השבוע (יום ה', 18.1.18) הוגש אחד מכתבי האישום החמורים ביותר שראה הח"מ בתחום השחיתות הציבורית - לפחות מבחינת היקפו הכספי. המדינה טוענת, כי גדי רייבוך, מנהל במחוז מרכז של משרד הבינוי, ביצע עבירות בהיקף כולל של 18 מיליון שקל - שוחד, מרמה,
הלבנת הון ומיסים.
ההיקף הזה כפול מהסכומים בפרשת
יונה מצגר וגבוה פי שלושה מאלו שנדונו בפרשת
הולילנד. לא צריך להכביר מילים על העניין הציבורי שיש בכתב אישום כזה. וכאשר קוראים אותו, העניין הציבורי אף גדל עוד יותר, שכן לטענת המדינה - תמורת השוחד אישר רייבוך סכומים משמעותיים למשחדיו, כמובן על חשבון הציבור.
דוברות משרד המשפטים, בראשותו של
משה כהן, שלחה לתקשורת את כתב האישום ואת הבקשה לעצור את רייבוך עד תום ההליכים נגדו. אלא שכמנהגה, מינתה הדוברות את עצמה לצנזור ומחקה בצורה שיטתית פרטים מתוך כתב האישום, וכלל לא צירפה אותו לבקשת המעצר. שמותיהם של מי שלטענת המדינה סייעו לרייבוך בהלבנת הכספים - נמחקו. שמותיהם של עדי התביעה - כלל לא הועברו. פרטים על הנכסים שהמדינה מבקשת לחלט - נמחקו גם הם.
השוואת הנוסח המצונזר לנוסח המלא, הפתוח לעיון במערכת "נט המשפט", מעלה מחיקה אחת מקוממת במיוחד. בסעיף 1 של האישום השמיני נכתב, לפי הנוסח המצונזר: "ניהל הנאשם קשר עם ב.ב". הנוסח המלא הוא: "ניהל הנאשם קשר רומנטי עם ליליה שבצ'וק". כלומר: לא רק השם נמחק - אלא גם פרט מהותי שכזה, המסביר מדוע לגרסת המדינה שימשה שבצ'וק כמסלקה בסך 870,000 דולר עבור רייבוך.
יש להדגיש: מדובר במחיקות חסרות כל סמכות, המבוצעות בידי קבוצת פקידים שהפכה את עצמה למחוקק-על ולשופט-על. החוק קובע במפורש את עקרון פומביות הדיון, ובית המשפט העליון ציין שוב ושוב שמדובר בעקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. ברגע בו אין חיסיון כחוק על פרט כלשהו - אין לאיש סמכות למחוק אותו. גישה מחמירה אף יכולה לטעון, כי המחיקות הללו מהוות זיוף של מסמך רשמי.
אז למה הדוברות עושה את זה? הנימוק הרשמי שלה הוא שלדעתה, מחובתה להגן על נפגעי עבירה. זהו נימוק חסר כל יסוד. אם משרד המשפטים חושב שזו חובתו - יתכבד ויעביר חקיקה מתאימה. כל עוד אין חקיקה כזאת, אין המשרד מוסמך - כרשות מינהלית - לפגוע בעקרון היסוד של פומביות הדיון. חוץ מזה, הנימוק הזה איננו חל במקרה של רייבוך, בו נמחקו כאמור פרטים של רבים אחרים; נפגע העבירה היחיד כאן הוא כולנו - אזרחי ישראל - וכאן מסתירים מידע מאיתנו.
