מדוע מדינות קורסות? לעיתים נטען לטעון שהגורם הוא חיצוני, כמו פלישות הברברים לאימפריה הרומית או כיבוש גרמניה בידי בעלות הברית. אלא שלרוב, גם כאשר הגורם הניכר לעין מגיע מחוץ למדינה, הוא נשען במידה רבה על מה שמתחולל בתוכה. סיפוריהם של חז"ל על חורבן בית שני ממחישים זאת היטב: הרומאים הגיעו לעיר שנאכלה במלחמת אחים ושמנהיגיה היו שקועים בעצמם ומנותקים מן העם.

באותה מידה, הרומאים היו רקובים ועל גרמניה הנאצית אין צורך להרחיב את הדיבור. ברית המועצות נפלה משום שהפערים בין השליטים לפשוטי העם היו בלתי נסבלים, ומשום שהאזרח מן השורה לא היה מוכן לוותר על מקרר כדי שלארצו יהיה עוד טיל גרעיני – במילים אחרות: משום שהצמרת חשבה רק על עצמה ועל שימור כוחה. זה מה שקרה באירן של 1979 ואולי-אולי זה יקרה שוב. לא במקרה, מדינות קורסות מאופיינות לעיתים קרובות במשטר דיקטטורי המעשיר את עצמו בעוד העם רעב ללחם.

אנחנו כמובן לא במצב של אף אחת מאותן דוגמאות, ואפילו לא קרובים אליו. אך כדי שלא נהיה באותו מצב ואפילו לא קרובים אליו, אנו חייבים להבין ששחיתות שלטונית מציבה איום קיומי חמור יותר מאשר כל הרקטות של חיזבאללה ואפילו יותר משל תוכנית הגרעין האירנית. שחיתות שלטונית מפוררת את האחידות הפנימית וסודקת את נכונותו של הציבור הרחב להקריב קרבנות למען הכלל.

אחד הכלים החשובים ביותר המאפשרים לישראל לשרוד בתוך האוקיינוס הערבי העוין, הוא ההתלכדות הכללית סביב כמה ערכי יסוד: קיום המדינה, בטחונה ויהדותה. 600,000 הישראלים של תש"ח היו מאוחדים הרבה יותר מהמיליונים שקמו עליהם להשמידם. לכן, כל דבר שמאיים על הלכידות הזאת, הוא איום קיומי – והשחיתות היא איום מן המדרגה הראשונה.

מדוע קיימת השחיתות? שאלה מדויקת יותר תהיה: מדוע יש במגזר הציבורי – על נבחריו ופקידיו – אנשים מושחתים? אפשר לטעון ש"לא עכברא גנב אלא חורא גנב": ההזדמנויות הקורצות מחד-גיסא והעדר הפיקוח מאידך-גיסא, הם גורמים מפתים מדי. אבל ההסבר הזה לא נכון, מסיבה פשוטה ביותר: הרוב המכריע של נבחרי הציבור ומשרתיו אינם מושחתים. תראו כמה מבין חברי ממשלות ישראל לדורותיהם הורשעו בעבירות שחיתות, תראו כמה חברי כנסת נשלחו לכלא, תראו אפילו כמה ראשי רשויות מקומיות. נכון, המספר תמיד גדול מדי – אך באופן יחסי הוא מלמד, שמשהו כמו 95% מהאנשים אינם מועלים ואינם גונבים ואינם מקבלים שוחד.

לפיכך, השאלה אינה מערכתית אלא פרסונלית: מדוע אנשים מסוימים כן מבצעים מעשי שחיתות? כדי לענות על שאלה זו, עלינו להפנות תחילה את מבטנו לכיוון אחר: המגזר העסקי. גם שם יש מעילות וגניבות ותרמיות, ובנוגע למגזר זה קיימים מחקרים המנתחים את הסיבות המניעות את העבריינים.

ככלל ניתן לומר, שכל עבריין תאגידי מוצא לעצמו שלל צידוקים; אף אחד אינו רוצה לקום בבוקר, להסתכל במראה ולראות גנב. לכן, הם משכנעים את עצמם שמעשיהם לכל הפחות אינם פסולים, אם לא מוצדקים ממש: כולם עושים את זה, דפקו אותי בשכר ובקידום, המנהל שלי גונב יותר ממני, החברה בעצמה מרמה את הציבור, אני לוקח משהו שולי לגמרי. כאשר הבעלים הוא הגנב, הצידוק פשוט עוד יותר: אני בסך-הכל מעביר מכיס אחד לכיס השני.

מכאן נעבור למושחתים. בנושא זה אין מחקרים אמפיריים (ככל שידיעתי מגעת), אך ניתן לשרטט כמה מן הצידוקים מכוח ההיגיון וממה שטענו המושחתים עצמם. בחלק מן המקרים, התירוצים במגזר הציבורי זהים לאלו שבמגזר הפרטי – במיוחד כאשר מדברים על אדם בדרג הפקידותי.

כאשר אנו עולים לדרג הנבחר, ניתן לחשוב לפחות על שני תירוצים נוספים. האחד: לא פגעתי באיש. בעניינו של צבי בר נקבע, כי השוחד שקיבל לא פגע בתושבי רמת גן, שכן בתמורה הוא קידם פרויקטים שדווקא הועילו לעיר. ייתכן שזה מה שחשב בר בסתר ליבו: אם אני מביא יזמים והם בונים ומשלמים ארנונה ויוצרים מקומות תעסוקה – מה הפסול המוסרי בכך שגם אני ארוויח קצת? התירוץ השני: זה מגיע לי. אם הייתי הולך למגזר הפרטי, הייתי משתכר פי כמה וכמה מאשר בתור שר, חבר כנסת או ראש עירייה. אז הציבור משלם לי שכר נמוך יחסית, ומישהו פרטי – לא קופת הציבור, חלילה – משלים לי אותו לסכום המתאים לכישורי, נסיוני והישגי.

פרט לכך, כולם בטוחים שהם יותר חכמים ממי שקדמו להם ולכן לעולם לא ייתפסו. עבירות צווארון לבן ממילא קשות במיוחד לגילוי, שכן אין בהן ניזוק ישיר ונזק גלוי לעין כמו בעבירות גוף ורכוש. ככל שהמושחת בכיר יותר, כך קטנים הסיכויים שהוא ייתפס – משום שלעיתים הוא עצמו יושב על יד הגאי הבקרה, ולעיתים משום שיש סביבו מספיק אנשים העשויים ליפול על החרב עבורו (ע"ע שולה זקן). מותר לנו להניח, שאכן לא כל המושחתים נתפסים – וגם זה גורם שמעודד עבריינים נוספים.

מדברים אלו נובעות כמה מסקנות. ראשית, הצורך בחינוך מתמיד ליושר ויושרה, ועל זה נדבר בהמשך. שנית, הצורך לחזק מנגנוני בקרה פנימיים שירתיעו מפני מעשי מרמה, גניבות ושחיתות קטנים ככל שיהיו. שלישית, מתן שכר הולם לעובדי ציבור כדי להפחית את הפיתוי. רביעית, הענקת הוקרה פומבית וכספית לחושפי שחיתות ולמונעיה. חמישית, חיזוק משמעותי של האכיפה המשמעתית והפלילית, כולל החמרה בענישה.

המדד הבינלאומי הנחשב ביותר לבדיקת השחיתות הוא של ארגון Transparency International. הדירוג השנתי האחרון שלו התייחס לשנת 2016, ובו דורגה ישראל במקום ה-28 מבחינת טוהר המידות שלה מבין 176 המדינות שבדירוג. בין המדינות שלפנינו היו ארצות סקנדינביה, שווייץ, סינגפור, קנדה, גרמניה, בריטניה, אוסטרליה, הונג-קונג, ארה"ב, אורוגוואי, אסטוניה, בהאמה, צ'ילה ואיחוד האמירויות. הצד המלא של הכוס הוא, שישראל הקדימה באותו דירוג מדינות כמו ספרד, קפריסין, צ'כיה, קוריאה הדרומית, איטליה, יוון, סין והודו.

בסך-הכל, אנחנו נמצאים ברוב השנים באותו אזור מבחינת הדירוג. בשנת 2015 היינו במקום ה-32, בשנת 2014 התדרדרנו לשפל של המקום ה-38, בשנת 2010 היינו במקום ה-30, חמש שנים לפני כן דורגה ישראל במקום ה-28, ובתחילת המיליניום היינו במקום ה-22 המכובד.

התמונה הזאת רחוק מלהיות מעודדת. מבחינות רבות אנחנו שייכים לצמרת העולמית: המדע, הטכנולוגיה, פרסי נובל, החקלאות, הביטחון ועוד. אין שום סיבה שדווקא בתחום הקריטי כל כך של יושרת מנהיגינו ושליחינו, נסתפק ב"מקום טוב באמצע". בלא לפגוע, דומה שהיינו מצפים למצוא את עצמנו לפני אסטוניה, צ'ילה או איחוד האמירויות. זה שאנחנו פחות מושחתים מאשר סין או הודו, לא אמור לשמח אותנו.

אחרי שאמרנו את כל זה, הגענו לאחת משתי השאלות המכריעות: האם ישראל מדינה מושחתת? לכאורה, התשובה קלה: לא. מדינה מושחתת היא כזו בה השחיתות היא אורח החיים, בה השוחד כמעט גלוי, בה ניתן לקנות גם שוטרים ותובעים ושופטים, ואם לא ניתן לקנות אותם – מחסלים אותם. אנחנו רחוקים מרחק עצום ממצב זה.

ואולם, ייתכן שהמרחק העצום הזה קצת פחות גדול מכפי שנדמה – והבעיות נגלות בעיקר במישור האכיפה. יש לנו משטרה שהוכתה בשורה של פרשיות חמורות בתחום טוהר המידות – מקבלת שוחד ועד עבירות מין – שרובן לא טופלו בנחרצות הראויה. אם למשל מנשה ארביב וניסים מור היו אזרחים, אני משוכנע שהראשון היה מואשם בשוחד ומשפטו לא היה נגרר חודשים ארוכים, והשני לא היה נחלץ ממעשי אונס בהסדר טיעון על מעשים מגונים. שלא לדבר על עוד ועוד מקרים של שוטרים מן השורה המואשמים ואף מורשעים בעבירות מרמה, שוחד ומין, כמו גם עוד ועוד מקרים של חיפושים פסולים ותקיפת אזרחים בידי שוטרים, וגם מאות תלונות על שוטרים שכלל אינן נבדקות.

גם בפרקליטות יש לנו בעיה. בראשה עומד שקרן כרוני בדמותו של שי ניצן, שיודע יפה מאוד כיצד לטייח פרשות פליליות (רות דוד, תצהיר חן קוגל) וכיצד להלך אימים על כל מי שמנסה להכפיף את הפרקליטות לביקורת ראויה (תשאלו את הילה גרסטל). מתחתיו נתקלנו גם בפרקליטים שהתנהלו בצורה בעייתית ביחסים בין המינים וגם בהסדרי טיעון מקלים ואף מגוחכים עם מקורבים לפרקליטות (ע"ע יצחק כהן).

אם התופעות הללו יתרחבו, אנחנו בהחלט בסכנה של התדרדרות לעבר מצב של מדינה העלולה להפוך למושחתת. בשל כך, חובה על כולם – בתי המשפט, מבקר המדינה, נציב הביקורת על הפרקליטות, המחלקה לחקירות שוטרים, התקשורת – לא לוותר על קוצו של יו"ד לרשויות האכיפה. דווקא משום שאנחנו רוצים בכל מאודנו מדינה נקייה ושלטון הגון – אנחנו חייבים לדרוש זאת בראש ובראשונה ממי שמופקדים על מניעת מעשי השחיתות וענישתם.

השאלה המכריעה השנייה היא מה עושים וכיצד לכל הפחות מצמצמים את ממדי השחיתות. תשובה אחת נתתי בסוף הפסקה הקודמת: עומדים על כך שמי שנלחם בשחיתות, יהיה בעצמו מופת לנקיון כפיים, תקינות ושקיפות. תשובה שנייה מונחת לפתחם של בתי המשפט: להחמיר עוד יותר בענישה. אם אנחנו רואים בפועל ששנה-שנתיים-שלוש של מאסר לא מרתיעות מקבלי שוחד, צריך להתקרב הרבה יותר לעונש המירבי – עשר שנות מאסר. וצריך גם לפגוע בכיסיהם של העבריינים בצורה אנושה, משום שהמניע שלהם הוא אך ורק כלכלי.

חלק אחר של המענה נתון בידי כל אחד ואחת מאיתנו, ואני לא מתכוון להפגנות פוליטיות שמטרתן לשבש הליכי חקירה. אני מתכוון לחינוך מגיל אפס לאמירת אמת ולמתן כבוד לרכושו של הזולת. זה מתחיל עם פעוטות המשחקים בארגז החול, חייב להימשך בכל שלבי מערכת החינוך עד כדי בחינות בגרות בנושא של אזרחות טובה (כן, אדוני שר החינוך, זה עוד יותר חשוב מאשר היחידה החמישית במתמטיקה), וצריך לבוא לידי ביטוי גם בצה"ל ובמערכת ההשכלה הגבוהה.

אני גם מדבר על אפס סובלנות מצידנו למושחתים. איכשהו, היחס למועל הרבה פחות גרוע מאשר לסוחר סמים, ומעלימי מס נתפסים בחוגים מסוימים כגיבורים. עלינו להחליט – במישור הציבורי-אתי – האם פקיד/נבחר מושחת שילם את חובו בענישה הפלילית, או שמא יש להקיאו מחיי הציבור לפחות לתקופה מסוימת. אם משקיעים מאמצים כל כך גדולים בסילוק עבריינים מהשירות הציבורי, ראוי לחשוב האם ומתי ובאלו תנאים ניתן להחזירם אליו.