קובה עומדת על סיפו של עידן חדש. לראשונה מזה קרוב ל-60 שנה, בראש המדינה יעמוד אדם שאינו נושא את שם המשפחה "קסטרו". ב-19 באפריל יחליף סגן הנשיא מיגל דיאז-קאנל את ראול קסטרו בן ה-86, שבשנת 2008 החליף את אחיו האגדי, פידל קסטרו. מרגריט חימנז שואלת ב-Foreign Affairs מיהו דיאז-קאנל ומהי משמעותה של נשיאותו.

דיאז-קאנל צעיר בהרבה מהאחים קסטרו: הוא יושבע לנשיא יום אחד לפני יום הולדתו ה-58. בדומה ל-70% מהקובנים, הוא לא הכיר אף שליט שאינו קסטרו. אבל דיאז-קאנל לא ישבור את הכלים. הוא בא מתוך לב המערכת הפוליטית, וגדל בה בעיצומה של "התקופה המיוחדת" – קריסתה הכלכלית של קובה לאחר נפילת ברית המועצות. דיאז-קאנל קנה לו שם כמנהל יעיל, פרגמטי ואיש של אנשים. הוא נראה לעיתים קרובות רוכב על אופניים בחוצות העיר וילה קלארה, בה היה מנהיג המפלגה – מהלך שקירב אותו לתושבים והפגין את מחויבותו לרעיונות המהפכניים.

בשנת 1991 צורף דיאז-קאנל לוועד המרכזי של המפלגה, וכעבור 12 שנים – בהיותו בן 4 – הפך לחבר הצעיר ביותר בפוליטבירו, הגוף החזק ביותר במפלגה. בשנת 2009 מונה לשר להשכלה גבוהה, ובשנת 2013 – לסגן הנשיא. בקיצור: דיאז-קאנל טיפס לצמרת במסלול המפלגתי, בניגוד למנהיגים הצעירים והנלהבים אך חסרי הניסיון שקידם פידל קסטרו לאורך השנים. לכן, הוא נהנה מתמיכה רחבה בקרב השחקנים המרכזיים בזירה הפוליטית.

כעת ניצב דיאז-קאנל בפני אתגרים עצומים, מציינת חימנז. בלשון המעטה, הכלכלה הקובנית נאבקת בקשיים, בצמרת קיימים חילוקי דעות חריפים לגבי הקצב וההיקף של הרפורמות הכלכליות והפוליטיות, והתגברות כוחו של המגזר הפרטי הרחיב את הפערים בחברה הקובנית. קובה עדיין מתאוששת מההוריקן "אירמה", ועדיין סובלת מהגבלות כלכליות אמריקניות שממשל טראמפ אינו צפוי להסיר.

מעל לכל הנושאים הללו מרחפת שאלת הלגיטימיות. בניגוד לקודמיו, ששלטונם התבסס על פעילותם המהפכנית, דיאז-קאנל יצטרך לשאוב את הלגיטימיות שלו מביצועיו, אשר ייבחנו לפי מידת הצלחתו לממש את הבטחותיו לרפורמה, לממשלה קשובה יותר, להרחבת הגישה למידע, לשיפור באיכות החיים וליותר אפשרויות לצעירי המדינה. רוב הכלכלנים מסכימים שקובה זקוקה לרפורמה מוניטרית, לעידוד השקעות זרות ולייעול המגזר הציבורי; השאלה הגדולה היא האם מבחינה פוליטית דיאז-קאנל יוכל לעשות זאת.

אין ספק ששינוי נראה באופק. ארה"ב ומדינות אחרות לא יקבעו את העיתוי של השינוי, אבל יכולות ליצור את האווירה המתאימה. אם ארה"ב תכיר בריבונותה של קובה והימנעות מקריאה לשינוי השלטון, היא תפחית בכך את הסיכונים בפניהם יתייצב הנשיא החדש בבואו לבצע את הרפורמות.

האיחוד האירופי אימץ מדיניות מסבירת פנים יותר כלפי קובה, כאשר בנובמבר שעבר חתמו הצדדים על הסכם לדו-שיח פוליטי ושיתוף פעולה. האיחוד והמדינות החברות בו פועלות בכמה דרכים חשובים לקדם את קובה מבחינות כלכלית ופוליטית. לאחרונה הציעו נציגי האיחוד לסייע באיחוד שני המטבעות הרשמיים הקיימים בו כיום, ואילו שבדיה הציעה לסייע בפיתוח מערכת מס שוויונית.

גם נושיה של קובה מוכנים לתרום את חלקם. בשנת 2015 חתמו צרפת, ספרד ובריטניה על הסכם עם קובה, לפיו חוב בסך 11.1 מיליארד דולר יימחק בחלקו וייפרס בחלקו. מהלך זה יסייע למדינה להשתלב בכלכלה העולמית – מהלך חיוני כדי שתוכל להבריא, שלא לדבר על לצמוח.

גם סין ורוסיה מעורבות בצורה משמעותית במתרחש בקובה. בשנת 2011 פרסה קובה מחדש חוב של 6 מיליארד דולר לסין, שרובו נמחק לאחר מכן. בשנת 2014, לקראת ביקורו של ולדימיר פוטין בהוואנה, מחקה רוסיה חוב של 32 מיליארד דולר. שתי המדינות גם משקיעות באי בצורה נרחבת. בתחילת החודש הזרימה סין 36 מיליון דולר לפרויקטים בחקלאות, מקורות מים, אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה. סין היא כיום שותפת הסחר הגדולה ביותר של קובה, עם ייצוא של 1.8 מיליארד דולר לאי בשנה שעברה. הייצוא הרוסי זינק אשתקד ב-81%, ולראשונה מאז שנות ה-90 היא מייצאת נפט לקובה.

לעומת זאת, מציינת חימנז, ארה"ב דווקא מפחיתה את מעורבותה בקובה. דונלד טראמפ הופך את מדיניותו של ברק אובמה: התיירות האמריקנית לאי פוחתת, יש פחות אפשרויות חדשות לשיתוף פעולה כלכלי והיא קיצצה בצורה משמעותית את הסגל בשגרירותה בהוואנה (לאחר מספר תקריות בריאותיות מסתוריות). בעוד מדינות אחרות מסייעות לתהליכי השינוי בקובה, מדיניותה של ארה"ב דומה יותר ויותר לזו של המלחמה הקרה.

חימנז טוענת: "בזמן זה של שינוי היסטורי באי, ארה"ב צריכה להיות מעורבת בצורה ישירה יותר בקובה; ואם היא לא תהיה – אחרות יהיו. לכל הפחות, צריכה להיות לה בהוואנה שגרירות פעילה ומאוישת במלואה. לארה"ב אין דבר להרוויח מהמשך העוינות כלפי קובה. בחתירתה לבודד את הוואנה, וושינגטון מצליחה רק לבודד את עצמה".