״זוכרים את השואה״

ג׳וליוס יודע את כל מחזור התפילה בעל פה. רבים יגידו שאין זה ממש שימושי, אך אותי זה מרשים כל פעם מחדש, שכן ג׳וליוס תמיד שורה אחת קדימה מהחזן, והספר בידו סגור לחלוטין.

יום אחד גיליתי, לגמרי במקרה, את המספר המקועקע על זרועו של ג׳וליוס. מכל ניצולי השואה בבית הכנסת בתוך בית האבות, הוא היחיד שראיתי את המספר על ידו, למרות שגם ג׳ו וגם מרתה ניצלו גם הם מאושוויץ-בירקנאו. ג׳ו תמיד לבוש מחויט, מכף רגל ועד ראש, רק ג׳וליוס הפשיל פעם את השרוול.

סול ברגר נפטר אך אשתו עדין אתנו. בכמה הזדמנויות הוא היה קם מכסאו, מתייצב, מזדקף ומספר על השואה, המחנות והפרטיזנים, כאילו שרק חיכה להזדמנות, ייחל שישאלו אותו, היה מוכן בו במקום לספר. כל פעם שהייתי דופק על דלת חדרם הכפול, הוא היה מוכן מיד להתייצב לבית הכנסת. חוליים, מיחושים, קשיים, הכל התגמד ונעלם, עד שיום אחד גם הוא הלך לעולמו, ונשארנו רק עם הזכרונות, הנכונות התמידית שלו ואשתו שעוד בחיים. במגירה בארון ספרי התורה נמצא בין השאר ספר הזכרונות שנכתב פעם על חייו, ואני עדיין מתכנן לקרוא את הכתוב ביום מן הימים.

בבית הכנסת היו מר מרקמן, שנפטר לפני שנים, ואשתו ג׳רי (שיינדל בת לאה) שלפני מספר חודשים מלאו לה 99. מר מרקמן, ימים לפני שנפטר, אושפז בבית חולים, וכשבאתי לבקרו ביום שבת, הוא כמעט קפץ מהמיטה כשהוא שואל ״האם יש מספיק (גברים) למנין?״ אנחנו זוכרים לכלול את אשתו כל שבוע בעת אמירת ״מי שברך״ לנשים, ואת דבקותו לא אשכח כל ימי חיי.

היה גם שמעון, גם הוא נפטר, אך מאז פטירתו בנו בני מגיע מדי שבת בשבתו ויושב בכסאו של אביו, כסא הכבוד, שם גם מחזיק היושב את התורה. בני נולד במחנה DP שם הכירו הוריו. שמעון היה מגיע תמיד ראשון, ועם כל מי שהייתה נכנסת ועם כל מי שהיה מגיע, הוא היה מדבר בשפתו. לא רק שידע שפות רבות, ועבר דרך מחנות רבים, לשמעון היה אהבת חיים וזיקה לחיים ול(א)נשים.

היה גם ג׳ק, והוא אהב נשים ונהג לחזר אחריהן עד יומו האחרון. בנו, סם ליבוביץ׳, ואני - שנינו דור שני לניצולי שואה - חברים טובים.

יחד עם סם ואתי, ישנו גם מרוין מרקוביץ, גם הוא בן של ניצולי שואה, וכמוהו גם רון גלפרין הנושא באחד התפקידים הבכירים ביותר בעיר לוס אנג׳לס. ילדים נוספים של ניצולי שואה הם רוז רושטיין (שהקימה לפני 15 שנים את ארגון Stand With Us ועדין עומדת בראשו) ואחיה ג׳ו שלמוני. כשהגעתי לבקר את אמם לקראת סוף ימיה, היא חזרה לתקופת השואה. אולי היה זה בשל סביבת בית החולים והחדר הפרטי, שבנקל מבלבל גם אנשים צעירים הרבה יותר, אך אני הועברתי מרחק עשרות שנים ואלפי מיילים מהמקום בו עמדתי, ורק להתנתק לא יכול הייתי. משום מה היא חשבה שהייתי מישהו בזמן אחר לגמרי.

היו עוד ניצולי שואה, גברים ונשים כאחד, אך עתה נותרנו רק עם לאה, מרתה, רבקה בת חוה, ג׳ו דיויס ואשתו, אשתו של סול ברגר, לסלי קליין שניצל באחד מבנייניו של ראול וולנברג, ג׳וליוס.

100 ניצולי שואה

בשנה שעברה רצינו להכין רשימה של ניצולי השואה שעדין אתנו. אחד לאחד אספנו אותם, ג׳ו וג׳וליוס, אביו של רון, אמו של מרוין, פרידה, הורי, ..., ואני חשבתי לתומי שכולם יקפצו ויעזרו - כן, אני מכיר אותו ואותה - אך לא כך היה.

מה שהתחיל בתור רעיון פשוט וקל לביצוע הפך לפרויקט שדרש המון עבודת שטח ועוד יותר סבלנות. אנשים לא ששו לתת את השמות, שכן אנחנו חיים בעידן שבו למידע יש ערך, ואנשים פשוט מפחדים. אחרים היססו, שכן הם ידעו שאביו או אמו של פלוני הם ניצולי שואה, אך לא היו בטוחים אם הם עדיין בחיים. וניצולי השואה עצמם, ראשית רצו לדעת למה אני רוצה לדעת, ואח״כ רצו לספר לי את סיפורם, להראות לי תמונות, להתמוגג לרגע על תשומת הלב לה הם כה כמהים.

לחגיגות היובל לאיחוד ירושלים, ניצבנו מאות אנשים, יהודים ונוצרים כאחד, והבטחנו לניצולי השואה ביננו: ״לא נשכח אתכם לעולם.״ ראש העיר בורלי הילס, שהוריה ז״ל היו ניצולי שואה, נשאה דברים והיא וחברי מועצת העיר הציגו מאה תעודות למאה ניצולי השואה שהצלחנו לזהות.

אחריה נשאה דברים מיריי (מרים בת חיה) וולף. זו הייתה הפעם האחרונה שמיריי דיברה, שכן חודשים מועטים אחרי אותו ערב היא הלכה לעולמה, ועתה נשאר רק הוידאו ביו-טיוב.

תרומה לצה״ל

מאה תעודות. כך גם זיהינו 165 ניצולי שואה מברית המועצות לשעבר, כולם עדין בחיים, וכולם כאן בלוס אנג׳לס. ראיתי את חלקם לפני מספר חודשים, עת הם הציגו צ׳ק תרומה לועד למען החייל (״ידידי צה״ל״), שכן עבורם אין דבר חשוב מצבא ההגנה לישראל. חבל רק שהנציגה המקומית שבאה לקבל את הצ׳ק כה מיהרה, שהיא ניסתה לעזוב מיד אחרי קבלת הצ׳ק.

אכן, הסכום של 5,000 דולר בטל ומבוטל מול עשרות המיליונים שהמילארדר חיים סבן מלוס אנג׳לס תורם לארגון. אך חמשת אלפי הדולרים האלו נאספו 25 דולר מזה ו-25 דולר מזו, כל אחד ואחת ניצולי שואה, ולהם הכסף הזה מייצג חסכונות או כסף שהם מקבלים מדי חודש בחודשו וצריכים לחיות ממנו. לפיכך, סכום זה עולה פי הרבה מונים מאותם המיליונים ועשרות המיליונים של סבן.

מדי תחילת שבוע כחמישים ניצולים מאותה קבוצה רוסית נפגשים בבוקר יום שני במרכז קהילתי. אולי, במקום לבוא לקחת צ׳ק שאפילו לא מתייחסים אליו, שכן זה כסף קטן וחסר משמעות לארגון, היו מביאים את כל העובדים בארגון להפגש עם ניצולי השואה? בחודש אחר אפשר היה להביא כיפות שהם מחלקים בארועים ולחלק אותן לניצולים. בחודש נוסף ניתן היה להזמין ארוחת צהריים ולהשאר שם לאכול בצוותא, ובחודש אחר להביא ילדים למפגש.

אך איש לא מעלה דברים כאלו על דעתו. את מי מעניינים ניצולי השואה או תרומתם לארגון ידידי צה״ל בארה״ב? יש מסיבות ענק, יש כספים אדירים. יש משכורות גבוהות. ואין זמן פנוי לשטויות!

חגיגתה של אשלי (שרה) בת ה-13

מדי שבת בשבתו, כשאני מגיע לבית הכנסת באותו בית אבות, עובר מחדר לחדר ומזכיר ליושבים להצטרף אלינו, שכן זה יום שבת בבוקר, יורד לאחד האולמות בקומת הקרקע ואוסף משם את האנשים, זה בכסא וזו עם הליכון, לבי עולץ, נכמר, מתכווץ ומתרחב בו זמנית. אלו השרידים האחרונים של השואה שפקדה את עמנו, ואת מה שלא עשו מחנות ההשמדה, עושה הגיל. הם כולם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, אך הזיק שלא כובה ע״י הנאצים, למרות מאמציהם הבלתי נלאים, עדיין מהבהב, כמו נרות שבת בשניותהם האחרונות.

זכות שזכינו - באי המקום - להכירם, להיות חלק מחייהם, ולו לרגע קט.

השנה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה חל ביום שבת. ביום חמישי לפניו הייתה עליה לתורה באותו בית כנסת בבית אבות, והדבר היוצא דופן במיוחד היה קיבוץ ניצולי השואה יחד עם המוזמנים והחוגגים. הנה הם - עדיין אתנו. ילדים בני 13, שבחוש מיוחד ידעו לקשור הווה עם עבר, עתיד עם מה שהיה, ולמרות ההבדל של שמונה עשורים בגילאים, הם זרקו סוכריות, והלכו וחילקו לכולם, שכן שמחה היא דבר מדבק, וסוכריות הן מתוקות, ולמי שקשה היה להתכופף - לא היה צורך - כי ילד שהם בכלל לא מכירים הושיט להם חופנים מלוא ידיו.

במוצאי שבת, בחגיגה עצמה, הייתה נקודה בה הנגנים ירדו מהבמה לרחבת הריקודים והצטרפו לרוקדים. היה זה טרוף חושים, ערבול, סחרור, איבוד הדעת שהזכיר לי את אותו קטע בדיוק בסרט ״אשה בזהב״ (על מריה אלטמן ז״ל מלוס אנג׳לס ועורך הדין רנדי שונברג גם הוא מלוס אנג׳לס ותמונותיו של גוסטב קלינט ובהן התמונה של דודתה אדל בלוך-באור שנגזלו ממשפחתה ע״י הנאצים והוחזרו לבעליהם למרות התנגדות נמרצת של אוסטריה). באותו קטע בסרט אנו מועברים מהריקודים בחתונה לפרוץ המלחמה, מצבע לשחור לבן, מחיים למוות.

יבוא יום שכל מה שישאר הם סרטים - כסרטו של סטיבן ספילברג, רשימת שינדלר - וספרים - כספריו של אלי ויזל ז״ל. אך היום, עכשיו, ברגעים אלו בדיוק, ישנם עדין ניצולי שואה אתנו, חיים, נושמים, חושבים, מדברים. חובה עלינו לנצל את השניות הספורות שעוד נותרו, שכן אחרי דור ניצולי השואה, ישארו רק ילדיהם, והסיפורים שכן או לא סופרו, הזוועות שלא נאמרו, שכן לא נמצאו מילים לתאר אותן, המחנות והקרונות, ערמות הנעלים והבגדים והשערות שכבר לא מרשימים, שכבר לא ניתן להתחבר אליהם.

כמעט בודאות אינכם מכירים את האנשים בשמם נקטתי, אך אולי יש לכם שכן או שכנה, בבנין או בשכונה ואם לא אז מרכז לקשיש בעיר בה אתם גרים. צאו וחפשו עד שתמצאו. שאלו לשמם. הביאו להם פרח לשבת, או תפוז, או אולי כמה דקות שלא יסולאו בפז. קחו את ילדיכם, בואו לעשות שמח. בקרו. ועשו זאת פעם אחר פעם, וכל פעם יתמלא לבכם באנרגיה מחודשת, ואתם תדעו שלמרות הכאב החד, אתם מקבלים יותר מאשר נותנים, וכבר תחכו לפעם הבאה, להזדמנות נוספת.

לכל אחד מכם ג׳וליוס וג׳ו, אברהם ורחל ויוסי והלל, מרתה ורחל ולאה, לסלי ופרידה וסבינה משלו - הסתכלו סביבכם, הם שם, הם עדיין פה. כבר מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. זו היא ודאי ההזדמנות האחרונה בחיינו להכיר ניצולי שואה, וחובה עלינו לעשות זאת.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

כמה מאתנו יודעים בדיוק מתי חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה? ולמי זה בדיוק אכפת?

יום הזיכרון לשואה נקבע על-ידי הקהילה הבינלאומית ל-27 בינואר, היום בו בשנת 1945 שוחרר מחנה אושוויץ-בירקנאו על-ידי הצבא האדום (הסוביטי).

מרכז המידע של יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה - מתאר:

אושוויץ הייתה מחנה ריכוז והשמדה שנודע כמחנה הריכוז הנאצי הגרוע ביותר, הגדול מבין כאלפיים מחנות הריכוז ומחנות העבודה של הנאצים, והמחנה הגדול ביות למטרות השמדת העם היהודי באמצעות המתה בגזים.

אושוויץ הייתה בית הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות. מספר היהודים שנרצחו בתאי הגזים של (אגף) בירקנאו נאמד בקרוב למיליון וחצי, גברים, נשים וטף. כמעט רבע מכלל היהודים שנרצחו במלחמת העולם השנייה נרצחו באושוויץ. מתוך 405,000 האסירים הרשומים, שקיבלו את מספרי אושוויץ, שרדו רק כ-65,000. מתוך 16,000 שבויי המלחמה הסובייטים שהובאו לאושוויץ שרדו רק 96.

על-פי האומדנים השונים, נרצחו לפחות 1,600,000 בני אדם ובכללם כאמור קרוב למיליון וחצי יהודים במרכז הרצח בבירקנאו. בירקנאו היה האגף השני של מחנה אושוויץ, אושוויץ II, שהיה המאוכלס ביותר ברשת מחנות הריכוז של אושוויץ - שמנתה למעלה מ-45 מחנות משנה נוספים, בעיקר מחנות עבודה - והיה גם האכזרי והבלתי אנושי ביותר בתנאיו. אסירי מחנות בירקנאו היו בעיקר יהודים, פולנים וגרמנים. זמן מה היה במקום מחנה המשפחות של הצוענים ומחנה המשפחות של יהודי צ׳כיה. בבירקנאו פעלו תאי הגזים והמשרפות של מרכז ההשמדה של אושוויץ.

אסירים שהגיעו ברכבות לביקרנאו עברו סלקציה לתאי הגזים, שם הם נרצחו עוד באותו יום, או למחנות עבודת פרך. הייתה עוד קבוצה קטנה הרבה יותר שבינתיים ניצלה ממות ולא נשלחה לתאי הגזים. אלו היו הקורבנות שנבחרו לניסויים רפואיים (לדוגמה ע״י יוזף מנגלה שניסוייו הברבריים נערכו בעיקר בילדים, בתאומים צעירים - ביניהם אמו של אל״מ מיל. בנצי גרובר - ובגמדים). טרם הגיעם למחנות העבודה, הקורבנות נשלחו תחילה ל״הסגר״ ומי ששרד נשלח למחנות המשנה של אושוויץ לעבודת פרך (405,000 אסירים בני לאומים שונים נרשמו ומספרם קועקע על אמתם השמאלית טרם הם עזבו את בירקנאו) או למחנות ריכוז אחרים.

עד כאן מקצת האמור באותו מסמך של יד ושם. ראשי מדינה המגיעים לישראל, כוללים בביקורם הממלכתי את יד ושם. הקהילה הבינלאומית מציינת את יום שחרור אושוויץ-בירקנאו כיום בעל משמעות, אך האם זה רק מס שפתיים? האם למדנו משהו מאותו רצח עם, רצח עמנו? והאם ייתכן ששואה דומה תקרה בשנית, שהשנאה התהומית כלפינו תתפרץ באותה עוצמה עוד בימינו?

בארץ, יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה״ל ופעולות האיבה, או שמונה ימים לפני יום העצמאות. בבוקרו של היום נעצרת כל פעילות בארץ לשתי דקות דומיה (צפירה בעשר בבוקר).

אך מעבר לטקסיות ולסמליות, קיים גם תוכן אמיתי, חי ונושם, אותם ניצולי השואה ביננו. הם כבר אינם רבים, ומספרם הולך ומדלדל, כמו שעון חול, גרגר אחר גרגר בקצב מסחרר, עד שהחלק העליון של המיכל יתרוקן לחלוטין.

צאו והכירו, הושיטו יד, חבקו, נשקו, הקשיבו - כה זקוקים הם לאוזן קשבת, למילה טובה, אוהבת, מחבקת. זו היא ההזדמנות האחרונה, ואחריה לא עוד.