הצגה זו היא אכן מתנה משובחת שהבימאי מעניק ללהקת החאן הירושלמי טרם סיום תפקידו כמנהל התיאטרון. הצגה זו היא בבחינת קונצרט למאייסטר
ארז שפריר - כאן בתור "הפסיכי", שכל קומדיה בה הוא מככב היא שי לצופים. אבל הפעם הוא מתעלה עוד ועוד ונוסק לגבהים כשכל הקאסט רווי בהתעלות הזו ומחצין משחק מושלם של כולם.
המחזה שכתב ב-1970 זוכה פרס הנובל
דריו פו (2016-1926)' בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש ב-1969 במילאנו, אינו רק קומדיה שאין ערוך למעלתה, אלא הוא בחזקת כתב אישום כלפי כל המשטרות בעולם והתנהלותן הנלוזה כלפי עצורים ונאשמים. ואם להיות קשוב למה שקורה אצלנו בשבועות האחרונים, הרי נדמה שכאילו פו כתב את הביקורת שלו עבור המתרחש במחוזותינו, ומופנה בפרט למשטרה ולכוחות "הצדק". זאת בדרך בה המחזה ממחיש את אלימות השוטרים, המעצרים המתמשכים הבלתי חוקיים, ועד (לחקירה החוזרת) בדבר השלכת ה"אנרכיסט המפוקפק" אל מותו מחלון חדר החקירות. עליו "הלבישו" אחריות לפיצוצים בתחנת הרכבת במילאנו שלמעשה לא הייתה לו יד בדבר.
המחשת התנהלות המשטרה הראויה לביזוי מומחשת נפלא ראשית בסצינת הפתיחה הנהדרת בידי
יואב היימן, כ"ברטוצו", מפקד המשטרה, שכל צוות עוזריו מהולים באותה טפשות וחנופה לאלה שמעליהם. עושר ההבעות של כל החבר'ה-לצים הזה כולל את
יוסי עיני כ"קווסטורה",
איתי שור בדמות שוטר חלמאי,
ניר רון כ"פיזאני", כולם חבר משתנפים המשקרים ללא הרף וכולם מדגימים שוטרים קלאסיים בכל מקום באשר הם, על כל התכונות השליליות אותן יש לבער, ואת הקהל הם מענגים בעושר משחקם.
לקראת הסוף מופיעה גם חוקרת נוספת -
כרמית מסילתי קפלן כ"פאלאטי", שהבימאי גורביץ' הוסיף לסצינה שלה את השאלה: "מדוע רק אישה אחת מופיעה בכל המחזה"? גורביץ' עיבד ותיבל את המחזה של דריו פו בעוד אמרות שפר והצחקות, שרק מדשנות את החוויה ומקרבות את הקהל להצגה. כולל הרמזים כאילו שהביקורת בהצגה מתייחסת "רק למשטרה האיטלקית". והרי ברור למה החיצים מכוונים, ובצדק. זאת, מבלי ליפול לפח הפוליטי.
הצגת "חקירה חוזרת בעניין מותו של אנרכיסט מפוקפק" היא חוויה מענגת ומצחיקה מעין כמותה, אומנם הודות למחזאי, אך הערך המוסף שלה מצוי בזכות הבימוי שמאפשר לכל שחקן בהצגה להפגין את מלוא כישוריו - ואלה ממש נהדרים. ברור, שאנסמבל החאן הירושלמי העובד יחדיו שנים, מכיר איש את רעהו ומרגיש בבית. ברור שאלמנט זה הוא בעל חשיבות ומכאן נובעת ההערכה לכל הצגות החאן כהצגות איכות ולא כמזון להמונים, שמרבים להקרין בסדרות הנחותות בטלוויזיה. מכל הדמויות והמשחק שהשוטרים משחקים ומכזבים לפני החוקר המתחזה, הרי למעשה הנורמלי היחיד בין כולם הוא הפסיכי עם 16 התיקים וההוכחות שהוא אכן כזה, ולכן לא אחראי להתחזויות שלו. והופעתו הווירטואוזית הפנומנלית של
ארז שפריר ממחישה זאת.
את התפאורה והתלבושות הכה מגוונות עיצבה
סבטלנה ברגר, כשכשרונה האמנותי ניכר יפה בעיצוב מה שרואים מאחורי החלון בקומה השנייה, ובזה הפטאלי בקומה הרביעית, הדומה לו. את המוזיקה היפה חיבר
דניאל סלומון הנודע, את התאורה המצוינת והיצירתית עיצב
רוני כהן ואת הטקסט תרגם בזמנו
ניסים אלוני, שהודות לגאוניותו נשמע תמיד לוקאלי, ולא ניכר בו שנכתב בשפה זרה המתורגמת.
כל מילה מיותרת. חובה לראות כדי להבין מהו המשחק בחיים. מהי מהות המשטרות בעולם וכהני הצדק - שהם הכזבנים והבודים האשמות וחורצים גורלות עוד בטרם בכלל הוכחה אשמת הנאשם. מוכר מאיזשהו מקום?
הצגה שכאילו נכתבה לכאן ועכשיו, ומי שלא רואה, מפסיד הפסד רציני של תענוג עילאי.
