גזית, סלמן וקרמיול לא ידעו מיהו ההרוג. הם ראו שבגדיו אירופיים ושלידו מונחים תת-מקלע אמריקני ואקדח בעל קת שנהב, על ידו ראו שעון זהב ובכיסיו מצאו עטי זהב ומסמכים רבים, לכן הבינו שהוא "דג שמן", אבל בגלל עייפותם לא בדקו היטב את מסמכיו: רישיון נהיגה מצרי על שם עבד אל-קאדר מוסא סולים,
3 דוח על שיחה עם הקונסול האמריקני בירושלים ותוכנית התקפה על הר הצופים. את פניו לא זיהו, אף שתמונתו התפרסמה בעיתונים לא פעם.
גדעון גלובוס סיפר שמאיר קרמיול בא לקבר השייח' ואמר לאנשי הפלמ"ח: "הרגתי אחד חשוב. הנה התעודות. לקחתי ממנו אקדח." לפנות בוקר שלח גזית שדר לטבנקין ולשאלתיאל: כל התחמושת אזלה, שלחו מחליפים לקסטל. בדוח ראשון זה מ-8 באפריל אין אזכור לתקרית שלושת האורחים הלא-קרואים. אחר-כך, בבוקר השכם, שלח גזית מברק ל"ארזה": נהרג ערבי מכובד, שמו עבד אל-גאבר. מצאו אצלו אקדח יפה. הקשר נפתלי הראל העביר את הידיעה מ"ארזה" למטה של שאלתיאל בירושלים, והקצין התורן קיבל אותה.
4 בשעה עשר וחצי לפני הצהריים שלח מפקד המחוז דוד שאלתיאל מברק לידין: "ערבי נהרג על סף המטה (בקסטל). ריכוזי אויב נרגמו קשה על-ידנו והיו פגיעות ישירות. לנו אין אבדות. מאז הבוקר צליפות במוצא. מן העיר אין מה להודיע."
5 הלוחמים, העייפים עד מוות, חשבו רק על התגבורת המובטחת מהפלמ"ח וקיוו שהיא תחליף אותם. לא עלה על דעתם שזה עתה השפיעו, במידה רבה, על גורל מלחמת העצמאות.
בחמש בבוקר בבוקר שלח טבנקין לאבידן את המידע שקיבל מגזית: "הלילה תקפו (הערבים) את הקסטל במכונות ירייה ובמרגמות. הגיעו לטווח רימונים. ניסו לפוצץ מבנים ונהרגו. מוקש פורק, ההתקפה נהדפה," והוסיף: "אני מחיש תגבורת." טבנקין גם ביקש מאבידן לקרוא למטוסים להפציץ את ריכוזי הערבים בסביבות הקסטל, ואבידן העביר את בקשתו לידין והוסיף: "ביצוע בהול!" מישה קרן, המפקד התורן במפקדת שירות האוויר, ענה לקריאת אבידן במכשיר הקשר: מטוסים יישלחו רק אחרי שיתקבל מידע מדויק על מיקום הכוחות.
בשעה 05:55 בבוקר הודיע שאלתיאל במברק לידין: "הקסטל כפוף לפיקודו של אמון,
6 אבל קלטנו ידיעה שהערבים פרצו אליו ושהתחמושת של המגינים אזלה. הם התקשרו לבולגרים
7 ולא קיבלו עזרה." גם שאלתיאל ביקש מידין להפציץ את ריכוזי הערבים מהאוויר, ומברקו מסתיים בקריאה: "עִזרו!"
8 שעתיים וחצי נמשך המשא-ומתן במברקים. בשבע וחצי בבוקר ביטל טבנקין את בקשתו, וביקש רק שמטוס יסייר מעל לקסטל.
9 השמועה על היעלמו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני הגיעה לש"י הירושלמי בשעות לפני הצהריים. אנשי הש"י ומטה המחוז התקשרו עם גזית ושאלו מה ידוע לו בעניין זה, ורק אז הבין גזית מיהו הערבי ההרוג ובדק היטב את ניירותיו. אנשי מטה המחוז התקשרו עם מפקד גוש מוצא-ארזה מיכאל האפט, ודרשו את הגופה. האפט דרש מגזית לשלוח אותה ל"ארזה."
"אי-אפשר, הערבים צולפים," ענה לו גזית. במשוריין עמוס תחמושת ומזון עלו לקסטל האפט ומפקד-הכיתה
יגאל ארנון.
יעקב סלמן קיבל פקודה מהמטה של שאלתיאל, לשלוח את גווייתו של עבד אל-קאדר במשוריין לירושלים, אבל פקודיו של גזית, שסייעו לפצועים לעלות על המשוריין החוזר, סירבו להעמיס עליו את הגופה: "להסתכן בגלל מת? זה לא." גם הפצועים לא הסכימו לנסוע עם גווייה. האפט יעץ לגזית: אם לא יבואו מחליפים לקסטל, ואם לא תוכל להחזיק מעמד, כדאי שתיסוגו ל"ארזה".
10 המשוריין חזר מהקסטל לירושלים בלי גווייתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
כמה שעות לפני כן, בשעה שבע בבוקר, בא לקסטל הסמג"ד עוזי נרקיס עם שני משוריינים שהביאו תחמושת, רימונים, בגדים להחלפה, מנות-קרב אמריקניות וארבעה פחים מלאים חלווה. יחד עם נרקיס באו שתי כיתות של מאבטחים. פקודיו של נרקיס נתנו למגיני הקסטל את הציוד והבגדים הנקיים, ולקחו מהם את בגדיהם המלוכלכים.
"ואיפה התגבורת?" שאל סלמן את נרקיס.
"היו בעיות עם המשוריינים, הם יגיעו עוד מעט," השיב נרקיס.
"האנשים שלנו לא ישנו חמישה לילות, ואינם מסוגלים לעשות שום דבר," אמר גזית.
"מה אתה מעדיף, שנחליף עכשיו עשרה אנשים שלך באנשים שבאו אתי, או שנחליף את כולם בצהריים?" שאל נרקיס.
גזית חשש שהחלפת חלק מן הלוחמים תוריד את המורל של האחרים. "נחכה עד הצהריים," ענה, ולא היה בטוח שזאת התשובה הנכונה. הוא כבר לא האמין להבטחות של מפקדי הפלמ"ח. נרקיס ראה גווייה ושאל: "זה משלנו? למה לא קוברים אותו?"
"זה מפקד ערבי," ענה לו גזית.
נרקיס לא האמין, ושאל: "מה מצאתם עליו?" גזית הראה לו את תכולת הארנק של ההרוג, חצי לירה ארץ-ישראלית, קוראן מיניאטורי
11 ותעודת חיסון נגד כולרה, שקיבל האיש במעבר תעלת סואץ. נרקיס ביקש את האקדח של המפקד הערבי. "אם תיקח את הגווייה שלו," הציע לו סלמן עסקה, אבל יריות הצלפים חודשו ונרקיס מיהר לחזור אל המשוריינים – שחיכו לו על הדרך – וביקש מגזית לשלוח את הגווייה לירושלים יחד עם החיילים שיפונו כאשר יבואו המחליפים. גזית דיווח למפקדיו, במברק, שנרקיס נחפז להסתלק מהקסטל ולקח אתו רק פצוע אחד. הפצועים האחרים נשארו במתחם המותקף.
12 כששוחח נרקיס עם מפקדי הקסטל נפגשו שניים ממאבטחיו, מרדכי רון ועזרא ניצן, עם חבריהם שישבו בבית קבר השייח', ומשה כצנלסון סיפר להם שהוא הרג את המפקד הערבי. מרדכי רון העיד: "ראינו גווייה, ולידה חצי פח חומר-נפץ ופתילים הפוכים." נראה שזה מקור הגרסה שלפיה הרג כצנלסון את עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
13 אחרי שישה ימים סיפר יגאל אלון לבן-גוריון בתל אביב: "עבד אל-קאדר לא נהרג על-ידי מוקש אלא על-ידי כיתה שלנו, תעה ובא בראש חוליה של ארבעה למקום שהייתה בו עדיין כיתה שלנו בשעת הפינוי.
14 בחורינו הפילו מיד שלושה. עבד אל-קאדר הרים ידיו והתחנן על חייו. הבחורים שלנו לא ידעו מיהו וירו בו. רק כשבדקו בניירות גילו שזהו עבד אל-קאדר.
15"
16 בבית פפרמן שבמעלה החמישה, מסר נרקיס את התעודות של עבד אל-קאדר לקצין המודיעין הגדודי, בן-ציון (בנץ) פרנק, ודיווח לטבנקין שהמורל של מגיני הקסטל גבוה. אחרי שנים אמר נרקיס: "אמנם גזית התלונן על עייפות, ואמר שאנשיו נופלים מהרגליים, אבל אחרי שהדפו בלילה את ההתקפה היו גזית וסלמן במצב-רוח טוב." נרקיס גם היכה על חטא: "מסרתי דוח אופטימי. יוספל'ה לא שלח מיד תגבורת לקסטל, אולי בגלל הדוח שלי."
17 טבנקין העיד: "עם שחר הודיע לי גזית שהוא לא יחזיק מעמד. רציתי לשלוח תגבורת. עוזי נרקיס חזר וסיפר שאין צורך. לא שלחתי."
18 אחרי שחזר נרקיס מהקסטל לבית פפרמן, שאלו אנשי מטה מחוז ירושלים את טבנקין במכשיר הקשר אם עבד אל-קאדר אל-חוסייני אומנם נהרג, ודיווחו שהערבים מארגנים "פאזעה", מחברון עד שכם, ושהמונים חמושים בנשק נוהרים לשער-הגיא מלוד ומרמלה, ונוסעים לגזרת הקסטל במכוניות באיגוף מדרום. "האויבים מכתרים את עבד אל-קאדר!" קראו המארגנים. הגבעות סביב הקסטל היו שחורות מאדם. מבית פפרמן ראה יוסף טבנקין את ההמונים המתקהלים."
19 קטע מהדוח של גזית, שנכתב אחרי ימים אחדים: "בבוקר (של 8 באפריל) הודעתי
20 שהניצחון בלילה, עם כל חשיבותו, הוא ניצחון פירוס. האנשים תשושים ויש להחליפם, והם לא יעמדו בהתקפה נוספת. הניצחון עודד את רוחם אך לא הפיג את עייפותם. הפלמ"ח הבטיח החלפה. בא נרקיס. הביא תחמושת והבטיח שבצהריים תבוא מחלקה ותחליף את העייפים."
21 קצין המודיעין של חטיבת "עציוני" הירושלמית
יצחק לוי כתב בספרו: "משעות הבוקר של שמונה באפריל החלה רשת ההאזנה של הש"י לקלוט תשדורות שבהן נרמז כי לערבים אירע אסון מדכא. בכל שיחותיהם נזהרו מלנקוב בשם הנופל ובציון המקום. דיברו על דיכאון משום שהציפור נפלה לכלוב ומי ידע מה היהודים מעוללים לה. דברו על העזה רבה מדי ועל עדויות אנשים שברחו וסיפרו כי הוא נפל בשבי
22. עשרות שיחות נקלטו בנושא זה. ברי היה כי משהו אירע לאחד ממפקדיהם הבכירים אך לא הצלחנו לעמוד על זהותו עד לאחר נפילת הקסטל.
"רק לאחר שאיתרו את גופתו של מפקדם הנערץ נתברר לנו מן השיחות הגלויות שניהלו בטלפון כי מדובר בעבד אל-קאדר אל-חוסייני שאת גופתו הביאו לירושלים. בבירור שנעשה עם קריית ענבים נתגלה כי הם מחזיקים בתעודותיו ובאקדחו של עבד אל קאדר. עתה נודעה זהותו של האיש שנהרג בקסטל ונתבררה סיבת ההתקפה העזה שערכו הערבים בכוח שעלה על אלף איש, כדי לגאול את מפקדם".
23 מול מתקפה מתכננת כזאת עמדו פחות ממאה לוחמי גדוד "מוריה" עייפים עד מוות.
____________
בשבוע הבא: אלף מאתיים ערבים תוקפים כמאה מגינים עייפים עד מוות על הקסטל כדי לחלץ את עבד אל קאדר אל חוסייני ומשתמשים בהתקפה במשורייני שלל מקרב שיירת נבי דניאל, שנים עשר יום לפני כן; יוסף טבנקין משתהה לשלוח כוח לקסטל למרות פקודות חוזרות ונשנות שקיבל; רק כשמצב מגיני הקסטל היה נואש נשלחה לשם מחלקת פלמ"ח בפיקודו של נחום אריאלי.
