בסוף אותו שבוע נסעו שולה ומאיר להתארח בבני-ברק, עירם של חכמי תורה מאז ומתמיד. בת משפחתו, הביטניקית לשעבר, שהייתה דודנית לאמו, התגוררה שם עם משפחתה. ברחוב בלטו בתי כנסת קטנים שהזכירו נשכחות. ניכר בולמוס של בנייה בכל אתר. כבר חלפו שנים רבות מאז הגיעה הדודנית ועדין נראית העיר בעיניה כמקלעת נמלים עמלנית. תורה, תורה ועוד תורה. כאילו הרודפים עדין מאחור מנסים להאיץ את מרוצם, לנאץ ולחסל ואנחנו משתדלים לעמוד בפרץ ולמלא את השורות, לחזק את הנטיעות, לחרוש ולזרוע, להגדיל תורה, להאדיר. להרכין ראש ביראה. כששמעה על מאמציו של מאיר להתמודד עם
העולם הזה הציעה לו בחיוך פיסה מהעולם הבא. שבת. שוב ניאותה גם שולה בשמחה. מאיר הסדיר עם סדרני העבודה שייטול עליו עומס כפול בסוף שבוע הבא. כבר לא חיפש להצטיין ולהבליט את עצמו כאינדיבידואליסט נשגב אלא לעמוד במכסתו. הביטוי לחם-חסד שהיו משתמשים בו בתל אביב לגבי יהודים חרדים המתגוררים בירושלים, בין החומות, קרע את ליבו והכעיס אותו. הם הגיעו לתל אביב לתחנה המרכזית ומשם לבני ברק. בבני ברק הייתה עירו של החזון איש. אנשים נעשו בבת-אחת עטופים באותם בגדים שחורים שעשו אותם מנוכרים בארצם.
בשבת סיפרה בעלת-הבית אודות הרבי מלובאוויץ', הרבי של חב"ד, שיש בו נשמה יתרה. נשמה של הבעל-שם-טוב ונשיא כלל ישראל. כל יהודי יורדת עליו נשמה יתרה בשבת, אמרה, והוא מסוגל לחולל ניסים ונפלאות. מאיר לא נטה להתפעל או להתווכח. הוויכוחים בחדר האוכל בקיבוץ הותירו אותו מיוגע, סר וזעף, חסר כיוון ותכלית. לפתע מצא עצמו מקשיב. סיפור מאוד מוזר אני מספרת לכם, אמרה. כשהתגוררו בניו-יורק, בברוקלין, הייתה הקדושה מהם והלאה. אביה היה הולך לבית הכנסת כל שבת. שם היה לו מקום צנוע לא רחוק מהכניסה. בכל רגע יכול היה לחמוק החוצה, לנשום אוויר, לשוחח עם בעלי העסקים על שמועות חדשות שהשתוללו בבורסה ועל הזדמנויות נפלאות שהוחמצו בהבל פה. הייתה סוכה קטנה בסוכות ושמחת תורה עם טיפת שנאפס. בקומת הקרקע התגוררה משפחה של בעל כל-בו שמכר סידקית סדוקה לכושים. החנות שלו הייתה ליד תחנת הרכבת התחתית והמוני אדם זרמו לשם יום ולילה. לזוג הייתה בת שהגיעה לפרקה ולא נמצא לה שידוך נאות. האב קימט את מצחו ועשה חשבונות. יש לו כסף, ברוך השם, אינו נזקק לסעד, יכול לתמוך בחתנו, אבל זה אינו מופיע בשער.
אולי הייתה הבת קצת כהה וחסרת ברק, אבל דולרים ירוקים בשפע יכולים להבריק ולהאיר גם פינות אפלות. ככל שחלפו ימים ולילות גם החלומות כהו. יום אחד נכנס לחנות חסיד צעיר שהיה ניצב בכל יום שישי בפתח החנות ומציע לעוברים ושבים להניח תפילין. ביקש כוס מים. תחילה התעורר ויכוח קולני בין החסיד לבין בעל הכל-בו שטען שהחסיד מגרש לקוחות מפתח החנות. החסיד התפלא, הרי הלקוחות שלך הם כושים שאיני מטרידם. יהודים שעוברים פה סבורים שזו עשייה שלך, שמיוזמתך אני פה מציע תפילין והם מוסיפים במשהו ל
כבוד שהם רוחשים לך... אבל בעל הכלבו לא התרצה. דין ודברים זה כמעט הגיע לפתחו של בית דין. לפני שהחסיד הסתלק מעמדתו הציע לבעל הכלבו לבקר אצל רבו הקדוש, הרבי מלובאוויץ'. בעל הכלבו כבר שמע על מריצות מלאות ניסים ונפלאות שנשפכות מתחת לשולחנו של הצדיק וגירד את פדחתו. כל דיבור על אותו צדיק מברוקלין גרם לו תחושת בחילה וכעס. בבית הכנסת שלו שמע פעם תלמיד חכם טוען שחב"ד היא כת קטנה זרה ומוזרה, אבל קרובה במידה מסוימת ליהדות.
אלא שהחסיד נטע בו רעיון זר במכת פטיש אדירה ומחשמלת. בעל הכל-בו כבר חיזר על כל הפתחים עם פנקס הצ'קים שלו, חיפש רבנים שיעניקו לו עצה וברכה וחתן. שמו נודע ברחוב היהודי כמי שמבקש להשיא את הכל-בו שלו במהרה בימינו. רבנים ציוו על השדכנים בקהילותיהם לחפש חתן בכל מחיר. אלא שנפשה של הבת המתבגרת כבר נקעה מכך. כי 'כל מחיר' אינו חתן אנושי אלא רעיון הבל. כך חלפו שנים. בכל שבת הפצירה אשת בעל הכלבו לשנס מותנים וללכת אל הרבי מלובאוויץ' שיחולל נס כמו שצריך. מה יש לנו להפסיד? היא יבבה. כי את מה שיש להפסיד היא כמהה, מתפללת וחולמת כבר שנים - להפסיד. הבת - כבר היה חשש מרחף באוויר שעלולה להידבק בכושי וחבורתו המוסיקלית, שתצא לתרבות זרה. כבר החלה לעשן סיגריות מגולגלות ובחדרה החביאה בקבוקי שרף שגנבה מהכל-בו. כשסיפרה זאת הסמיקה הדודנית בעלת הבית. זו הייתה פליטת פה מביכה. מאיר צחקק ואמר, אין דבר, אין דבר, זו הייתה אמת... הוא תקע ידו בכיסו להיווכח שקופסת הסיגריות שלו עדין אתו. בתיקו היו כמה חפיסות נוספות. מעולם לא יצא מפתח חדרו ללא תחמושת בכמות שתרגיע את כיסופיו לשבוע.
הסיפור נמשך. לבסוף ההורים הגיעו לפתחו של הבית 770 בחצות הלילה והמתינו כשעתים לתורם. האב רטן אל תוך תוכו, איזה מן מנהג הוא להחזיק יהודים ערים אחרי חצות. הוא לא חמל על הרבי שכל יומו עמוס בלימוד ובשיחות עם יהודי עמך, והם באים בזרם מתגבר בשעה שהזמן מתכלה במהירות האור. אלא שאנשים רואים רק את עצמם וזה אנושי, כרגע, עד שיבוא משיח במהרה בימינו.
כשהוכנסו אל הרבי והוא נעץ באב מבט רך אבל מעמיק חש האב לפתע פיק ברכים שנתנסה בו גם כשפרצה חבורה של רוצחים שחורים לתוך חנותו ואיימה לפשוט את עורו בסכין גילוח אם לא יסגיר לרשותם את הקופה. ניסיונות החיים הופכים אותך קשה מצור עד שאינך מעלה על הדעת כי יש בגוף גם כמה בליטות קטנות שאם נוגעים בהן ברכות כל הפאסדה המרשימה של האדם ורישומו בעולם מאבדים צורה ומתקפלים. זה מה שקרה לאיש הכל-בו צר העין והוא כמעט התמוטט, ריאותיו נאנקות. ביד רועדת הושיט לרבי את הפתק שעליו נרשמו משאלותיו. פיו היה נעול וחתום. עכשיו הודה למזכירו של הרבי שיעץ לו בעקשנות לרשום על פתק, לרשום, לרשום. מה לרשום? חשב האב, הרי בחנות שלי אני עושה את כל החשבונות בראש, זוכר יותר משבע מאות מספרי טלפון. כמה מבזבזת הבת שלי על סיגריות ותכשירי יופי מעופשים. היא צורכת הכל במנהטן בחנויות התפארת. יושבים שם יהודים, רואים אותה, וצוחקים ממני. הרי רק משום שהעטיפה על המוצר שונה כך גם המחיר. בפנים אותו זבל, זה המוטו שלי. הבת שלי ואמה קונות את הלוקש החברתי הזה, לא אני. אלה המחשבות שחלחלו בו לפני שנכנס אל הרבי והוא ישב שם רותח ליד שולחן בכניסה ורשם את שאלותיו בדף של אשראי. הרבי עיין לשבר של שניה בדף הנייר, התבונן באשה ואחר כך באיש. הוא אמר לו, מוטב שאשתך תצא. האישה מיהרה אל הדלת ללא הגה.
את הברכה אתן לכם, אמר הרב, אבל עליך מוטל לקבל אותה. איך תקבל אם הכל-בו שלך פתוח בשבת? האיש ניסה לענות. שאלה טיפשית, הרי זה היום הטוב של השבוע. החנות מתנפחת מקונים שחורים. אתה יהודי, המשיך הרבי כאילו האזין למחשבתו, עליך לסגור את החנות בשבת, לפתוח את הידיים לברכה. לא, לא, מחה האיש, לא דברת אל אשתי. הרבי חייך אליו בנעימות. אשתך לא תתנגד, זה צריך להיות רעיון שלך. כך חלפו שנים כי האיש התעקש והחנות הייתה פתוחה בשבת והכניסה רווחים שגאו והעצימו. הבת נותרה בבדידותה.
יום אחד שוטטה הבת בעיר וראתה חסיד עוסק בהנחת תפילין סיטונית ליד תחנת הרכבת התחתית. נעצרה להתבונן ביהודי. עבר שם אדון אחד שהכירה וניסה להשתמט מפניה או מפני התפילין. שאל אותו החסיד אם הניח תפילין באותו בוקר והאיש ענה לו, מי בכלל אומר שאני יהודי ברגע זה? אז התערבה האישה הבת שניצבה בצד ואמרה לו, מה קורה לך קופל? אתה יהודי דווקא ברגע שאתה מנסה להתכחש. הוא התבונן בה בהשתאות ופיו כמעט נפער. אחר-כך התעשת, משך בכתפיו ופרץ בצחוק. אני לא מאמין, אמר לחסיד. שב הציץ באשה וראה בה מה שלא ראה שנים ארוכות כשהיה בן-בית ומנהל חשבונות בכל-בו. חכי רגע, בבקשה, אמר לה. אחרי שהניח תפילין אמר, יום שישי, פרלה, את בדרך לאנשהו?
לא יודעת, היא אמרה, אם יש בכלל דרך. אולי מוטל עלי הרגע לעמוד פה ולהצביע על כל היהודים הצבועים כמוך שמנסים להעמיד פנים. אם אציע לך לבוא אתי וללקק גלידה תחשבי שזו העמדת פנים או אולי עזות פנים? הוא שאל. לא אם נעמוד על כך שנינו, ענתה. הם התיישבו ללקק גלידה ואחר כך, בדרך הביתה, השליכה האישה את חפיסת הסיגריות שלה לפח. לפתע חשה שבא גל גדול וסוחף אותה.
באותו יום שישי נדרס אביה כשסגר את החנות. הוא הובהל לבית חולים ורגלו נקטעה. אשתו סגרה את החנות בשבתות וכעבור חודש נמכרה החנות לחברה גדולה שעסקה בנדל"ן. כשהוציאו את האב מבית החולים סר וזעף בישרה לו הבת שעליו להתכונן לנישואים ולפיכך רצוי שלא יחמיץ פניו ויבריח את השמחה והאורחים.
ממש סיפור ממגילת אסתר, צחקה שולה ומחאה כף אל כף.
רוצה הייתה לשאול, כמה ילדים נולדו לאותה בת כל-בו? כבר הגיעה לגיל מופלג של 34 ועדין אין סימן לילדים. כשהייתה בת שש-עשרה, לא האמינו בקבוצה שלה שיש לבני אדם סיכוי לחצות חיים את הארבעים... באותם רגעים לא עלה בה חשד שאותה פרלה מהמגילה - יושבת מולה ומדובבת לאיטה את רחשי ליבה. איך תעבור את השבת ללא סיגריה, חשבה. כבר איתרה בסביבה בית ששלדו הושלם וסיכמה עם מאיר שיצאו לשם בהיחבא כדי שתוכל לעשן את האשמדאי שבתוכה.
ב-66, דומני, הם נסעו אל הרבי בניו-יורק. כיוון שהיה בדרכו לעולם החדש הטילה ההסתדרות על מאיר תפקיד של שליחות למענה. הוטל עליו לעבור בבתי הספר היהודים להרצות ולספר את סיפור תקומתה של המדינה היהודית. אותה שעה כבר הייתה נפשו של מאיר חצויה והוא שקל בדעתו לעזוב את הקיבוץ ולקבל עליו משרה באוניברסיטה. באותה עת החלה התעוררות של ישות פלשתינית רצופה במעשי טרור נגד הישוב בארץ בתביעה להחזיר את האדמות שנגזלו, להשיב את הפליטים למקומות מושבותיהם ולקבל אחריות מלאה לאסון הכבד שהפילו היהודים על הערבים בכל רחבי המזרח התיכון. בעיתונות העולמית הופיעו תמונות של ילדים ערביים זבי חוטם ויחפים בעזה ובשכם ועל צווארם תלוי מפתח עצום מידות בגודל טלאי צהוב. בתמונות נראו הילדים מתבוננים בעולם מעבר לגדר תיל וכמה מהם הניפו ידיים באותה תנופה מוכרת של הילד היהודי מול הקלגס הנאצי החמוש בגטו. שנת שישים ושש והעולם המערבי מנציח את הפליטות הערבית בממונו ותאוותו. יש בעולם המתענגים על התופעה הזאת ולכן ישאפו לפארה בכל מחיר. זו פליטות ומסכנות שיצרה ההוויה היהודית לתפארת עם ישראל. הנה עוד מעוז תוסס חיות לפי הפרוטוקולים של זקני ציון. צריך עכשיו להתפתל ולהסביר גם בעולם היהודי של אמריקה שהתקומה היהודית לא באה אך ורק על חשבון העם היהודי.
אלא שמאיר כמו התכנס אל תוך עצמו. באמריקה מצא מולו ילדים יהודים שהיו חסרי ריגושים. דבריו חלפו מעל לראשיהם. הם היו עסוקים בספורט, במשחקים, בצעצועים, במין ובסמים. באחת האוניברסיטאות עצר אותו יהודי ממושקף אחרי ההרצאה ואמר לו, העולם נעשה קטן מאוד וחמקני. אנשים רוצים לחיות, רק לחיות. הוא התכוון ליהודים שבאנשים. כאילו משהו רודף אותם גם באמריקה. העולם לא ענין אותם כיוון שהיה שייך לאויב ולצר וארץ ישראל הייתה מתחת למעטה של ירושלים של מעלה. הנוער היהודי עורר בו פחד של ניתוק, של קטיעה, של חוסר אונים, כפי שחש גם בקיבוץ.
כשהגיע לחצרו של הרבי התהפך לפתע העולם כמו צב על גבו וחשף את קרביו. במעמקיו גילה מאיר רוח איתנה עשייה חסרת מעצורים בתזזית. בחדרים המצומצמים של בית מגורים שהוסב למרכז קהילתי מצא משרדים, ישיבה, ספריה, בית-דין, בית-כנסת ואולם אספות רב ממדים. אנשים נכנסו ויצאו במהירות המחשבה, כולם מפזמים ניגונים חסידיים ופניהם מלאים שמחה של שעת כושר שנתפשה. איש לא יחמיץ שעה כזאת. שולה נשארה במלון בטענה שראשה כואב. אולי לא האמינה, אולי רצתה להכין עצמה לקראת אכזבה ענקית נוספת בעודה מתמודדת שאשמדאי המעלה אש בארובתה. לבסוף הוליכו את מאיר אל המזכיר. טפיחות ידיים, שמחה ופרץ נוסף של אנרגיה וגעש של נעורים מתערבלים בחכמת זקנים, וקצת ריקוד, אפילו. בחדרים למעלה שררה דממה ואיש לא פצה את פיו אלא לפי סימן מוסכם שמאיר לא זיהה אותו. ריח של ספרים עתיקים מילא את החלל, גווילי עור מקודשים שנאספו בקנאות. ריח של עבר יהודי רחוק נישא באוויר. בחדרים האלה, הוא חשב, ההיסטוריה היהודית היא שרשרת ארוכה של מעשי אלוקים. אין נתק, אין שכחה. הרב דיבר אליו והוא לא שמע. הרב שלח אליו יד וחייך. הוא ראה את התמסרותו לשקט שבאוויר. באחת לפנות בוקר, אמר הרב, הרבי יקבל את שניכם. החזיר לו את המכתב והוליך אותו בסבלנות אל המסדרון כדי שלא יאבד את דרכו.
כשיצא אל הרחוב החלו האוטובוסים לטרטר והעולם צפצף ושרק סביב כקומקום רותח שאינו משחרר קיטור. עליסה בארץ הפלאות, הוא שח לעצמו. ממש כך. הוא התיישב על המדרגות וצחק, פיו מלא דמעות. תלמידי ישיבה חלפו על פניו בריצה. בפעם הראשונה מאז עזב את ביתו והגעגועים הציפו את החלל שבתוכו - חש בבית, ממש הריח את תבשיליה של אמא. דמעות זלגו על פניו ונשרו על הטרצו השחוק של שלחי המדרגות.
הוא לא בדיוק זוכר מה באמת התרחש שם. הם ישבו על ספסל בקצה המסדרון והמתינו בשתיקה עם כמה אנשים שישבו גם הם מכונפים בתוך עצמם. האור היה דלוח, מעומעם כאילו הוא נאגר מאחורי דלתות סגורות. אנשים נעו חרישית על פני המרבדים השחוקים. הייתה דממה סביב. אולי הרבי התעייף, הלך לישון? הם נרדמו על הספסל החורק ומישהו נגע בו בעדינות. הוא התעורר. מזכיר אחר, צעיר יותר, עם חתימת זקן, ניצב לפניו והניע בראשו. הגיעה השעה. כבר רשם על פתק את מחשבותיו כדי שהרבי יוכל לעיין בדברים. זו הייתה עצה שגורה שהמזכירים נותנים לכל המשחרים על פתחו של הרבי. המפגש עם הרבי מטלטל כי חדרו של הרבי צף על להבות אש.
הרבי נעץ בו מבט חד. הוא אחז בידו את הפתק, עדין לא נתפנה לעיין בו. עיניו נצצו. לידו גמרא פתוחה ואותיות קטנות השתפכו מתוכה כחרוזים והתפזרו בשלל צבעים על פני השולחן. פנינים, חשב מאיר.
- מה אתה מבקש? הרבי שאל בעברית. בתוך נפשו געשו גלים עצומים. פתאום דברו בתוכו כמה קולות, מקהלה שלמה של קולות געשה שם. קול אחד התגבר על כולם ותפס את המיקרופון. זה היה קולו שלו שהתעורר מתוך שינה עמוקה, שקפץ מתוך עמדת תצפית. קול חסוי שתמיד היה בתוכו ומעולם לא נטל חלק בשום ויכוח. קול שידע מיהו ולאן הוא הולך. הקול התכבד ואמר לרבי בביטחון עצום, בחיוך של קלילות.
- אני מבקש שותפות עם הרבי, אמר.
- על איזה בסיס? שאל הרבי וחייך.
- אחוז בשבילי ותשעים ותשע לרבי.
- מקבל, אמר הרבי. צא לדרך יש הרבה לעשות.
הקול בתוכו קד קידה לרבי ונאלם. הרבי פנה אל האישה וביקש, ספרי לי, בבקשה. הוא ביקשה להתקרב מעט ולשבת מולו. השולחן העצום שלפניו, עם הספרים, המחברות והפנינים, הפך למדף צר של תבלינים במטבח. היא סיפרה בכמה מלים ותנועות מבולבלות. רצונה בילד. אבל הסיגריות. היא דתיה ושומרת מצוות בכל כוחה. התאווה לסיגריה אחת בשבת חונקת אותה בידיה של מפלצת. הרבי התנער כמו מתוך הרהור עמוק וכתפיו התרוממו. לפתע הייתה שטופת דמע, מבוקעת, רוטטת, מבקשת על חייה.
- אני מתנצל, התפרץ מאיר והרכין את ראשו בבושה. לא באנו להטריד את הרבי במעשיות.
הרבי נעץ בו מבט אוהד וחייך. שפתיו לחשו ומאיר התאמץ לשמוע את דבריו. הרבי הרים את קולו, כמו מתוך תפילה קצרה או ניגון.
- החדר הזה מלא מעשיות, אבנים כבדות שרבצו על ליבותיהם של אנשים דואגים.
עיניו של מאיר מלאו דמעות אהבה. החדר נעשה מוכר כל כך, הומה בחיי משפחתו האבודה. עוד רגע, חשב, אבא יכנס וישב בכורסה כהרגלו. הרבי הביט באשה. הוא נרכן מעט קדימה וזקנו נגע בשולחן. הרבי דיבר אליה רוסית. לפתע קפצה שולה על רגליה וזעקה השתנקה ורטטה בין שפתיה, לא!, היא צרחה. מיד קפאו אגרופיה בתוך פיה ואפה הגיר ריר. לא, נשפה, לא. גופה הרועד הביע מרי עצום אבל עיניה נפקחו והביטו סביב בתכלת של פליאה. עליסה בארץ פלאות, כאילו הוסר מסך. כאילו הבינה את הנאמר.
הדלת נפתחה או נבקעה ונכנס מזכירו של הרבי. הרבי שוחח עמו ביידיש מהירה ומקוצרת. המזכיר הניד בראשו לעבר מאיר, דורש ממנו לשנן את דבריו הקצרים של הרבי, הוא יסביר לו מיד, בקצרה, מה צריך לעשות. עליך להתגייר מיד, ממש עכשיו, אמר הרבי לאשה. מה, זעק מאיר במסדרון האפלולי והמפותל שהוליך אל הפתח, יש פה טעות קשה. אבל המזכיר היה קצר, ישיר ותכליתי, זו שאלה של פיקוח נפש, חבר. גוי ששומר שבת – חייב מיתה. זו הסיגריה ששמרה אתכם בחיים עד היום.
מאוחר יותר קלט מאיר את הדברים שנאמרו לו בחשאי. כל דבר נעשה פה בקצרה. כשאתה מאמין, מספיק לך רמז דק כדי להוליך אותך במסלול הנכון לאורך שנים. הרבי בירך אותם לשלום. הייתה גם ברכה לבן זכר שמאיר קלט בטשטוש בשולי חושיו. המהירות חשובה, הסביר שוב המזכיר. הם יצאו המומים. אף אדום ולח, אוזניים אדומות רוחשות ככוורת דבורים, עיניים דומעות ולב נרעש. טעות יש פה. נפלה טעות גסה, הם אמרו למזכיר והוא הניד בראשו בהבנה וסלחנות. יש טעויות בכל מקום, ענה להם, זה העולם, תתרגלו. רק פה, בחדר, מופשלת לרגע היריעה ורואים מציאות חשופה.
בבוקר החלה שולה בתהליך גיור ונלקחה אל המקווה. במקווה התעלפה וכמעט טבעה. היא בלעה מים שצרבו את קיבתה, ממש מסירות נפש לשמה. הייתה בטוחה שהיא מתעופפת בחלל. המים אפפו אותה והיא נתרצתה להם. המשגיחה הושיטה את ידה ונגעה בה. היא התעוררה, עדין מתחת למים. חולמת שהיא בארץ אחרת. מישהי שאינה מוכרת לה באה והשתכנה בתוך תוכה.
כשחזרו לארץ נסע מאיר לאוניברסיטה והודיע שהוא מקבל עליו את התפקיד שהוצע לו. היה יום שישי כשחזרו לקיבוץ. מאיר הלך לישון באמצע היום. במוצאי שבת, החליט, יודיע להם שהוא ושולה עוזבים. אין מה לעשות, החיים חזקים והאמת לוחצת ומתפרצת. עכשיו יש לו שותף שמנהל אתו את חייו. אחוז אחד בעסק יאפשר לו לנשום מחדש, כמו ילד שנולד. לפני שנרדם פרץ בצחוק ושולה, יושבת במרפסת ומעשנת עוד סיגריה לפני כניסת השבת, נזעקה אליו.
- מה קרה לך? הוא נאבק בבולמוס הצחוק העז שהרעיד אותו.
- הצלחתי לסדר אותו, הוא אמר לה, פיו פעור וגרונו נשנק, הוצאתי ממנו אחוז...
כל השבת היא ישבה דרוכה מול חפיסת הסיגריות שלה. חלפה ההתרגשות של חצר הרבי ונותרה דממה שבה מתעוררים כל השדים, מניפים דגלים שחורים, מבוכה, תהייה. היא התבוננה נדהמת בחפיסה ולבסוף צלצלו הפעמונים בראשה כי ירדה חשכה ועטפה אותה בת-צחוק מלבבת. היא חייכה. דמעות של גיל הרעידו אותה. היא ניצחה. יותר לא תיגע בסיגריה. הרבי לימד אותה שיכולים לנצח. עכשיו השם שלי שלווה, היא פלטה.
שנים רבות לאחר מכן הקשבתי לדבריו החמים של הרב הראשי לבריטניה הגדולה ד"ר יעקב צבי זקס. הוא דיבר בכנס שנערך לזכרו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון מלובאויץ'. לפתע השמיע כמה משפטים שזעזעו אותי. אני רושם אותם מתוך זכרוני:
בדור שלנו, של המאה העשרים, חיו שני אנשים שהייתה להם אובססיה נוראה בקשר ליהודים. הם חיפשו יהודים בקנאות אדוקה עד כדי שגעון בכל מקום, בכל פינה וסדק על פני האדמה. לא הייתה אבן שלא הפכו אותה בחיפוש קדחתני, קפדני ומדוקדק אחרי יהודים. אחד היה היטלר-ימח-שמו, מלאך המוות שהגיח במטרה השמיד את כל היהודים בעולם. לא אכפת היה לו להרוס את העולם ואת ארצו רק כדי להשיג את מטרתו. השני היה הרבי מלובאויץ' זצ"ל שחיפש יהודים כדי להצילם, להפיח בם רוח-חיים, להחיותם, לשקמם, לסעדם ולהעשירם. בעיניו, יהודים הם ניצוצות קדושה. בלי יהודים – העולם ריק, חלול, שחור, חסר חיים.
