אהבות לא ממומשות

אני אלמנה. בעלי, עמוס, נפח את נשמתו לפני שמונה-עשרה שנה, מת ממחלה ממארת, אולי קצת באשמתי. לא הייתי נאמנה לו בחלק מחיינו המשותפים. הוא ידע זאת ושתק אבל הדבר הזה אכל אותו מבפנים, ולבסוף גם הרג אותו. הוא היה אדם טוב, קצת יבש, רואה חשבון קטן בעל משרד קטן בעיר התחתית בחיפה, כזה שהביא אתו את העבודה הביתה מדי יום ביומו. ערבים שלמים היה מסתגר בחדרו עד השעות הקטנות של הלילה עם ספרי החשבונות של לקוחותיו, מקיש במכונת החישוב המרעישה והמטמטמת שלו, מאזין למוזיקה קלאסית מרדיו טרנזיסטור ישן ומזניח אותי, אשתו התוססת ותאבת החיים.

בהתחלה חשבתי להתגרש ממנו אבל חזרתי בי כי הוא הביא כסף טוב ולא רציתי שהדבר יפגע בילדים, שהיו אז קטנים, וכך המשכנו בחיינו המשותפים כביכול כשהוא שקוע בעבודתו ואני שקועה ברעיונות יצירתיים כיצד לגוון את חיי המשמימים: ביקור בחוגי מקרא לנשים, הרצאות בפילוסופיה, התנדבויות למען ילדים נזקקים וגם ריקודי עם. ובריקודי עם כמו בריקודי עם, הכרתי את יואב, סגן אלוף בשלישות. הוא רקד טוב, נראה טוב, הריח טוב, והיה בינינו קליק מידי.

בפעם הראשונה עשינו את זה באוטו של עמוס, אבל זה לא הלך, ודווקא מהכיוון שלו. הוא היה נבוך ואמר שאף פעם זה לא קרה לו וזה כנראה בגלל המתח שבעבודה. קשקוש. אילו לחצים יש לג'ובניקים בשלישות. אבל אני ראיתי שיש לו פוטנציאל, ולכן הצעתי לו שאת המפגש הבא נעשה בבית ריק מאדם ששייך להוריי, בהדר הכרמל. ואכן, מאז המצב השתפר לאין-ערוך, והיינו ממצים את עצמנו שם שעות עד כלות. אחרי יואב היו עוד שניים או שלושה נוספים, ולא יותר, אבל זה אף פעם לא התפתח לקשר רציני. עשיתי זאת מסיבות אנוכיות בלבד, בעלי לא סיפק את הסחורה ואני הרגשתי ששעון החול שלי הולך ואוזל וכי הזמן נושף בעורפי ועוד מעט ינעץ בי את שיניו החדות והמכאיבות. רציתי להספיק לעשות הכל לפני שאהפוך לזְקנה בלה שלאיש אין חפץ בה.

חודש לאחר שעמוס מת מכרתי את דירתנו שבכרמל ועברתי עם שני ילדיי, רוני וגלעד, לדירת הוריי שבהדר הכרמל, למורת רוחם של סופקי הכפיים, מגלגלי העיניים ומצקצקי השפתיים.
בבית הזה ברחוב ירושלים מספר 10 בחיפה גרתי כמעט כל חיי. כאן עברו עליי ימי ילדותי, כאן התאבדה אִמי, לכאן חזרתי עם ילדיי לאחר שבעלי נפטר, ומכאן לקח אלוהים את שניהם אליו בדמי ימיהם. ומאז, תהום רחבה פעורה ביני לבינו.

דירתי היא נשמת חיי, תמצית זיכרונותיי. יש בה חמישה חדרים גדולים ומרווחים, שתקרתם כה גבוהה ואין-סופית עד שלעתים נדמה שהיא מגרדת את השמים. רצפתם, פסיפס של אריחים קטנים המעוטרים במשולשים שחורים ולבנים. פעם, מתוך שעמום, בדקתי ומצאתי שיש הרבה יותר משולשים שחורים מאשר לבנים. הרבה חושך ומעט אור — בדיוק כמו בחיים שלי.
בדירה חלונות מלבניים גדולים ומסורגים הקרועים בה משלושה כיוונים, והם מחדירים משבי רוח המפיגים את בערת הקיץ. ואני אוהבת את זה כי אני אישה של חלונות פעורים ומאווררי תקרה, לא של מזגנים שעושים אותי מצוננת וחולה. ויש בה גם מרפסת. מרפסת חצי עגולה בסגנון 'הבאוהאוס', עם מעקה בטון גבוה למנוע נפילה בשוגג לרחוב. אבל לא קיימת בעולם חומה שתוכל למנוע ממי שרוצה בדעה צלולה ובנפש חפצה, להשליך את עצמו ממנה אל פי התהום.

וכשפתחתי את התריס המאובק שמאז 'המקרה' נשאר סגור, הופתעתי לראות ליד הקיר שרפרף עץ קטן שעליו טיפסה אם לפני שזינקה אל מותה. מה שהדהים אותי יותר מכול היה זוג נעלי עקב אדומות שניצבו דום לידו. על מה חשבה ברגע שהוציאה מהן את כפות רגליה העדינות לפני שקפצה אל מותה, ולמה לא לקחה אותן אִתה למסעה הארוך אל הלא נודע?

המרפסת פתוחה לסלון. אימא הייתה אומרת שהסלון הוא הפרצוף של הבית. ואני זוכרת שכאשר הייתה בריאה, הוסיפה לפרצוף הזה עוד פריט ועוד אחד, כאלה שאספה כמו נמלה בשוק פשפשים זה או אחר, עד שהחדר נראה כמו מחסן במוזאון, רק בלי האבק. החדר הזה היה תמיד לב לבו של הבית. הוא פעם בחוזקה כשישבו בו ילדיי וחבריהם עד השעות הקטנות של הלילה לאחר פעולה בתנועת הנוער, או בזמן הלימודים לבגרות. לכאן הם הביאו את חברותיהם והציגו אותן בפניי, וכאן ליד התנור הבוער גיהצתי את מדיהם וקיפלתי אותם.
כשגלעדי נפל, באו לנחם אותנו הרבה חברים וידידים, וככל שחלף הזמן, הגיעו פחות ופחות, עד שדעכו פעימות הלב. וכשבני השני רוני נפצע, הלב חדל סופית מלפעום. זהו, הכל נגמר. הסלון הפך לסתם עוד חדר. עכשיו יש בו רק מזנון כהה וקודר, ספה ישנה מכוסה בשמיכת טלאים צבעונית, שתי כורסאות מרופטות מרופדות בבד מפוספס בצבע ירקרק, שולחן סלון מעץ אורן, שעליו פרושה מפה לבנה עטורה ברקמה צבעונית ומעליה לוח זכוכית כבד. וגבוה מעל הכול, כחללית מעולם אחר, מרחפת נברשת קריסטל כבדה וזוהרת המאירה את לילותיי הכבויים וחסרי התוחלת באור יקרות.

ויש בסלון בובות. הרבה בובות. אני אספנית כפייתית של בובות פורצלן. חביבות עליי במיוחד אלו של ילדות קטנות עם תלתלים בלונדיניים, עיניים כחולות גדולות ושמלות מלמלה צבעוניות. יש לי אצטבות שכולן תלתלים ועיניים. כל החדר הזה מאובק ומוזנח משהו. אבל אותן, את בובותיי, אני מנקה ומבריקה מדי יום ביומו. הן האור של חיי.

אם תשאלו פסיכולוג לפשר האובססיה הזאת, בוודאי יגיד לכם שהסיבה נעוצה באירוע טראומטי שקרה אי-שם בילדותי ולא טופל כראוי. אבל אני חושבת שהסיבה היא אחרת. תמיד רציתי שתהיה לי בת — דבר שמעולם לא מומש. אילו הייתה לי אחת כזאת, היא בוודאי הייתה אתי עכשיו כי שני הילדים האחרים שלי כבר לא. אחד קבור עמוק באדמה והאחר שתול כ'צמח' במוסד לחשׂוכי מרפא, שזה משהו כמו מתחת האדמה אבל מעליה. ולמה אין לי ילדה משלי? כי עמוס, בעלי המנוח, היה חסכן גדול. דבר בחיים לא נתן לי בנדיבות. לא מחמאות, לא כסף ולא זרע. וכשחטף את המחלה ההיא, והסכים סוף-סוף להוריש לי ברגעיו הכמעט אחרונים טיפה מבשרו כדי שאולי תצא לי ממנו ילדה, זה כבר לא הלך.

ובערב כשאני חוזרת הביתה לאחר יום עבודה מעייף, מכינה לעצמי סנדוויץ' מאולץ עשוי ברשלנות, נשפכת על הספה הבלויה בסלון וצופה בתוכניות אין-סוף בטלוויזיה, צופות בי עשרות בובותיי וביניהן תקועה תמונת בעלי המנוח בפנים מחייכות, במין שמחה לאיד. ממש אושר גדול.

חסום במחיצה מתקפלת כמעשה אקורדיון, מאחורי דלת הזזה, מסתתר מעין כל מה שאבא קרא 'חדר הקולטורה'. מקום שכילדה נאסרה עליי הכניסה אליו באיסור חמור. במרכזו ניצב שולחן עץ אגוז כבד עתיר מגירות, ולידו כיסא עתיק שמושבו עור מתקלף. בפינה עמדה כורסה עמוקה ולידה מנורה עשויה מתרמיל פגז, שאבא סחב מהצבא במלחמת ששת הימים. את קירות החדר כיסתה ספריית עץ כהה ובה טורי טורים של ספרים, שהיו שייכים לסבא עוד מהתקופה שהתגורר כאן. חלקם ספרים ישנים בעלי כריכות עור מתפוררות המעוטרות באותיות זהב.

ובחדר הזה עמדה גם מערכת סטריאו. אביזר מקודש בן שלושה חלקים ששכן בתוך רהיט מהודר עשוי מעץ חום. פטיפון משוכלל ניצב בחלקו העליון; מגבר 'אקאי' מוכסף בעל כפתורים נוצצים על האצטבה התיכונה; ובזו התחתונה, רמקולים אימתניים. ובצד, בארון נפרד, ניצבו כחיילים במסדר — התקליטים. ליתר דיוק, תקליטים של יצירה אחת: 'מאדאם בטרפליי' של פוצ'יני באין-סוף ביצועים. אבא ליקט בצורה חולנית כל תקליט של האופרה הזאת, וכל פעם שיצא ביצוע חדש של היצירה הזאת היה קונה את התקליט.

לא הבנתי את העניין הזה עד שבכיתה ט' לקחה אותנו איה, המורה לדרמה, לשמוע את האופרה הזאת בתיאטרון העירוני בחיפה. שם למדתי שהעלילה היא על מלח אמריקני שמתחתן ביפן עם גיישה בת חמש-עשרה ששמה צ'ו צ'ו סאן, שפירושו ביפנית פרפר. הוא מכניס אותה להריון וחוזר לאמריקה בהבטחות שווא שישוב אליה. אבל שם הוא מתחתן עם אישה לבנה ושב ליפן כדי לקחת ממנה את ילדתם המשותפת, וכשהיא שומעת על כך, היא מתאבדת בחרקירי. רק אז התעורר בי לראשונה החשד שהאובססיה של אבי לאופרה הזאת קשורה לסאגה המשפחתית הפרטית שלי. זכור לי שלא פעם ולא פעמיים, כשהוא ואימא היו רבים, הוא היה נמלט לתוך החדר, מסתגר בתוכו, פותח את המערכת בקול רם, משמיע את התקליט הזה ובורח לעולם האשליות שלו. במיוחד חרוט בזיכרוני ערב אחד שבו צרחותיה של מריה קאלאס באריה מתוך 'מאדם באטרפליי, התערבבו עם אלו של אימא, שעמדה מצדה השני של הדלת, דופקת עליה נואשות באגרופיה, מגרדת אותה בציפורניה, ומתחננת שיפתח לה.

לא מזמן החלטתי להיפטר מאוסף הספרים הישנים של סבא. הזמנתי מומחה לספרים עתיקים, בחור מוזר בשם גדעון, בעל חנות ספרים ישנים בעיר התחתית, כדי שיאמוד את ערכם. כשנכנס לספרייה ובחן את תכולתה, הוא נשאר פעור פה. "גבירתי, חלק מהספרים שיש לך כאן שווים הון עתק. לא כדאי שתמכרי את כולם בבת אחת, אלא כל אחד לחוד, וכך תקבלי הרבה יותר כסף עבורם. עִרכי לי רשימה של כל המצאי ותמורת עמלה קטנה אמצא לך קונים," אמר ואני הסכמתי.

טרם לכתו ערך סיור בבית וכשראה שאין לי אזעקה, הציע שאתקין לי אחת כזאת. "יש לי חבר, בעל מקצוע טוב, שיעשה לך את זה ממש בזול". "יש אפשרות אחרת"? שאלתי אותו. "כן, קחי כלב," אמר, ואני בחרתי באופציה הזאת כי אזעקה צורמת אוזניים, ואי-אפשר ללטף אותה, והיא גם לא משיבה גילויי חיבה, וכלב כן. ואני צריכה את זה דווקא עכשיו מאוד.

זמן קצר אחרי אותו ביקור נסעתי ל'צער בעלי חיים', ליד בית הספר הטכני של חיל-האוויר, ולקחתי משם גור כלבים בן חצי שנה, מסורס עם כל החיסונים, זאב מעורב. "שמו בלונדי כי צבע פרוותו זהוב," אמרו לי שם.

ובאחד ערבים, כשהוצאתי את בלונדי לסיבוב וצעדתי אתו ברחוב בגאווה, הוא החל לנבוח בצורה מטורפת ומשך אותי בכוח לכיוון פתח החצר של 'בית האבות ליהדות אשכנז'. אני היסיתי אותו ב"בלונדי, שקט," ומשכתי אותו אליי בכוח, וברגע זה הגיחה מאי-שם זְקנה שלא ראיתיה קודם בסביבה, קטנה, כפופה, נשענת על מקל ומטפחת אפורה קשורה על ראשה. היא פנתה אליי 'בנימוס אירופי' ואמרה: "סלחי לי על החטטנות, גבירתי, שמעתי שקראת לכלב שלך בלונדי"?

"מה רע בכך?" שאלתי.

"אני מתנצלת שאני מתערבת אבל שם לא טוב בחרת לו."

"למה?" שאלתי.

"כי זה היה שם הכלבה של היטלר," השיבה.

"אוי, אני מצטערת. לא ידעתי," אמרתי לה בכנות וכדי לרצות אותה, שאלתי אם יש לה שם אחר להציע.

"על היטלר חשבת פעם?" שאלה ונבלעה כלעומת שבאה אל תוך החשֵכה. ובתור אחת שלא נראה לה הגיוני לחלוק את דירתה עם היטלר, ואפילו הוא כלב, החלטתי לקרוא לו זיגמונד, על שם זיגמונד פרויד, זה שכתביו הישנים פיארו את הספרייה של סבי. ותאמינו או לא, מיד אחרי שנכנסנו הביתה מאותו טיול הזוי וקראתי לו בשמו החדש, רץ זיגמונד מקשקש בזנבו היישר לחדר ההוא עם הספרים והתקליטים, עלה על הכורסה וקבע בה את מושבו. ואני חשבתי לעצמי 'נסתרות דרכי האלוהים'.

בהמשך המסדרון נמצא חדר השינה. יש בו מיטה ענקית התופסת את רוב שטחו וארון בגדים ישן. אני נכנסת אליו רק כדי לקיים לילה של מין מזדמן עם שותף עלום שם, שאותו אני שולפת מעת לעת מאיזה פאב אפלולי רווי עשן סיגריות.

ואל ייראה הדבר קל בעיניכם כי המבחר שם רדוד ואני בררנית מאוד ובוחרת אותם בפינצטה, אבל גם אז יש מפחי נפש ואכזבות, ובאותם מקרים אני נשבעת שיותר זה לא יקרה, אבל בגבור בי היצר, אני חוזרת על המעשים האלו שוב ושוב.

בתוך גומחה בקיר, כאילו מנותק מהוויית חדר השינה, נמצא שולחן האיפור העתיק של אימא ועליו מראה אליפטית גדולה במסגרת עץ חומה ועבה. זכורני שאימא, שהייתה יפהפייה אמתית, עמדה שעות לידו והתאפרה, בעודי שוכבת על המיטה וצופה בה. ואני הייתי שואלת את עצמי "למה אישה כל כך יפה צריכה בכלל להתאפר, הרי הטבע נתן לה הכול?" רק מאוחר יותר הבנתי שהיא עשתה זאת כדי להחזיק את אבא קרוב אליה משום שהייתה לו חברה והיא פחדה שתחטוף אותו ממנה.

המראה הזאת, אני מודה, מפחידה אותי עד היום. כשאני מסתכלת בה נשקפות ממנה שתי דמויות. האחת שלי, מאופרת ברשלנות, עם קמטי מרירות בשולי השפתיים ושׂער מאפיר ולא מסודר — אישה שהזדקנה בטרם עת. והשנייה של אימא, המרחפת סביבי עם התסרוקת של פעם, השפתיים האדומות, המבט המצועף והמסתורי בעיניים — האישה המושלמת שנשארה צעירה לעד.

החדר הרביעי בבית הוא חדר הילדים, או נכון יותר לקרוא לו 'חדר האין ילדים'. היו לי שניים ועכשיו אין לי אף אחד. גלעד ורוני נולדו בהפרש של שנתיים. גלעד, הבכור, היה דומה לעמוס, בעלי המנוח, והצעיר, רוני, 'העתק שלי'. את שניהם גידלתי בדחילו ורחימו מתוך דאגה ואהבה גדולה. הם היו בבת עיניי ויחד רקמנו תוכניות גדולות לעתיד לבוא, עד שבא הגורל וחטף את שניהם ממני בבת אחת.

גלעד נהרג בג'בליה במבצע עופרת יצוקה כשהיה בן עשרים ושתיים. הזחל"ם שלו נפגע מטיל והוא נשרף למוות. מיד לאחר שנפל הוצאתי את מכשיר הטלוויזיה מהבית. רק אצלנו בארץ קורה שאימא צופה בחדשות של שבע בבוקר בטלוויזיה, ורואה חובשים סוחבים חלל על אלונקה כשהוא מכוסה בשמיכה מכף רגל ועד ראש; ופתאום נשמטת ידו המפויחת ומתנדנדת ברפיון כשהיא גלויה לעין כול, והיא שמה לב שהשעון שעל היד הזאת נראה לה מוכר, ובעיקר רצועת העור הכתומה, ובשנייה אחת מתכווצת לה הבטן והיא מקבלת בחילה. בשארית כוחותיה היא מתנתקת ממקומה, רצה לשירותים ומקיאה שם את נשמתה, ובעודה מנסה בצורה רציונלית לברוח מהעניין וחושבת לעצמה: לא יכול להיות שזה הוא, בטח יש עוד הרבה חיילים עם רצועה דומה — נשמע צלצול בדלת. היא מרגישה את רגליה כבדות, נטועות בקרקע, ואין לה אפשרות לזוז. במאמצים על-אנושיים היא מגיעה כושלת לשם, ואפילו לא מציצה דרך העינית כדי לבדוק מי הגיע כי ברור לה כבר שזה 'המבשר'. היא פותחת את הדלת, רואה את פרצופיהם המכורכמים של נציגי קצין העיר, וקורסת ומתמוטטת על המפתן.
בדיוק שנתיים לאחר מכן נפצע קשה מאוד בני השני, רוני, בתאונת דרכים ליד צומת גולני. הוא חזר עם חברים מבילוי בכינרת ואיזה נהג ערבי 'שבר' למסלול שלו בקטע כביש שאין בו גדר הפרדה, ופגע בו קשות. אחרי ששכב חודש בבית חולים, הרופא בא ואמר לי: "גברת פנקס, לפי הסי-טי שעשינו, אין סיכוי בעולם שהוא יחזור לעצמו כי נמחק לו חלק מהמוח. את צריכה להוציא אותו מפה ויפה שעה אחת קודם."