ב-3 אוגוסט 2014, כשנה לאחר מבצע צוק איתן, הוציא "מרכז המידע למודיעין וטרור" נייר שכותרתו היתה: "תיעדוף צרכיה האזרחיים של רצועת עזה מול צרכיה הצבאיים: סדר העדיפויות האסטרטגי של חמאס, כפי שבא לידי ביטוי בהתבטאות של
חאלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס".
בין השאר אמר חאלד משעל: "כלפי חוץ התמונה הנגלית לעין בעזה היא דיבורים על פיוס בין החמאס לפתח ועל בניה. אולם התמונה הסמויה מן העין היא שרוב הכסף והמאמץ מופנים להתנגדות ולהכנות הצבאיות".
פעמים כדי להבין את ההווה רצוי להתבונן בעבר. דומה שאת דברי משעל אנחנו יכולים לכתוב מילה במילה בימים אלו. אז במקום משעל ישנו כיום הניה ובמקום הניה ישנו בעזה יחיה סנוואר; הדמויות התחלפו אבל הרצועה נשארה אותה רצועה, והים מולה אותו ים והחמאס נשאר אותו חמאס: ארגון טרור איסלאמי, שכל מהותו טרור, רצון להרוג יהודים, ולהביא למחיקת מדינת ישראל כיעד.
הוא כבר שולט ברצועה למעלה מ-11 שנים, ואין לו שום אינטרס לדאוג לאוכלוסייה האזרחית שתחת שלטונו, בודאי שלא להביא לשגשוגה. בעיתות לחימה השאיפה שלו היא שייהרגו כמה שיותר אזרחים, נשים וילדים. בזמני ההתכוננות לסבבי הלחימה הבאים עניינו הוא שהאוכלוסייה האזרחית תהיה מספיק ענייה ותלויה בו, ללא שיקום אך לא עד כדי רעב. כל עוד חמאס ישלוט ברצועת עזה אלו יהיו שם התנאים.
לעולם הצרכים הצבאיים ושמירת העוצמה הצבאית יהיו עדיפים על פני כל שיקום ופעולה מאסיבית לטובת האוכלוסייה האזרחית. ממש בימים אלו ראינו כיצד החמאס לא היסס להקים מנהרת תקיפה מתחת למעבר כרם שלום, המעבר המרכזי דרכו מועברות סחורות מישראל, בכללם אמצעי רפואה. העיקר המנהרה, לא עורק החמצן לאוכלוסייה האזרחית.
אנחנו שומעים מפעם לפעם סיסמה יפה, שהחלה אחרי "צוק איתן" האומרת "שיקום תמורת פירוז". כלומר המדיניות ארוכת הטווח שישראל צריכה לנקוט מול החמאס היא לעזור ולשקם את הרצועה ההרוסה ובתמורה החמאס יתפרק מנשקו. חלום באספמיה, רעיון הזוי. האם ניתן לבקש מהאריה שיחדל מלטרוף אם יפתו אותו בארוחת ערב דשנה של אנטילופ?
ראו את הסכם "הפיוס" האחרון ביו חמאס לאבו מאזן. הוא התנפץ וכך היה בהסכמי עבר, כי החמאס קובע מראש, בנחרצות: לא אוותר על כוחי הצבאי. זו מהותי, זה עתידי. אחרת איני חמאס!
וזה מביא אותנו ל"כן משבר
הומניטרי", לא "משבר הומניטרי" ברצועה. מה שברור הוא שהמצב שם קשה, בעיקר בכל מה שקשור לחשמל, מים, ביוב ויכולת פרנסה. משבר המתעורר אחת לכמה זמן בגלל סיבת היסוד של שלטון החמאס. האם ישראל צריכה למנוע קטסטרופה הומאנית ובעיקר מול סכנת מגפות? בוודאי. אבל, צריך שזה ייעשה כחלק מסיוע חרום בינלאומי.
אסור לישראל להצטייר כאחת שהיא בלעדית אחראית לפתרון המשברים ההומניטריים ברצועה. זאת חבית בלי תחתית. ואי-אפשר לסיים בלי "הפרטנר" שלנו, ידידנו אבו מאזן. מדובר לכאורה בבני עמו. הוא לא עושה כלום, אבל כלום, על-מנת להקל על הסבל ולהשתתף בפתרון המשבר ההומניטרי. גם לו לא איכפת מהאזרחים. שימותו על קידוש השם. הוא טס לו במטוס מנהלים חדש ומפואר בבירות העולם על-מנת לפגוע בישראל, להאשים אותה בפשעי מלחמה ולדקלם: "רוצה שלום ושתי מדינות".