חינוך לדמוקרטיה - מוקדם ככל הניתן

אני שמחה להשתתף בכנס שנת המשפט התשע"ז, שכבר הפך כבר למסורת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. מבחינת מערכת המשפט יש לנו שלוש סיבות טובות לשים את חיפה על ראש שמחתנו. שתי הסיבות הראשונות קשורות בעובדה שזה מקרוב מונו לבית המשפט העליון שני שופטים מבית המשפט המחוזי בחיפה, הנשיא יוסף אלרון והשופטת יעל וילנר וכפי שציינתי בטקס ההשבעה שלהם לפני כחודש, הם מצטרפים לשורה ארוכה ומפוארת של שופטים חיפאיים שמונו לבית המשפט העליון לאורך השנים ובהם הנשיא אגרנט, השופט עציוני, הנשיא כָּהָן, הנשיא לנדוי, השופטת נתניהו, השופטת שטרסברג-כהן, המשנה לנשיאה סלים ג'ובראן והשופט יצחק עמית. אכן, נציגות חיפאית מרשימה ומכובדת בבית המשפט העליון לדורותיו. סיבה נוספת לשמחה היא מינויו של השופט ד"ר רון שפירא לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וזו הזדמנות לשוב ולברך אותו ולאחל לו הצלחה רבה בתפקיד.

הנושא שבחרתי לדבר עליו היום הוא - חינוך לדמוקרטיה אך בטרם אתחיל את ההרצאה בנושא זה רציתי לספר לכם שהיום בשעות הצהריים השתתפתי באזכרה במלאת 44 שנים למותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון וחשבתי שבימים אלה אולי יותר מתמיד ראוי שנזכיר לעצמנו את דבריו של דוד בן-גוריון מעל בימת הכנסת בשנת 1950 באומרו "קיומה של מדינת ישראל ועתידה תלויים בשלטון החוק ובשלטון הדמוקרטיה". מערכת המשפט בישראל היא אחת הערובות החשובות לשמירה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה במדינת ישראל. על כן אנו מחויבים לעשות כל שניתן על-מנת לשמור על מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה הנקייה מהשפעות פוליטיות ופופוליסטיות.

ומכאן אעבור ברשותכם לדבר על חינוך לדמוקרטיה.

מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי שהתחוללה במהלכה היו נקודות שפל חמורות ביותר בהיסטוריה האנושית. סמוך לאחר תום המלחמה, בשנת 1945, הוקם ארגון האומות המאוחדות שהחליף את "חבר הלאומים" ונועד לספק בסיס לדיאלוג בין-מדינתי. במסגרת האו"ם הוקמה בשנת 1947 וועדה לזכויות אדם אשר ניסחה הכרזה אוניברסלית ובה שלושים סעיפים המפרטים מגוון רחב של זכויות וחירויות יסודיות של הפרט. עקרונות היסוד שנכללו בהכרזה שאובים מן המגנה כרטה האנגלית, מהכרזת העצמאות של ארצות הברית ומהצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית. הסעיף הראשון של ההכרזה התייחס לחרות ושוויון כזכויות טבעיות של כל אדם. הסעיף השני הנגזר מעקרון השוויון הוא הזכות לאי הפליה. כמו-כן הוסיפה ההכרזה ופירטה זכויות וחירויות יסוד שונות ובהן: הזכות לחיים, לביטחון, לפרטיות, להליך משפטי הוגן, לחרות המחשבה והמצפון, לחופש הביטוי, לחופש ההתקהלות וההתאגדות והזכות לקניין ולרמת חיים הוגנת.

הרקע לניסוח הכרזה זו היה ההפרות המחרידות ורחבות ההיקף של זכויות אדם בסיסיות במהלך המלחמה, אשר הכשירו את דעת הקהל העולמית לרעיון כי נדרש שיתוף פעולה בינלאומי לשם הגנה על זכויות אדם וחירויות בסיסיות ובנייה של חברה עולמית חדשה ובריאה.

בשנים האחרונות שבה הקהילה הבינלאומית ומדגישה את חשיבות החינוך לדמוקרטיה. מועצת אירופה פרסמה בשנת 2010 את הצ'ארטר על חינוך לאזרחות דמוקרטית וזכויות אדם במטרה לחזק ולפתח את החינוך לאזרחות וזכויות אדם במדינות החברות באיחוד ובדוח שפרסמה בשנת 2017, הדגישה המועצה כי אסור שמשברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים יהוו תירוץ לממשלות להזניח את אחריותן "לספק לכל אדם בתחומן את ההזדמנות לחינוך לאזרחות דמוקרטית וזכויות אדם". העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה אף היא בשנת 2015 החלטה על חינוך לדמוקרטיה שבה היא דוחקת במדינות החברות לשלב חינוך לדמוקרטיה עם לימודי אזרחות וזכויות אדם.

כידוע, חרטה מדינת ישראל על דגלה כבר בשנת 1948 עם ההכרזה על עצמאותה עקרונות של חרות, חופש דת, חופש מצפון, צדק ושוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. ובמילים אחרות, מדינת ישראל חרתה על דגלה עם הקמתה משטר דמוקרטי. אך כפי שציינתי בהזדמנות אחרת, על-מנת לקיים ולבסס משטר דמוקרטי אין די בכתיבת ערכים על קלף. יש לעשות ליישומם ולהטמעתם על-מנת שיהפכו לחלק בלתי נפרד מן ההוויה החברתית ומן הרקמה האנושית המרכיבה את חיינו.

בתי המשפט בישראל תרמו תרומה נכבדה מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה להגנה, ליישום ולהטמעה של ערכי יסוד דמוקרטיים ובהם שוויון, סובלנות, חופש ביטוי ועוד. אך על-מנת לקיים חברה דמוקרטית אין די בכך. נדרשת פעולה משולבת חינוכית, ציבורית, תרבותית וחברתית ליישום ערכים אלה. וכבר אמר המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק כי "תיקון העולם משמעו תיקון החינוך".

בעיניי החינוך לדמוקרטיה ראוי לו שיתחיל מוקדם ככל הניתן. הן במסגרת המשפחתית והן במסגרות החינוכיות. כשנכנסתי לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון קיבלתי מכתב מרגש מילדי גן 27ב ברמת גן שהוא הגן של נגה, נכדתה של הנשיאה הפורשת מרים נאור. וכך כתבו לי ילדי הגן:

אנו ילדי גן 27 ב' בעיר רמת גן למדנו על בית המשפט העליון. הנשיאה הפורשת הגב' מרים נאור היא סבתא של נגה מהגן שלנו ונגה הייתה בטקס שבו היא פרשה ואת החלפת אותה.

נגה הביאה תמונה לגן וסיפרה לנו על הטקס וגם עומרי הביא תמונה שלך לגן.
רתם סיפרה לנו שאבא שלה עורך דין ושהוא היה בבית המשפט.

למדנו בגן על התפקיד של השופטים והשופטות ושל עורכי ועורכות הדין שעוזרים לאנשים בבית המשפט.

ראינו שיש אנשים שרושמים את כל מה שאומרים.

אנחנו רוצים ללמוד ולדעת הכל על בית המשפט העליון ועל התפקיד החשוב שלך.
הסתכלנו בתמונות של בית המשפט ואפילו ניסינו לצייר אותו ולכתוב.

אנחנו מאחלים לך שתהיה לך עבודה מוצלחת, שיהיה לך כיף לעבוד בבית המשפט העליון ואנחנו מקווים שנלך לבית המשפט.

כל ילדי הגן חתמו בשמם על המכתב ואני התרגשתי מאוד לקבלו. אכן, החינוך לדמוקרטיה מן הראוי שיתחיל כבר בגיל הגן.

במדריך לגננת שפרסם משרד החינוך לפני שנים מצאתי דברים מעניינים בהקשר זה. יש שם הדרכה לגננת כיצד ליצור אווירה דמוקרטית בגן ולהנחיל לילדים ערכים ברוח זו. כך למשל, יש בחוברת הנחייה לקבוע את חוקי הגן בשיתוף ומתוך הסכם עם הילדים ובכך להקל עליהם לקבל את חוקי הגן ולעורר אצלם תחושת אחריות לקיום החוקים. במדריך מובאות דוגמאות מפי ילדי הגן ל"ספר חוקי הגן שלי" הכולל זכויות וחובות של הילדים ושל העובדים בגן לפי הצעות ובחירה של הילדים. הספר פותח במילים "כולנו החלטנו ש" והוא מביא את החוקים כנוסחם בפי הילדים לצד הערך הדמוקרטי שאותו הם מבטאים ובהם:

"נשחק ביחד" (זכותו של כל אחד להשתתף במשחק)
"שישמעו כשאני מדבר" (זכותו של כל אחד להתבטא)
"כולם משתתפים" (זכותו של כל אחד להשתתף)
"מותר לשיר ולרקוד" (לכל אחד זכות לביטוי אישי)

זו דוגמה אחת קטנה אך מאלפת להטמעה של ערכים דמוקרטיים במסגרת חינוכית המותאמת לילדים בגיל הגן.

באותה מידה ניתן להגיע להסכמות עם הילדים ולשתף אותם בקביעת "כללי הבית" במסגרת המשפחתית, למשל, "אצלנו בבית לא מרימים את הקול ומתייחסים בכבוד לזולת"; "בבית שלנו לא נוהגים באלימות כלפי אף אחד"; "אצלנו בבית שומרים על צעצועים ועל חפצים". חינוך לכללים מסוג זה יכול להטמיע אצל הילדים כבר מן הגיל הרך ערכים דמוקרטיים של שוויון, של כיבוד הזולת ושל הזכות לחרות מחשבה וביטוי.

כי החינוך לדמוקרטיה הוא תהליך. הוא חייב להתחיל בילדים. מעגלי הלימוד של הילדים מקיפים את ההורים, את המורים, את קבוצות ההתייחסות שלהם וכן את תקשורת ההמונים וגם את הרשתות החברתיות והאינטרנט, אשר הולכים ותופסים מקום מרכזי בעולם התוכן של ילדים ומבוגרים כאחד, "על הדבש ועל העוקץ" שבהם.

יש הגורסים כי בית הספר והמתכונת ההיררכית והכופה שעל פיה הוא פועל, אינו מודל מתאים לחינוך דמוקרטי. אך ממחקרים שנעשו בתחום זה עולה כי למרות זאת, בתי הספר היו ונותרו המסגרות המשפיעות על תפיסת העולם הערכית של התלמידים¹. פרופסור איימי גוטמן, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, מציינת בהקשר זה בספרה "חינוך דמוקרטי" כי בתי ספר מצוידים ביכולת רבה בהרבה משל הורים או אחרים ללמד ילדים לחשוב בקול רם על אי-ההסכמות בדמוקרטיה ולהבין את סוג המוסר הפוליטי הראוי לדמוקרטיה². לדעתה, הילדים נחשפים בבתי הספר לערכים דמוקרטיים גם באופן ישיר באמצעות לימודי אזרחות וזכויות אדם וגם באופן עקיף מתוך כללי המסגרת; האופי הקבוצתי של הלימוד והצורך לכבד את השונה. מכאן החשיבות הרבה שיש לייחס לחינוך לדמוקרטיה כתהליך נמשך המוצא את ביטויו במסגרת בית הספר.

ניסיון מקיף ראשון להידרש לסוגיית החינוך לדמוקרטיה בבתי הספר נעשה בשנת 1995 על-ידי ועדת קרמניצר שמונתה על-ידי שר החינוך דאז, פרופסור אמנון רובינשטיין, על-מנת לבחון, בין היתר, מהם הערכים האזרחיים והמיומנויות האזרחיות שתלמיד צריך לפתח במהלך לימודיו. ועדת קרמניצר עמדה על כך שבציבור הישראלי רווחת התפיסה שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. עוד ציינה הוועדה כי בציבור הישראלי אין עדיין הפנמה של תפיסת הדמוקרטיה כשיטת משטר שבה הפרט הוא ריבוני לעצב ולפתח את אישיותו כיחיד בתוך חברה. תפיסה זו תכליתה להגן על זכויות הפרט תוך שמירה על זכויות של קבוצות שונות בחברה. הוועדה הוסיפה וציינה כי קיימת בציבור הישראלי שאיפה לחברה הומוגנית בעוד שבפועל יש לטפח הכרה ברב-גוניות ופלורליזם ובלגיטימיות שבמחלוקת. עוד התריעה ועדת קרמניצר כי בחברה הישראלית חסר יחס של כבוד לחוק באשר הוא חוק, ומנגד ישנה תפיסה לפיה מה שלא נאסר בחוק ולא נפסל בבית המשפט ראוי הוא גם מבחינה ערכית. תרבות הדיון, התריעה הוועדה, לוקה ביכולת ביטוי דלה ובהיעדר נכונות מספקת להקשבה ולהידברות. דברים נכוחים אלו נכתבו בשנת 1995, ולמרבה הצער הם משקפים את המציאות בחברה הישראלית גם בחלוף למעלה מעשרים שנה. מסקנתה של ועדת קרמניצר הייתה ברורה, היא הדגישה כי ללא חינוך לאזרחות נמנעת מן הפרט האפשרות לממש את עצמו באופן משמעותי בתחום החברתי והפוליטי, ולכן מדובר במשימה ממלכתית אשר יש ליתן לה עדיפות ברורה בכל הרמות.

אין לכחד, החינוך לדמוקרטיה בישראל הוא משימה מורכבת במיוחד וזאת בשל המציאות הרב-תרבותית שבה היא מתאפיינת. מציאות זו נובעת ממה שמכנה הפילוסוף מייקל וולצר³, שלוש היסטוריות מוסדיות שונות היוצרות בישראל פילוג בשלושה רבדים. ראשית, ארץ ישראל הייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ומדינת ישראל שימרה את שיטת ה"מִלֶת" לגבי קהילות דתיות. היא מאפשרת להן לקיים בתי דין משלהן ולבנות מערכת מובדלת באופן חלקי של תוכניות לימודים בשתי שפות - עברית וערבית. שנית, ישראל היא מדינת לאום מודרנית שנוסדה על-ידי תנועה לאומית אך עם אזרחיה נמנה מיעוט ערבי גדול. שלישית, החברה הישראלית היא חברת מהגרים המגיעים אליה מכל חלקי הפזורה היהודית. מהגרים אלה, למרות יהדותם המשותפת, התחנכו על ברכיהן של מסורות שלטון השונות בתכלית זו מזו. הנה כי כן, החברה בישראל היא חברה מגוונת ביותר אשר השונות הרבה בין חבריה מהווה כר פורה למתחים ולעימותים בשורה ארוכה של סוגיות יסוד. לכך יש להוסיף את העובדה שמדינת ישראל הדמוקרטית מצויה במזרח התיכון. אין חולק כי אזור זה של העולם הוא "שכונה" מאיימת וסוערת אשר בו הדמוקרטיה רחוקה מלהיות צורת השלטון הרווחת.

מהו אם כן המכנה המשותף של כל הקהילות בישראל במציאות הרב-תרבותית שתיארתי? המכנה המשותף הוא היותם של בני הקהילות השונות אזרחי המדינה. מכאן החשיבות הרבה של החינוך לאזרחות דמוקרטית היכול להוות גורם מלכד ומגשר בין הקהילות השונות. אולם למרבה הצער ילדים רבים במערכת החינוך בישראל אינם זוכים לחינוך לאזרחות דמוקרטית. במאמרו "דמוקרטיה מתגוננת וחינוך לערכים דמוקרטיים בבתי-הספר החרדיים"⁴ שפורסם בשנת 2008, התריע פרופסור משה כהן אליה כי בתי הספר בחינוך החרדי אינם מקנים לתלמידים ערכים דמוקרטיים. פרופסור אליה הוסיף כי העובדה שאחד מכל ארבעה תלמידים בחינוך היסודי בישראל לומד בבית ספר חרדי, (ציטוט) "מעורר(ת) חששות לגבי יציבותה של הדמוקרטיה בישראל ופרופסור רות גביזון בספרה "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים"⁵ מוסיפה לכך כי (ציטוט) "35 אחוז מילדי ישראל אינם מקבלים במערכת החינוך מסר פשוט של השתייכות לקהילה האזרחית וחברות מלאה בה. אם מוסיפים לכך אי-שוויון בולט בהקצאת משאבים וברמת כוח ההוראה והייעוץ - מתקבלת תמונה שאינה מבשרת טובות לדמוקרטיה יציבה"⁶.

זוהי אכן תמונת מצב מטרידה.

על הזכות לחינוך ועל חשיבותה עמד בית המשפט העליון, בין היתר, בבג"ץ עמותת 'שוחרי גיל"ת', שם כתב השופט אור את הדברים הבאים (ציטוט): "החינוך הוא מכשיר חברתי אשר לא ניתן להפריז בחשיבותו. מדובר באחת הפונקציות החשובות ביותר של הממשלה והמדינה. החינוך הוא חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי חופשי, חי ומתפקד.⁷"

סוגיית החינוך במוסדות החרדיים עלתה לדיון בבית המשפט העליון בבג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת⁸. במרכז אותו הדיון עמד חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008 המעניק למוסדות חינוך אלה מימון ממשלתי בשיעור של 60% מיחידת התקצוב עבור כל תלמיד הלומד בו וזאת ללא התניית המימון בלימודי ליבה. כפועל היוצא מכך, מוסדות החינוך העל יסודי במגזר החרדי, "הישיבות הקטנות", הופטרו למעשה מלימודי ליבה בכיתות י'-י"ב. דעת הרוב סברה כי יש לדחות את העתירה לביטול החוק, ואף אני הצטרפתי לעמדה זו אך הוספתי והערתי כי ככל שתוכנית הלימודים במוסדות אלה אינה כוללת ולו שעת לימודי אזרחות אחת, נשאלת השאלה האם היא עומדת בתנאי סעיף 2(ב)(1) לחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, הקובע כי אל לה לתוכנית הלימודים ולאורח הפעילות במסגרת מוסד החינוך הייחודי, לעמוד בניגוד ל[ציטוט]: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

התייחסתי לשאלה זו וציינתי שם כי:

לימודי האזרחות במערכת החינוך מיועדים להקנות לתלמידים ידע על אודות גופי השלטון, מוסדות החברה ועקרונות החיים הדמוקרטיים במדינה שבה הם חיים, תוך דגש על מחויבותה של הדמוקרטיה לזכויות אדם. הם חושפים את התלמידים, לעיתים לראשונה, לערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית על-מנת שיגדלו להיות אזרחים סובלניים ושומרי חוק המסוגלים ליטול חלק בהליך הפוליטי ולתרום לשימור אופיה הדמוקרטי של המדינה ... מכאן חשיבותם הרבה.

לטעמי, תוכנית לימודים השמה את כל כובד המשקל על ערכיה - החשובים כשלעצמם - של המדינה כמדינה יהודית, אך מתעלמת מערכיה כמדינה דמוקרטית, היא תוכנית שאינה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל המושתתת - לצד ערכיה היהודיים - גם על ערכיה כמדינה דמוקרטית, ומשכך ספק בעיניי אם היא עונה לדרישותיו של סעיף 2(ב)(1) לחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים. לגישתי מן הראוי, אפוא, לחייב את מוסדות החינוך המבקשים הכרה כמוסד חינוך תרבותי ייחודי לשלב בתוכנית הלימודים שלהם לימודי אזרחות להנחת דעת השר וזאת כתנאי לאותה הכרה.

אכן, התוכנית ללימודי אזרחות היא חיונית בעיניי. על דמוקרטיה חפצת חיים לעשות כל שביכולתה להבטיח שפרטים בעלי זהויות שונות שבקרבה יחיו בשלום עם זהות כללית יותר אשר תניע את הפרטים להבין ולהזדהות עם פרטים בעלי זהות ייחודית אחרת. ויודגש - תוכנית ללימודי אזרחות אינה יכולה להיות רב-תרבותית. אזרחות דמוקרטית אינה ניטרלית. למגזרים מסוימים יהיה יותר קל ללמוד אותה, למורים מסוימים יהיה יותר קל ללמד אותה. ואף על-פי כן, אם אנו חברה חפצת דמוקרטיה נדרשת עבודה חינוכית המלמדת את הדור הצעיר לחשוב על עצמו כמשתתף עתידי במשחק הדמוקרטי, לא רק כצופה מן הצד. מערכת דמוקרטית יכולה לפעול ביעילות רק כאשר כל האזרחים מעוניינים ויכולים להשתתף בתהליך הפוליטי, הכלכלי, השלטוני והחברתי בקהילות שלהן ובמדינה וכאשר המסגרות הפוליטיות והחברתיות מבוססות על עקרונות דמוקרטיים השמים דגש על כבוד לזכויות הפרט. אזרחים חייבים לפתח יכולות דמוקרטיות ומוטיבציה להיות מעורבים ולפעול. אבל הם יוכלו לעשות כן רק אם יכירו את הדרכים השונות שבהן ניתן לפעול במערכת הדמוקרטית. יש לגרות את התלמידים לחשוב באורח מושכל, קבוצתי וביקורתי. אל לנו לחשוש מנושאים שנויים במחלוקת.

ניתן להביא בהקשר זה דוגמה ממחישה מתוך ספרה של פרופסור איימי גוטמן. הדוגמה מתייחסת לשיעור בהיסטוריה אמריקנית שהתקיים בבית ספר תיכון ציבורי בברוקלין. באותו שיעור דנו התלמידים בשאלה האם היה זה מוסרי מצד ארצות הברית להטיל פצצת אטום על יפן. המורה לא הרצה לתלמידים, הוא שאל שאלות ובדרך ה"סוקרטית" ניצח על דיאלוג מהיר בין התלמידים. עד תום השיעור התלמידים התווכחו בלהט, התנסו בנקודות השקפה שונות ובחנו את הבעיה מזוויות שונות. דיון מסוג זה יכול בהחלט לשמש מודל לחינוך אזרחי בבתי ספר כאשר מתעוררות שאלות מוסריות מורכבות הנוגעות להתרחשויות היסטוריות, וכאלה קיימות בדברי ימיה של כל אומה.

המלומד הבריטי הידוע וויליאם בוורידג' אמר (בתרגום חופשי) "הבערות היא עשב שוטה שדיקטטורים ירצו לטפח אצל נתיניהם, אבל אף דמוקרטיה לא יכולה להרשות לעצמה בערות בקרב אזרחיה"⁹. בספרם חינוך והיסטוריה, מביאים המחברים דוגמאות לשימוש שעשו משטרים חשוכים במערכת החינוך על-מנת להטמיע מסרים אנטי דמוקרטיים. די אם נזכיר בהקשר זה את ההשתלטות על חינוך הנוער הצעיר בברית המועצות הסטליניסטית, בגרמניה הנאצית או בארגנטינה תחת שלטון הפרוניסטים. המסר במערכות החינוך הללו היה חינוך לאחידות - למחשבה זהה, הרואה בגיוון פגם וחיסרון ומשתיקה קולות ביקורת. הלורד יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של אנגליה, הדגיש שדווקא היהדות חידשה לעולם את הזכות להיות שונה. היא אוחזת בבסיסה ערכים של כבוד למסורות שונות של עדות - יהודיות ולא יהודיות - ומבקשת לבסס ולהעמיק זהות ייחודית של כל משפחה וקהילה מתוך הכרה בצורך האנושי הבסיסי להשתייך לחברה ולקהילה בעלות גוון ייחודי¹⁰. היהדות אוחזת במחלוקת, היא מכבדת אותה, היא רואה אותה כתנאי לקיום החברה. אחת הדוגמאות היפות לכך היא המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי שאף על-פי שלא היה נושא שלא נחלקו לגביו "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר 'והאמת והשלום אֱהָבוּ"¹¹. כללי המשחק באותה מחלוקת נשמרו - ניתן לחלוק, אבל בכבוד הדדי. המחלוקת לא כילתה כל חלקה טובה, היא הייתה תחומה לדיונים ההלכתיים ולתפיסות העולם של כל אחד מהבתים, מבלי שהביאה לפילוג ביניהם.

כפי שצוין, החינוך בארץ ובעולם אינו נתון כולו בידי המדינה, הוא מסור גם לקהילה ולמשפחה והמדינה נדרשת להקפיד על כללי יסוד לשמירה על מערכת החינוך כולה כך שתחנך לערכים דמוקרטיים. פרופסור גוטמן מציינת שעל-מנת להנחיל ערכים דמוקרטיים יש לקבוע שתי מגבלות עקרוניות עיקריות על סמכות פוליטית והורית בתחום החינוך. המגבלה הראשונה היא אי-דיכוי - מגבלה זו מונעת מהמדינה ומכל קבוצה בתוכה להשתמש בחינוך להגבלת שיקול דעת רציונאלי המיועד לאפשר בחירה בין דרכי חיים נבדלות. מגבלה עקרונית שנייה שיש להציב היא אי-הפליה. פרופסור גוטמן מציינת כי מדינות ומשפחות עשויות להיות דכאניות באופן סלקטיבי בדרך של הוצאת קבוצות שלמות של ילדים מהחינוך הבית ספרי או במונען סוג מסוים של חינוך מאותם ילדים. מעצם החלתו של עקרון אי-ההפליה על צורות החינוך ההכרחיות להכנת הילדים לאזרחות בעתיד, הוא נעשה לעיקרון של אי-הוצאה מן הכלל. בכך, לא יישלל מילד כלשהו חינוך נאות לנטילת חלק בתהליכים הפוליטיים הבונים בחירה בין תפיסות מתחרות של דרכי חיים.

בית המשפט העליון בישראל אימץ גישה זו המכבדת את הזכות לחינוך נבדל הכפוף לעקרונות יסוד של אי-הפליה והחובה של המדינה להתערב באוטונומיה של הקהילה. בפרשת "עמנואל"¹² שעסקה בהפליית בנות ספרדיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" שביישוב עמנואל, הדגיש בית המשפט העליון כי:

באשר למוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי, אלו זכאים, כאמור, להתוות מאפיינים תרבותיים לפיהם ינהגו תלמידי בית-הספר. על מאפיינים אלו לייצג את אמונתו ותרבותו של המגזר אשר ברוחו הוקם ופועל בית הספר, ועליהם להביא לידי ביטוי את אורח חייו ותפיסת עולמו של המגזר. ברם, מקום בו כללי בית-הספר - או כלליה של מגמה בתוך בית-הספר - מכוונים אך למנוע את כניסתה של אוכלוסייה זו או אחרת למסגרת חינוכית פלונית - עניין לנו באפליה פסולה¹³.

דברים ברוח זו ציינה גם השופטת פרוקצ'יה בפרשה אחרת שעסקה בלימודי הליב"ה¹⁴.

על-פי אותם עקרונות עצמם, אישר בית המשפט של הסבב הראשון בארצות הברית¹⁵ חוק המתיר למדינה להתערב בתוכנית הלימוד של בית ספר נוצרי בפטיסטי ולחייבו, בין היתר, ללמד את ההיסטוריה של החוקה של ארצות הברית ואת החובות של האזרח.

האם החינוך לדמוקרטיה תמיד מתקבל בברכה? לא בהכרח. לעתים תידרש המדינה לעשות שימוש בכוח הכופה שלה על-מנת לוודא שכלל האזרחים זוכים ללמוד את "כללי המשחק" הדמוקרטיים, ולהיות משתתפים פעילים ותורמים. בעניין עמנואל הורה בית המשפט למרכז החינוך העצמאי להסיר כל סממן, פורמלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר. עוד הורה בית המשפט למשרד החינוך, כי ככל שימצא כי מרכז החינוך העצמאי אינו מקיים הוראה זו, עליו לנקוט בכל האמצעים החוקיים לתיקון המצב, לרבות שלילת רישיונו של בית הספר ועצירת תקצובו. על ההשלכות של פרשת "עמנואל" לא אוכל לעמוד כאן בהרחבה, אך יש לקוות כי הפרשה הניעה תהליכים שונים בחברה החרדית וחשפה את הציבור לערכים דמוקרטיים¹⁶. בארצות הברית חבר הנאמנים של אוניברסיטת בוב ג'ונס טען שיהיה זה כנגד עיקרי דתם לקבל ללימודים סטודנטים שחורים. כאשר הממשל איים בביטול הפטור ממס של האוניברסיטה אם תמשיך להחרים שחורים, היא שינתה את המדיניות וקיבלה שחורים. בפרשת בראון הידועה נגד מועצת החינוך, ביטל בית המשפט העליון בארצות הברית את מדיניות הסגרגציה - "נפרד אך שווה" וקבע שאינה חוקתית. אף שפסק דין זה לא הביא לביטול מיידי של ההפרדה בבתי הספר או באתרים ציבוריים, הוא גרם ללא ספק לשינוי עמוק בחברה האמריקנית ולביסוס של ערכים דמוקרטיים חשובים ובראש ובראשונה ערך השוויון.

מן הפרשות המשפטיות שהזכרתי ניתן ללמוד כי נהלים הנהוגים בבתי הספר יש להם תפקיד אפקטיבי בהטמעת סובלנות, וערכים דמוקרטיים אחרים. עוד ניתן ללמוד מהן על ההשקה הקיימת בין החינוך והמשפט ועל כך שהם שלובים ותלויים זה בזה.

כפי שציינתי, החינוך לדמוקרטיה הוא תהליך והוא נמשך גם לאחר שהילדים הופכים למבוגרים ומקימים בעצמם משפחות. תרומת עולם התרבות לתהליך זה היא חשובה ביותר. לכן עקרון אי-הדיכוי דורש תמיכה במוסדות תרבות והקפדה על כך שממשלות דמוקרטיות לא יתערבו בחופש הביטוי של אמנים או של מוסדות אומנות אלא אם כן חופש זה מפר את החירויות הבסיסיות של הזולת.

לסיום אבקש לומר כי החברה הישראלית ניצבת כיום גם בחלוף שבעים שנה מאז הקמת המדינה, בפני אתגרים לא פשוטים ככל שהדבר נוגע להטמעה וליישום של ערכים דמוקרטיים. הקדמה הטכנולוגית הביאה אל חיינו עולם חדש של אינטרנט, רשתות חברתיות וטלפונים חכמים. לטכנולוגיות מתקדמות אלה יתרונות מובהקים ותרומה חשובה להפצת מידע ולתקשורת המונים בארץ ובעולם. עם זאת, נלווים אליהן גם חסרונות לא מבוטלים. הן הפכו כר פורה לאלימות מילולית בוטה ומשולחת רסן ולהסתה פרועה המועצמת בשל הקלות הרבה שבה ניתן לשחרר 'ציוץ' או 'פוסט' לקהל גדול של משתמשים ברשת. האלימות המילולית והבוטה אינה נחלת הרשתות החברתיות בלבד. אנו עדים לה גם באמצעי תקשורת אחרים והדברים מחלחלים אל חיי היומיום ופוגעים בתרבות הדיבור וברמת השיח בחברה כולה. קו הגבול בין דברי בלע והסתה ובין ביקורת נוקבת ככל שתהיה, המוצגת באופן מכובד וענייני - היטשטש מאוד במקומותינו. חשוב לזכור כי חברה המאבדת שליטה ומאפשרת אלימות מילולית ללא רסן עלולה למצוא את עצמה ללא התרעה מוקדמת נתונה במערבולת מסוכנת של אלימות פיזית. מכך עלינו להישמר מאוד מאוד כי אם נשוב ונגיע חלילה למצב של "יד איש באחיו" אין לנו תקומה כחברה דמוקרטית שוחרת חיים. לכן, התהליך של חינוך לדמוקרטיה חשוב שיתחיל כבר בגן הילדים כגרסא דינקותא וילווה כל אחד מאזרחי המדינה במשפחה, במוסדות החינוך ובעולם התרבות. רק כך ניתן יהיה להטמיע את ערכי הדמוקרטיה ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מחיינו ומן האופן שבו אנו מתנהלים.

למשפט ולמערכת המשפט תפקיד חשוב בהגשמת מטרה זו. על תפקידו של המשפט כמחנך עמד פרופ' מאוטנר בהרצאה מעניינת שנתן בערב עיון לזכרו של השופט עמיחי דואק בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בנושא "הדרכים הגלויות והסמויות שבהן המשפט מחנך". אולם אף שאנו אנשי המשפט איננו בני חורין להיבטל ממלאכה זו, החינוך לדמוקרטיה הוא תהליך ארוך ומורכב המצריך פעולה משולבת חינוכית, ציבורית, תרבותית וחברתית. לכן, על כל אחד ואחת מאיתנו לעדור היטב בערוגתו למען הטמעת ערכים דמוקרטיים והפיכתם לחלק בלתי נפרד מן ההוויה החברתית שלנו. להשקפתי יש לנו בעניין זה חובה מתמדת כלפי האבות המייסדים של המדינה, אשר אחד מהם - ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת - אמר פעם כי (ציטוט): "המדינה שלנו הרבה יותר צעירה מן הדמוקרטיה, במידה רבה המדינה היא פרי הדמוקרטיה ולא הדמוקרטיה היא פרי המדינה" דברים חשובים אלה מן הראוי שנזכור וננצור.