שמוליק שילה (1929 - 2011) היה שחקן, במאי תיאטרון, מייסד "תיאטרון הנגב" ומנהלו, חבר קיבוץ "צאלים" מאז היווסדו וזוכה פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. שילה נולד בלוצק שבפולין למשפחה ציונית.

בשנת 1942 הושמדו הוריו ומשפחתו הקרובה על-ידי הגרמנים והוא נלקח עם אחיו למחנה עבודה נאצי. בעת המרד במחנה, נהרג אחיו ושילה הסתתר בבית משפחה פולנית. באחת ההזדמנויות ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. בשנת 1944 איתר את אחותו ויחד נסעו לבית עליית הנער בסלבינו, איטליה. כנער נמשך לאמנות הבמה והושפע מהפואמה "היער בחדרה" של דוד שמעוני שעובדה למחזה. בסלבינו, ביים לראשונה הצגה של שלום עליכם בשם "וילדה שפייס". חלום זה, להיות שחקן ובמאי, המשיך לשכון בקרבו גם בבואו ארצה.

ב-1946 עלה ארצה באניית המעפילים "כתריאל יפה", נכלא בעתלית ולאחר ששוחרר הצטרף לקבוצת נוער בקיבוץ משמר השרון. במלחמת העצמאות התנדב לפלמ"ח והשתתף בקרבות על ירושלים. בתום המלחמה הצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ צאלים בנגב. במהלך חייו בקיבוץ למד משחק אצל פני לוביץ', פיטר פריי, בנימין צמח והיי קיילוס.

לאחר שנים אחדות למד במגמת תיאטרון ומשחק באוניברסיטת תל אביב. כשרונו במשחק הובילו ל"הבימה" ובמקביל לתיאטרון באר-שבע. בשנת 1983 ייסד עם חברים נוספים את "תיאטרון הנגב" ועמד בראשו כשחקן, כמנכ"ל וכמנהל אמנותי. בתאטרון הנגב ביים כמה מההצגות החשובות כמו "רומיאו ויוליה", "טוביה החולב" ועוד. בקולנוע השתתף בסרט "נועה בת 17", "חמסין", סיפור אינטימי", "לא שם זין", "שדות ירוקים", "אסקימוסים בגליל", ""החולמים" ובסרט "ילדי סטאלין".

בטלוויזיה נטל חלק בתוכנית "רחוב סומסום" בה גילם את דמותו האהובה של "שמיל". בשנת 2010 שיחק בסדרת הטלוויזיה "חטופים" והוכתר פעמיים כשחקן השנה על-ידי האקדמיה. היה יקיר המועצה האזורית אשכול ובמאי 2010, קיבל את פרס "קיפוד הזהב" על מפעל חיים ותרומתו לתיאטרון הפרינג'.

בשנת 2007 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "סיפור אישי?" ובטקס ב"יד ושם" בשנת 2008 אמר כי "ילדי סלבינו" הקימו שני קיבוצים בארץ, את ראש הנקרה ואת צאלים. לפני מותו הספיק לצלם סרט על מקומות המסתור שלו בעת מלחמת העולם השנייה אך נפטר טרם השלמת הסרט.

קיבוץ צאלים נוסד בינואר 1947 על-ידי גרעיני נוער ממזרח אירופה ומצפון אמריקה. בעת מלחמת העצמאות שכנה בו מפקדת הגדוד השמיני של חטיבת הנגב. אתר ההתיישבות נקרא בתזכירים, במפות ובמסמכי התקופה גם בשמות "שורשים" וגם "ביר שנק".

צאלים היה אחד "משבעת יישובי העיבוי" שקמו בנגב עוד לפני פרוץ המלחמה. קצת מלקחי הניסיונות החקלאיים שהופקו בשלושת המצפים וב-11 הנקודות יושמו ביישובים אלה ובמיוחד בסעד ובצאלים. באוקטובר 1947, סיירה ועדה מטעם המרכז החקלאי והמחלקה להתיישבות של הסוכנות ונבדקה אפשרות קיום חקלאי באזור וסלילת דרכים (כבישים) בין רביבים וצאלים לבין נקודות החדשות הנוספות: חלסה, נבטיה ושושה.

מסקנת הוועדה הייתה שאף על-פי שהקרקע סביב צאלים היא חולית, יש לה פוטנציאל חקלאי טוב התלוי במים. הנחת הוועדה הייתה שיש להכווין את קו המים עד לצאלים ומשם להפנותו לרביבים. הנקודות החדשות שאמורות לקום, יקבלו בתחילה את המים לשטחיהן במכליות.

כדי לזרז את עליית היישובים ביצעה הקק"ל יחד עם חברי רביבים וצאלים חריש עמוק באתרים הנ"ל וכן החלה בנטיעות של משברי רוח. "בקרן הקיימת" נהגו לכנות את שבעת יישובי העיבוי בשם "עמדות על קו המים" וכך הייתה גם "צאלים" שנתנה כוח אדם לעיבוד השטחים ולשמירה על הקו.

למרות אי-השקט הביטחוני הגובר בנגב תבע אברהם הרצפלד "מהמרכז החקלאי" לקדם את סלילת הכבישים בין היישובים. כך תוכנן כביש שיעבור בין חלוצה-חזעלי-נבטיה-שושה, עד צאלים באורך של 18 ק"מ. העבודות הופסקו עקב הרעת התנאים הביטחוניים והופסקו כליל עם פרוץ הקרבות בנגב.

יוסף ויץ מדירקטוריון הקק"ל טען ש"צאלים" עלתה על משבצת קרקע בת 2000 דונם שרכשה הקק"ל באופן חוקי בשנת 1945 מבדואים בסביבה. מטרת המשבצת הייתה ליצור רצף קרקעי בין מערב הנגב לעסלוג'.

"לאחר שנתפסנו באניית המעפילים, הועברנו על-ידי הבריטים לחודשיים למחנה עתלית. עם בוא האביב שוחררנו והגענו לרמת השרון במסגרת "עליית הנוער". שם עבדנו חצי יום ובמחצית השנייה למדנו. המדריכים ישראל הלר ורבקה קלוץ טיפלו בנו במסירות רבה. הייתה זו בשבילי שנת הנעורים היפה והמאושרת ביותר בארץ.

המשיך שילה להיזכר: "בשנת 1948... הפסקנו את הלימודים למורת רוחם של המדריכים שלנו, כי איך יכולנו להמשיך ללמוד כשבארץ מתנהלת מלחמה וצעירים בגילינו נלחמים בכל החזיתות בהקרבה עילאית. משה קול, הסגן של הנרייטה סאלד, נשלח לשכנעם להמשיך וללמוד ולא לצאת למלחמה אך השיג את ההפך והצעירים הפסיקו ממשנתם כדי להגן על הבית.

יחד עם בני הקיבוץ התגייסנו לפלמ"ח, לגדוד השישי של חטיבת "הראל" שהיה שותף בכיבוש עוג'ה אל חפיר. הנגב בתקופה זו, השאיר עלי רושם אדיר. עם שוך הקרבות התארגנו עם עוד שני גרעינים "מילדי סלבינו" והתגלע ויכוח לאן ללכת האם "לראש הנקרה" או "לצאלים".

שילה היה בעד הליכה ל"ראש הנקרה" שירקות הגליל הזכירה לו מולדתו. אולם הרוב קבע לנגב והחבורה ירדה דרומה להקים את קיבוץ "צאלים" בנגב (על פרשה זו מתחילתה כתב אהרון מגד ספר בשם "מסע הילדים אל הארץ המובטחת"). כלומר, החלפנו את חברי "החורשים" שאחזו בנקודה ב-9 לינואר 1949. סוף-סוף היה לנו בית, שיכולנו לפרוק מי את תרמילו ומי את מזוודתו הקטנה הקשורה בחבל.

מרחבי הנגב היו "ימין ושמאל רק חול וחול" שאלנו את עצמנו, האם נצליח להוציא את לחמנו מהחול? הנוכל לנטוע עצים ולקטוף את פריים באין מים מתחת ומעל? זכרנו את היערות והשדות של אוקראינה. הצהוב והחשוף של הנגב היה לי לאתגר".

עוד כתב: "לאחר תקופה קצרה התערער מצב הביטחון. "פדאיונים" (מחבלים) הטמינו מוקשים בדרכים וחיבלו בצינור המים היחיד שהגיע לנגב. לילי, בת השש עשרה, חברת הקיבוץ, נהרגה בשמירה על המשק". שילה זכר שהשלווה והמנוחה נעלמו. אדמת החול הכזיבה והיבולים היו דלים. בעיקר זכור לחברים חלקת ה-20 דונם תפ"א שהתייבשה כתוצאה מחבלה בקו המים היחיד.

העתיד נראה מעורפל, רבים עזבו והתייאשו והמעטים שנותרו, נאחזו במקום בכל כוחם הנפשי. אט אט יכלו למדבר ובהמשך הצטרפו אליהם גרעינים מעולי מרוקו, צרפת, וילידי הארץ. שילה אהב את העבודה הקשה בפלחה, ענף שאותו ריכז על קרקעות הקיבוץ ליד באר-טוביה. ואף עבד בבניין, בלול ובנוי. רוב הבחורים עבדו בשנה הראשונה בשיקום העיר העתיקה לקראת בוא עצורי קפריסין והבנות נשארו בבית לעבודות שוטפות וניסיונות חקלאיים. "בצאלים" הוקמה תחנת ניסיונות קטנה שקיבלה מעט מים שהובלו מניר עם. שילה התמסר באופן אובססיבי לנטיעת עצים בתחום המשק ומסביב לו בשדות, בודי הבשור ובדיונות כדי לעצור את תנועת החול.

הוא נזכר שנענה ברצון למלא תפקידים בקיבוץ: מזכיר, רכז תרבות, ועדת חברים וועדת קליטה. באותה תקופה נקלט במשק גרעין של 30 חברים יוצאי מרוקו, אידאליסטים, ששמוליק תרם רבות לקליטתם בנגב. "בצד הפעילות החברתית והתרבותית בצאלים התחלתי לממש את חלומי להיות שחקן".

תחילה, בצריף רעוע, בערב בצאלים, ביים את הצגתו הראשונה "הד המרד" של יוסף נצר. השחקנים והקהל אהבו זאת ועלה הרעיון להקים בעתיד תיאטרון בנגב. והוא ממשיך: "הקמתי חוג דרמטי שהיה אחר כך "לסדנת הנגב" והשתתפתי בייסוד "בימת הקיבוץ" שהייתה בהמשך "לתיאטרון הקיבוץ".

סדנת הנגב הוקמה בסיוע מיתה בת-דורי "ממשמר העמק" וסייעו גיורא מנור וארנון תמיר. ההצגה הראשונה בבימה הייתה בביום גיורא מנור בשם "זוג אופניים". השחקנים היו חברים מהאזור (מהקיבוצים גבולות, ניר עוז, אורים) שעבדו יחד "בצאלים" על מחזות קצרים. הסדנה רצתה להפוך לתיאטרון ושילה הופיע בפני מזכירות האיחוד להסביר את חשיבות המוסד לנגב. אהרון ידלין איש חצרים תמך בו.

הנושא התקדם לאט עד שבשנות השישים קרם עור וגידים. בשנת 1954, יצא שילה לריכוז סניף "בורכוב" של "הנוער העובד" בגבעתיים. כשנתיים לאחר מכן, לפי הזמנת ישעיהו להב, הקים חוג דרמטי בסניף "הנער העובד" בבאר-שבע.
באותה עת למד משחק אצל מיטב המורים. אצל פני לוביץ למד בחוג עם יונה עטרי, אבא, יוסי בנאי ואחרים. בחוג אחר למדו אורי זהר, אריק איינשטיין וברקו. שילה התקרב אליהם והיה לאחד מהחברה. בתום הלימודים התקבל כעוזר במאי ב"הבימה" והיה לתלמידו האישי של פיטר פריי. הוא לא ויתר על חלום הלימודים הגבוהים ושמר ציפיותו לכך לעת אחרת.

עם סיום הלימודים היה שילה בין חברי קבוצת השחקנים הראשונה שהקימה את תיאטרון באר שבע בהנהלת גרי בילו. שילה עם קבוצת חברים ביקשו להקים תיאטרון קהילתי, מעורב הפונה לקהל עיירות ויישובי הנגב ואילו בילו ביקש לשים דגש על תיאטרון איכותי העוסק במחזות קלאסיים.

לתיאטרון הגיעו שתי שחקניות מקצועיות מתל אביב, נעמי בלומנטל ועליזה להב. יחד עם מרגלית סטנדר תושבת העיר הן לא רצו ללמוד שנה את מקצועות התיאטרון כפי שדרש שילה אלא רצו למהר ולהופיע. כך הוזמן במאי מתל אביב והקבוצה יצאה להצגות. שילה נשאר מחוץ לתמונה משום שלא קיבל את היציאה להצגות ללא לימוד מעמיק של מקצועות התיאטרון. לאחר שנה נענה להזמנה והחל להופיע אף הוא בתיאטרון באר-שבע.

בשנת 1972 (לאחר שגרי בילו ראה את שילה "בפר גינט" המליץ לקבלו לתיאטרון באר-שבע), בתמיכת העירייה, התכנסה "הוועדה האמנותית" כדי לקבוע את צעדיה הראשונים של "בימת באר-שבע" ולדון על המחזה הראשון שיוצג שם: "מתי תתחתן עם אשתי"?. ההצגה הראשונה הייתה של חנן שניר בשם "הסריסים". שילה שובץ לתפקיד מרכזי במחזה אחר, "טרטיף" של מולייר.

אט אט התגבשה קבוצת שחקנים כמו תבורי, ירדן, גנץ, סעד ואחרים שהטו את עבודת התיאטרון לעבר בתי הספר, היישובים בפריפריה והשכונות בעיר. באותה עת צמח הווי מיוחד בקרב צוות השחקנים שישן בחדר קטן על מזרונים לאחר שרק באשמורת אחרונה בלילה סיים את המחזה והארוחה שלאחריו הצוות נסע לא פעם להצגות ובחזרה בטרמפים, חבריו לא קיבלו משכורות מסודרות והבלגן חגג. קרה גם שסיימו הצגה שלמה לאחר רבע שעה והקהל הזדעק. ועם זאת קשיי הלידה של תיאטרון צעיר לא השפיעו על התלהבות השחקנים להביא את המחזאות המודרנית והקלאסית לאזרחי הנגב.

נביא כאן בקיצור מסמך המציג את הקמת בימת (תאטרון) באר שבע ואת הבעיות שנלוו לכך בסתיו 1972: בהקדמה נאמר כי המחזה הראשון יוצג בחדשים ספטמבר – דצמבר יותר מ – 80 הצגות בפני קהל של 25,000 צופים מהם 15,000 תושבי באר-שבע וזה נחשב להישג לא מבוטל.

כשם שהיישובים סביב העיר ובנגב כולו שמחו עם הקמת האוניברסיטה כך עתה הם שמחים עם הקמת התיאטרון ומצפים לחזות בהצגות ביישובם. באוקטובר 1971 הושגה תמיכתו של הממונה על התרבות בעיר בנץ כרמל ברעיון ולאחריו את תמיכת דוד טוביהו ראש העיר ומרגלית סטדנר יחד עם מנהל הסטודיו לתיאטרון החלו בהתלהבות להיפגש עם "משוגעים לדבר" ולהקים את הצוות הראשוני.

בפגישה זו השתתפו ברוריה נאוי, קצין חינוך פיקוד דרום, ציון שורק, אורי בוכמן, שמשון לימון, גב' הילמן, גב' שמיר, ראש העיר, פרופ' עצמון, נ' גרינבאום, שושנה רהב, דליה אברמסון, זכריה לירז, וסטדנר. כל הנוכחים תמכו בהקמת הבימה (תיאטרון) בעיר.

באותה פגישה הוקמו שתי ועדות: וועדת תפעול בראשות טוביהו ותקציב וועדת רפטואר (ועדה אמנותית) שבראשה עמדו נחום סנה, דוד טוביהו, זכריה לירז, מרגלית סטדנר ואחרים. להצגה הראשונה "מתי תתחתן עם אשתי" נבחר הסגל הבא: תאודור תומא-במאי; עיבוד–עדה בן נחום; תפאורה-אלי סוני; יחסי ציבור-מרים גולן; הפצת הצגות-אורה יריב; מנהל במה-ישראל אברהמי. רוב חברי הצוות הובאו מתל אביב ורבים ראו בכך הודאה בכישלון הכוחות האמנותיים בעיר.

עלות ההצגה הגיעה ל–54,000 ל"י כאשר משרד החינוך נתן מענק של 20,000 ל"י. הצוות הצליח למכור 55 הצגות ועמד פחות או יותר בתקציב התפעולי. בית-העם, לאחר שיפוץ (בעלות של 650,000 ל"י) הוצע למבנה הקבוע של התיאטרון ויחסי הציבור "מכרו" את התאטרון לעיתונות ולרדיו.

נציגי התיאטרון נפגשו עם מנהל תיאטרון חיפה יסעור, עם השחקן אמנון מסקין, עם השחקנית לאה פורת, עם אנשי רדיו, טלוויזיה ועיתונות וכולם הסכימו כי התיאטרון צריך להתבסס על רמה אמנותית גבוהה, רוב ההצגות יוצגו בבאר-שבע ועליו להתבסס על צוות שחקנים קבוע ומצומצם. יש להבטיח קהלים ממקומות עבודה ומהעיר.

ההצגה הראשונה נרכשה על-ידי אופקים, ערד, נתיבות, אשדוד, אשקלון, קירית גת, דימונה, ירוחם, מצפה רמון, חצרים, דביר, שדה בוקר ועוד. בסוף התזכיר נרשמו כמה נקודות לתשומת לב חברי הוועדה: יש להרחיב פעילות קהילתית; יש להתאים הצגה אחת "לחינוכית" למסגרות העירוניות; ראוי להתבסס על 3 שחקניות העיר ושחקנים אורחים מקיבוצי הסביבה; רצוי להזמין במאי אורח להצגה הבאה; חשוב לקבל יעוץ אמנותי לשנה הקרובה מהצוות קוטלר-מסקין; חובה לסיים את שיפוץ מבנה הקבע המיועד לתיאטרון עד סוף יוני 1973. המסמך נכתב כנראה בידי זכריה לירז ודוד טוביהו וביקש לחזק את "נוכחות" התיאטרון החדש בעיר.

כך כבן ארבעים זכה להגשים חלומו ולהיות חבר קיבוץ ושחקן דרמטי בעת ובעונה אחת. שילה נזכר שבעת שחקו את דמות של "שמיל" זו הייתה עבורו חזה לחוויות הילדות. בשנות השמונים ניהל את בית הספר לאומניות הבמה במכללת "סמינר הקיבוצים" ובסיום הקדנציה, יחד עם בוגרים ושחקנים תושבי הנגב, הקים את "תיאטרון הנגב" אותו ניהל במשך ארבע עשרה שנים. בעת ששיחק את טוביה במחזה "טוביה החולב" עמדה לנגד עיניו דמותו של סבו בכפר באוקראינה שסיפור חייו דמה לסיפורו של טוביה.

התיאטרון נוסד על-ידי גיל זרביב, אבינעם בלומנקראנץ ושמוליק שילה. התיאטרון שכן בבית המועצה האזורית אשכול בנגב המערבי. בנימוקים שניתנו לזכיית שילה בפרס "קיפוד הזהב" נאמר כי הזכייה היא בזכות עשייה ותרומה מיוחדת להעלאת קרנו של תיאטרון הפרינג' בארץ.

יתר על כן נאמר שם: "הפרס קיפוד הזהב ע"ש משה שטרנפלד (מעצב) מוענק לשמוליק שילה על תרומתו ופעילותו בנושאי התרבות ברחבי הנגב". עוד נאמר בנימוקים כי הפרס ניתן בעיקר בזכות ייסוד תיאטרון הנגב ובזכות עידוד יוצרים צעירים, היותו נכון להשתתף בכל פרויקט אשר יש בו עניין אמנותי.

עוד נאמר כי בכל דמות שגילם על הבמה הביא שמוליק את "היותו אדם, חבר ופרטנר אידאלי שכל איש תיאטרון שמח בסביבתו". כפי שהוזכר שמוליק עמד בראש התיאטרון כמנכ"ל, מנהל אמנותי וכשחקן עד שנת 1997.

הסבר (אפילוג קצרצר)

אין זה מחקר היסטורי ולא ביוגרפיה אלא ביקשנו להציג כמה אירועים בחייו של שמוליק שילה המבליטים את אהבתו לצאלים, לנגב וכיצד ידע לתת לכך ביטוי בדרכו האמנותית.