול ההחלטה. והפיקוד העליון היהודי ניצב מול דילמה: האם לדכא את "המאורעות" בכוח מיד, או לספוג אותם, בתקוות שהם ידעכו מהר, ולהתכונן למלחמת ההכרעה נגד צבאות מדינות ערב, אם הם יפלשו לארץ ישראל אחרי שתקום בה המדינה היהודית. הפיקוד העליון בחר בחלופה השנייה. בישיבת ועד הביטחון, ב-4 בדצמבר 1947, אמר בן-גוריון שמלחמה טוטאלית נגד הערבים היא חסרת תכלית: "היה ברור שעם 'הספר הלבן' נגמור... (אבל) הערבים זה לא אויב שגומרים אותו. הערבים יכולים תמיד לתקוף אותנו. הם יושבים פה... יכולים להיות תמיד סכסוכים אתם. אין תקווה לחיסול הערבים."³ בישיבה אחרת של הוועד (ב-11 בדצמבר) אמר גם ישראל גלילי: "איננו עומדים לחסל את הערבים".⁴

מנהיגי היישוב העברי לא ציפו לסיוע מהבריטים, אבל השתדלו לא לשבור את הניטרליות המוצהרת שלהם. גלילי אמר (ב-9 בינואר 1948) בישיבת הפיקוד העליון: "אנו כבולים במידה רבה, כי אסור לנו להתגרות בכוחות השלטון." יועצו הצבאי של בן-גוריון, שלום עשת, אמר באותה ישיבה: "ניתן מכה חזקה (לערבים) כשלא יהיה (בארץ) צד שלישי."⁵ לא רק מטרות המלחמה והחשש מפני הבריטים דחקו את היהודים אל האסטרטגיה המתונה, אלא גם הערכת יחסי-הכוחות. הם היו מעוניינים לדחות את מועד מלחמת ההכרעה, בגלל מיעוט המגויסים, דלות הנשק וחסרון ההכשרה של המפקדים, שהתנסו עד אז בלוחמה זעירה בלבד. אנשי צמרת הביטחון העדיפו לחכות עד שיתרחב הגיוס, יאומנו המפקדים והלוחמים, ויהיה יותר נשק. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-21 בדצמבר 1947, אמר יצחק גרינבוים: "הערבים מתכוונים להתקפה כללית מאוחר יותר, ויש לנצל את הזמן לחיזוק."⁶ בהתייעצות שהתקיימה בלשכתו של בן-גוריון, ב-9 בינואר1948 הציע שלום עשת "לתת מכה", רק במארס.⁷ בסוף ינואר העריך עוזרו של בן-גוריון, לוי אשכול: "דרושים שלושה חודשים להתחזקות".⁸

שיקול נוסף היה האופציה העבר-ירדנית. קרב הכרעה נגד ערביי ארץ ישראל היה עלול לא רק להגדיל את תמיכתן של מדינות ערב במופתי, אלא גם להביך את המלך עבדאללה. היה צפוי שעבדאללה ייחשב לבוגד אם לא ינתק את יחסיו עם מנהיגי היישוב העברי, ואם ייִמַנע מסיוע לערבים הארץ ישראלים.⁹ אסטרטגיית דחיית ההכרעה, עד הקמת המדינה, נועדה להגביר את נטייתם של מקבלי ההחלטות במדינות ערב, לא לפלוש למדינה היהודית; למנוע גיוס של כוח צבאי ערבי גדול בתוך ארץ ישראל, ולאפשר למלך עבר-ירדן להשתלט על השטחים שנועדו למדינה הערבית-פלשתינית, בטענה שהוא מתכוון להגן עליהם מפני היהודים.

אסטרטגיית דחיית-הכרעה נקראת "פאביאנית", על שמו של קווינטוס פאביוס מאקסימוס, שנבחר לדיקטטור של רומא בשנת 217 לפני ספירת הנוצרים, ושניהל את מלחמת ההתשה וההשהיה נגד חניבעל. מתנגדיו הרבים הדביקו לו את הכינוי "קונקטאטור" (המשתהה). פאביוס נמנע מקרב, ובזמן שהרוויח, חיזק את הצבא הרומאי, הוריד את המורל של הקרתגים, וכרת בריתות. הוא הכיר בעליונותו הצבאית של חניבעל, אבל ידע שמאזן הכוח הלאומי נוטה לטובת הרומאים, לכן העדיף לדחות את קרב ההכרעה, ולהתיש את האויב בדקירות-מחט צבאיות. רומאים רבים מררו את חייו, אבל בזכות האסטרטגיה שלו ניצחה רומא את קרתגו, בסופו של דבר.

הטעמים של הפיקוד היהודי העליון בסוף 1947 לדחיית ההכרעה היו שונים מאלה של פאביוס, גם הנסיבות היו שונות, והטקטיקה המתוכננת של היהודים (ההבלגה המוצהרת) הייתה כמעט היפוך הטקטיקה של פאביוס, אבל האסטרטגיה – דחיית ההכרעה – הייתה זהה. מנהיגי היישוב התכוונו לדחות את מערכת ההכרעה עד סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה. זה היה הימור שכמעט ביטל את הסיכוי להקמת המדינה. כיום אפשר לומר שהערכות המצב של בן-גוריון ויועציו, לא היו מתאימות כלל למציאות שהייתה אז. ואמנם, כשהתבררה להם אי-התאמה זו, נטשו את האסטרטגיה הפאביאנית. קרב ההכרעה החל חודש וחצי לפני הקמת המדינה.

בהתייעצות של צמרת הביטחון בלשכתו של בן-גוריון, ב-9 בינואר 1948, אמר ישראל גלילי: "הגמול צמוד למקום ולזמן".¹⁰ ב-18 בינואר פקד יגאל ידין על מטה הפלמ"ח ועל מפקדי החטיבות והערים "לתכנן ולהכין לביצוע פעולות יזומות", והדגיש: "לא להוליך ביוזמתנו למהומות ולפרובוקציות לאזורים שטרם נפגעו וטרם אחזה בהם האש. מאמץ לפגוע באשמים. להקפיד על בחירה אינדיווידואלית. לשמור על הבחנה בין יישובים ערביים (שאינם בסיסי אויב ידועים) ליישובים ערביים שהם בסיסי אויב ידועים ויישובים שישמשו כבסיסים."¹¹ בן-גוריון אמר, בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-1 בפברואר: "נצליח אם יהיו לנו כלי-רכב, אווירונים, אוניות ונשק, וזאת רק שאלה של כסף";¹² אבל אחרי עשרה ימים הוא ניסח את אסטרטגיית דחיית ההכרעה היהודית, במונחים דומים יותר לאלה של פאביוס: "אנו מעוניינים להחזיק מעמד חודשיים, ואז עלול המצב להשתנות באופן יסודי. יהיה לנו ציוד (צבאי כבד), ונכה אותם מכה ניצחת"¹³.

בנאומו לפני החיילים, בסוף פברואר, אמר ישראל גלילי: "כל יום שאנו עומדים בפני האויב, מגדיל את סיכויינו. כשהדפנו התקפה על יישוב, עדיין לא הצלנו את היישוב מהתקפה חדשה, אולם בבוא הגל החדש כבר יהיו כוחותינו חזקים יותר באדם ובזיון. מבצעינו בתקופה זו אינם מכריעים את כוחות האויב, אולם הם מתישים אותו, ובעיקר הם כובשים לנו את הנשק היקר ביותר, את הזמן הדרוש לקבלת הנשק, לייצור נשק ולהקמת יחידות-קרב. בהיות אלה בידנו נהיה אנחנו אדוני-הזמן. כל עוד לא התארגנו, עלולה הכרעה מהירה להיות לנו לרועץ. מבצעינו הם מבצעי הדיפה והשהיה, ותוך השהיה אנו מתעצמים. תור התנופה יבוא כאשר הכוחות (שלנו) יהיה ערוכים ומזוינים, וכאשר תחדל ההפרעה של הגורם הבריטי. בוא יבוא היום, ומי שעמד בחסימה, יזכה לפריצה."¹⁴

ב-18 במארס אמר גלילי, בישיבת צמרת הביטחון שהתכנסה בלשכתו של בן-גוריון: "החוכמה שלנו (היא) להרוויח זמן, להתחמק מהתמודדות, להטריד תחבורה ערבית, ולהחזיק מלאי דלק ומזון," ושאול אביגור אמר: "עלינו להתרכז בהטרדת הערבים." ¹⁵

אחרי המלחמה כתב זרובבל ארבל, איש המודיעין הבכיר של הפלמ"ח וקצין-המודיעין שלו בימי המלחמה: "בתקופה הראשונה אף פעם לא בחַנּו את הדברים באור של מה שנחוץ על-מנת לנצח, אלא באור של מה שנחוץ כדי שלא ננוצח."¹⁶ מפקד הפלמ"ח' יגאל אלון' כתב שאחד מגורמי האסטרטגיה הפאביאנית היה – הרצון להימנע ממלחמת תנופה "לפני שנצבר הכוח הדרוש לכך."¹⁷
______________

בשבוע הבא: לא ניתן היה לקיים בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות את האסטרטגיה הפביאנית של דחית הכרעה כי כוחות הביטחון לא היו ממושמעים; ביקורת בהנהגת היישוב על מחדלים של ארגון ההגנה; הפעילות העצמאית של אצ"ל שהייתה מנוגדת לאסטרטגיה של בן-גוריון; כבר בתחילת המלחמה שקל בן-גוריון לגרש ערביים מן הכפרים שהוא מהלך מנוגד לאסטרטגיה שלו.

1. לסיכול ההסכם בין בן-גוריון לעבדאללה מלך עבר הירדן.
2. א"מ, דיוני הוועד הפועל של ההסתדרות, שם.
3. אצ"מ, 25/9344 S, פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון, 4 בדצמבר 1947.
4. שם, 11 בדצמבר 1947.
5. יומן דב"ג, 9 בינואר 1948
6. אצ"מ, פרוטוקולים מדיוני הנהלת הסוכנות היהודית, 21 בדצמבר 1947.
7. יומן דב"ג, 9 בינואר 1948.
8. שם, 25 בינואר 1948.
9. ואכן, אחרי פרשת דיר יאסין השמיע עבדאללה דברים חריפים נגד היהודים, והתקרב למדינות ערב שהתכוננו לפלישה אחרי תום המנדט ויציאת הבריטים מן הארץ.
10. יומן דב"ג, 9 בינואר 1948.
11. א"צ, מאת אגם/מטכ"ל אל מפקדי החטיבות, החיל, הערים, בולגרים, 18 בינואר 1948.
12. אצ"מ, פרוטוקולים מד וני הנהלת הסוכנות היהודית, 1 בפברואר 1948.
13. מב"ג.
14. ישראל גלילי, "אל המרחב", שם.
15. יומן דב"ג 18 במארס 1948
16. זרובבל ארבל, "לדמותם של שניים מצבאות האויב", מערכות ס"ג.
17. 35. יגאל אלון "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח ב' עמ' 10.