תיק רבין - מיתוס ושִברוֹ

פרק עשירי:
טיפולים בהלם חשמלי


1. אשכול שוקל להדיח את רבין

בגיליון ערב ראש השנה תשכ"ז של "במחנה", שבועון צה"ל, פורסם ראיון עם רבין. הוא הבחין בין מצרים, ירדן ולבנון, שהתנגדו לפיגועים בישראל, ובין סוריה, שתמכה בהם, ואמר:
מרכיבי המצב השורר כיום ביחסי ישראל-סוריה הם שונים ומצריכים שיטת פעולה שונה מצידנו ... התגובה על פעולות סוריה – בין אם הן מתבטאות בחבלה בהטיה או בתוקפנות בגבול – צריכה להיות נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה ... פה צריכה המטרה להיות שינוי החלטות השלטון וסילוק מניעי הפעולות. הבעיה עם סוריה היא איפוא במהותה התנגשות עם השלטון [במחנה, 18 בספטמבר 1966].

הצהרת רבין, שישראל מתכוונת להפיל את המשטר בסורי, תאמה את התפיסה, שישראל היא גרורת ארצות-הברית. בו בזמן עסקה הסוכנות המרכזית לביון של ארצות-הברית (CIA) בחתירה תחת משטרים עוינים. לא קשה היה להבין מדברי רבין, שישראל תפיל את המשטר הפרו-סובייטי בסוריה. סוכנות הביון האמריקנית התריעה מפני זאת. סוריה הגבירה בתגובה את כוננותה הצבאית, והידקה את יחסיה עם מצרים. העיתון "על המשמר" תקף את רבין, וחברי-הכנסת של מפ"ם העלו את הנושא בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. ראש הממשלה אשכול נאלץ להבהיר בישיבת ממשלה, כי מדינת ישראל אינה מתערבת בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, או במשטרן. בישיבת מטכ"ל התייחס רבין להתקפה נגדו ב"על המשמר": "שיכתבו מה שרוצים, מחר יהיה עיתון חדש" (מ"ת, עמ' 416). לפי יורם פרי, שהיה כתב מדיני בעיתון "דבר" ומקורב מאוד לראש הממשלה, אשכול התכוון להדיח את רבין. כיוון שראש הממשלה פיתח תלות ברמטכ"ל, הוא לא מימש את כוונתו, והסתפק במכתב נזיפה חריף (Peri, p. 160).

ב-27 בפברואר התכנס בתל אביב סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ - מדרגת אל"ם ומעלה) של צה"ל במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון. באותו כנס קבע אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן, כי לא צפויה מלחמה - לפחות עד 1970 - בין היתר, כיוון שקיים פילוג בעולם הערבי, ומצרים אינה מעוניינת במלחמה, כיוון ששקעה במלחמת האזרחים בתימן. רבין אימץ את הערכת יריב, ושיבח את הישגי צה"ל בשנת 1966, ובייחוד את הפעולות היזומות נגד מדינות ערב. לעומת זאת, הוא ביקר בפני אשכול ובפני הקצינים את אסטרטגיית ההגנה והאמנעה, שהממשלה כפתה על צה"ל אחרי פרשת סמוע.

בנאומו ביקר אשכול את ראש אמ"ן ואת הרמטכ"ל. ליריב הוא הציע לא לקבוע בפסקנות, שלא תהיה מלחמה, שהרי בשנאתן לישראל הן מאוחדות, ו"אולי אתם טועים ובכל זאת אפשר שתהיה מלחמה". את רבין הוא הזהיר, שפשיטות לסוריה עלולות להידרדר למלחמה (גלוסקא, עמ' 187; מ"ת, עמ' 431-434).

2. רבין מחרחר מלחמה

בשבעה באפריל 1967 גררו רבין ומוטי הוד, מפקד חיל האוויר, את ישראל לקרב אווירי נגד מטוסים סוריים, שבו הופעלו רוב מטוסי הקרב של צה"ל. ב-171 גיחות הופלו שישה מטוסי "מיג" סוריים, ומטוסי צה"ל חגו מעל דמשק. בתגובה, הכריזה סוריה על כוננות בצבא הסורי, גייסה שתי חטיבות מילואים, וקידמה לגבול גדוד קומנדו, מערכות טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים ויחידות ארטילריה. אל"ם דוד כרמון, ממלא-מקום ראש אמ"ן, דיווח למטה הכללי ב-24 באפריל, כי הסורים פירשו את מהלכי ישראל בתקרית כצעד ראשון בתוכנית ישראל בסיוע כוחות אימפריאליסטיים לכבוש את קוניטרה (מ"ת, עמ' 436).

התקרית בשבעה באפריל לא תוכננה מראש, ולא הובאה לדיון ולאישור מוקדם בוועדת השרים לענייני ביטחון. במהלך התקרית אישר אשכול, ששהה במרכז השליטה של חיל האוויר, בנענועי ראש, את הפעלת מטוסי צה"ל מבלי שהבין במה מדובר ומה משמעות הפעולות. רבין לא היה במקום, ולא שלט בהתפתחויות. לדעת עמי גלוסקא:
אם יש להצביע על כשל מערכתי – מדיני, צבאי ומודיעיני – שהוביל את מדינת ישראל נגד רצונה למלחמה ביוני 1967, הרי שביטוי המובהק היה ב-7 באפריל. צה"ל נקט מהלך שאיש בדרג המדיני לא דן בו ולא אישר אותו, ולא נעשתה הערכת מצב נכונה – לא לפניו ולא אחריו – על תוצאותיו האפשריות. אמ"ן נותר נחרץ בקביעתו שדבר לא השתנה, הן תגובתה של ברית-המועצות והן מהלכיו של גמאל עבד אל-נאצר לא נצפו ולא הוערכו נכונה [גלוסקא, עמ' 190-194].

משה דיין, לעומת זאת, ראה את ההתרחשויות באור ריאלי, והטיח בגיסו, אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם: "אתם השתגעתם?! אתם הרי מובילים את המדינה למלחמה!" (ויצמן, עמ' 284).

רבין לא הבין את משמעות התקרית בזמן אמיתי, או ברח מהבנתה. בישיבת המטכ"ל אמר:

ההתנגשות שלנו עם השלטון הסורי היא התנגשות של all out בעיני. בעיתונות אסור לכתוב זאת, אבל, או שמשטר זה ישתנה או שעליו ליפול ... התגובה של 7 באפריל מבחינה מדינית הייתה בלתי רגילה. בעצם כולם לא יכולים לומר זאת על השולחן, אבל מתחת לשולחן אמרו כולם שהם מבסוטים; אני סבור שהרוסים לא פחות מהאחרים.

אני חושב שבעניינם לא הצריך להיות זמן. צריך לעשות דברים, כי אחרי הכול אי אפשר להתעלם מהאספקט המדיני שלהם. אם רואים את הבעיה, לא בשני הדונמים בחלקת הקטניות או עשרת הדונמים, אלא במכלול מאבקנו נגד השלטון הסורי, וכך צריך לראות זאת, אזי לא צריך להתרגש משני דונם פה או שם. בתנאים מסוימים זה טוב, אבל לא זו הבעיה העיקרית. לכן עלינו לתת שני דברים שיפעלו.

אני מאמין בתסיסה בקרב הסורים, כי הם יודעים את האמת וזה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום. צריך לתת לדבר להתבשל [ואכן, הוא הבשיל אחרי חודשיים למלחמה כוללת, שבה קיומה של ישראל הועמד בסימן שאלה, באשמה ישירה של רבין, כפי שטען דוד בן-גוריון – א"מ].

בסיכומו של דבר, איש מאתנו אינו חושב שנכבוש את דמשק. אומנם צריך להיות מוכנים גם לכך, אבל עלינו להיות מוכנים לשנות את דעת המשטר או את המשטר [מ"ת, עמ' 436-438).

חלפו שלושים ושמונה שנים מאז, והמשטר הזה טרם נפל. למרות שהרמטכ"ל ננזף כחצי שנה לפני כן על שהתבטא כך, הוא המשיך בשלו, והסית את המטכ"ל נגד מדיניות אשכול ובעד הכנות למלחמה להפלת המשטר בסוריה. בביוגרפיה חפוזה, שפרסם צוות של "ג'רוזלם ריפורט", נכתב, שהתבטאות רבין ב"במחנה" על הכוונה להפיל את המשטר בסוריה הייתה הערה לא לפרסום, שנשלפה מהמותן. ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום דאז, אמר למחברים, "מעולם לא שמעתי אותו אומר שאנחנו עומדים להכות באויב".

שלושה שבועות אחרי הדיון במטכ"ל חצו כוחות צבא מצריים את תעלת סואץ, ונעו לעבר גבול ישראל. זה היה השלב הסופי בהסלמה, שהוליכה מלחמת ששת הימים. המצרים נקטו במהלך תוקפני, שסתר את ההסכמים אחרי מבצע "קדש", כדי לסייע לסוריה בעקבות לחץ סובייטי על קהיר.

הלחץ נבעה מן הטענה, שישראל ריכזה כוחות צבאיים בגבול סוריה, כדי לממש את הצהרות רבין לתקוף את בעלת-בריתה של ברית-המועצות, ולשנות את משטרה מפרו-סובייטי לפרו-מערבי. ישראל הכחישה אז את הטיעון הזה, וכל החוקרים הישראלים, שעסקו בנושא, ממשיכים להכחיש אותו עד עתה.

בספרו, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו, טוען עמי גלוסקא: בעניין אחד אין מחלוקת: המשבר המיידי שהצית את התבערה החל בדיווח כוזב של הסובייטים ששוגר למצרים בדבר "ריכוזי כוחות" גדולים של צה"ל בגבול הסורי, כהכנה למתקפה גדולה וקרובה על סוריה. המניע של ברית-המועצות לדיווח הזה לא התברר לאשורו [גלוסקא, עמ' 204].

כארבעה עשורים הטעתה ישראל, בעיקר, את עצמה. מוזר שהטעיה זו כוללת את כל החוקרים, לרבות אל"ם ((מיל.)) ד"ר גלוסקא, שהייתה לו נגישות למסמכים סודיים, ואת פרופ' יוסי גולדשטיין. בדיון במטכ"ל ב-24 באפריל אמר רבין:
בעניין ריכוזי הכוחות – אני מודה שהסתובבתי בקו. ישנם יותר מדי כוחות בקווים. צה"ל צריך להיות בנוי על ריכוז; עליו לתת מכה ולא לעמוד ולחכות חודשים. אני מודה, לפעמים אין בררה. אני מדבר על ריכוז כוחות בקו הסורי [מ"ת, עמ' 439].

על סמך הצהרותיו הפומביות, על דבריו בפורומים חסויים ועל סמך התקרית בשבעה באפריל, סביר להניח, שרבין התכוון לתקוף את סוריה על-מנת להפיל את משטרה, מבלי שאשכול וממשלת ישראל היו מודעים לכוונתו, והסובייטים דייקו בטיעוניהם. מסתבר, שריכוז כוחות צה"ל בצפון והכוונות לתקוף את סוריה זלגו למודיעין הסובייטי. עוד לפני הקמת מדינת ישראל פעלו בקרב היהודים מרגלים סובייטיים. מקצתם נחשפו, וסביר להניח שלא כולם התגלו. מחוץ למרגלים היו לברית-המועצות סוכני השפעה בישראל, ומקצתם מילאו תפקידים בכירים מאוד בממסד הישראלי – נושא, הראוי למחקר מיוחד.

3. "מוזרויות ניכרו בהתנהגותו"

התוקפנות הלא-מידתית של צה"ל נגד ירדן (בסמוע, בחמישה בנובמבר) ונגד סוריה (בתקרית הפלת המטוסים, בשבעה באפריל) גרמה לביקורת קשה של ירדן ושל סוריה כלפי מצרים על שלא חשה לעזרתן. באחד-עשר במאי העביר קצין מודיעין בשגרירות ברית-המועצות בקהיר לגורמי מודיעין מצריים מידע על ריכוז 40 אלף חיילי צה"ל ומאות טנקים סמוך לגבול עם סוריה. למחרת העביר שגריר ברית-המועצות במצרים איגרת לשר החוץ המצרי, ובה הערכה, שישראל תתקוף את סוריה ב-16-22 במאי.

ברית-המועצות יעצה למצרים "לנקוט פעולה מתאימה". מידע דומה נמסר לחאפז אלאסד, לשר ההגנה הסורי, שביקר במוסקווה. הסובייטים הפצירו במצרים לפעול להרתעת ישראל, והבטיחו להעניק לה תמיכה צבאית, אם ישראל תתקוף אותה (גולדשטיין, עמ' 537).

בשבת, שלושה-עשר במאי, וביום ראשון, ארבעה-עשר במאי, שוחח רמטכ"ל צבא מצרים עם הצמרת הסורית ועם ראשי מערכת הביטחון שלה בדמשק (רבין, פנקס שירות, עמ' 134). ביום ראשון, ערב יום העצמאות תשכ"ז, בשעות הערב, חצו שתי דיוויזיות חי"ר מצריות את תעלת סואץ מזרחה. המהלך המצרי הפתיע את ממשלת ישראל, את המטה הכללי, את ראש הממשלה ושר הביטחון, את הרמטכ"ל ואת ראש אמ"ן, כשהיו בירושלים לרגל חגיגות יום העצמאות.

עובדת היותם מופתעים מלמדת, שמי שהופקדו על ביטחון ישראל נותקו מהמציאות. שהרי מאז ההתקפות על ירדן ועל סוריה, הגיע אליהם מידע, שהמצרים שוקלים מהלך כזה. אבל המידע סתר את הקונספציה שהם נשבו בה, והוזנה על-ידי אלוף יריב, כדלקמן –
- המצרים אינם מעוניינים במלחמה בגלל מעורבותם במלחמה בתימן;
- לא תפרוץ מלחמה עד שנות השבעים.

כיוון שלרבין היה ברור, 'שבשנות השבעים הוא כבר לא יהיה רמטכ"ל, הוא התגרה שוב ושוב בערבים, כדי להופיע כמאצ'ו בעיני הישראלים, מבלי להסתכן במלחמה.

בשעות הערב המאוחרות של יום ראשון, ארבעה-עשר במאי, בילה רבין במסיבה בבית משפחת שרובר בירושלים. ראש אמ"ן התקשר אליו לשם, והודיעו, כי מצב הכן הוכרז בצבא מצרים, וכוחות רבים חצו את התעלה בדרכם לסיני. (נקדימון, עמ' 15).

למחרת בבוקר נפגשו אשכול ורבין במלון "המלך דוד", לפני שיצאו לחזות במצעד צה"ל באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת-רם. הרמטכ"ל השמיע באזני ראש הממשלה הערכה, ששמע קודם לכן מראש אמ"ן, כי אין פני מצרים למלחמה (נקדימון, עמ' 15). למרות זאת, ביקש רבין לגייס מילואים, ולהיערך באזור באר-שבע, מול רצועת עזה ובניצנה. אשכול דחה את בקשתו, שעליה חזר רבין במהלך חידון התנ"ך (גולדשטיין, עמ' 539).

צמרת המדינה לא ראתה סיבה, שלא לחגוג. באותו הערב היא נפגשה בבסיס חיל האוויר בתל-נוף למסיבת יום העצמאות המסורתית של צוותי האוויר. אשכול ורבין כיבדו בנוכחותם את חיל האוויר, שהרי הם עדיין נמצאו תחת רישום "הצלחת" הפעולה בשבעה באפריל. במהלך המסיבה דווח ראש אמ"ן, שהמצרים מזרימים כוחות רבים לסיני. אשכול, סגנו ד"ר צבי דינשטיין, רבין, הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, ראש אמ"ן וראש אג"ם ויצמן קיימו התייעצות, ורובם הגיעו למסקנה: "שום דבר רציני, זה לא נראה כהכנות למלחמה. חוזרים לנשף העליז ... גם ב-24 השעות שלאחר ה-15 במאי, ואף על-פי שמאורעות נוספים שהתרחשו היה בהם להעיד על כיווני ההתפתחות, עדיין לא התייחס איש ברצינות רבה לסיכויי המלחמה" (ויצמן, עמ' 255-257). רבין, לעומתם, היה לחוץ. הוא ציטט מספרה של ברברה וולסטטר, בעניין ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

הוא הזהיר משגרת מחשבה כפי שאירע בפרל הרבור. אשכול הרגיעו, והעלית הביטחונית חזרה לחגוג (גולדשטיין, עמ' 539). ניתן היה לצפות, שבמקום לחגוג, יימצאו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש אג"ם במפקדותיהם, ויעברו יחד עם אנשי מטותיהם על החומר המודיעיני, שזרם ללא הרף; ויעשו סיעורי-מוחות כדי לפתח תובנות, ולעשות אינטלקטואליזציה של הנסיבות החדשות. אבל ויצמן ורבין לא היו אנשי צבא מקצועיים, ועל חגיגות הם סירבו לוותר גם כשהאויב בשער. ייתכן, שהם תפסו את המצב החדש לפי תבנית "רותם" 1960 – הפגנת-כוח מצרית, שתתפוגג תוך זמן קצר. אם כך – מחדלם חמור פי כמה, כיוון שדרדרו בידיעה את האזור למלחמה.

ימים אחדים היה רבין, לפי התבטאויותיו, במצב-רוח קרבי. לפי ויצמן, במגע האישי הוא נעשה לא-יציב כבר בחמישה-עשר במאי, ותפקודו כרמטכ"ל נפגם. ויצמן העיד:
אם אומנם היו היסוסים בדרג המדיני, הדרג הצבאי הבכיר הוא שהזין אותם. אם אומנם גיששה הממשלה את דרכה באפילה, המטכ"ל הוא שהגביר את היסוסיה, מפני שהוא עצמו היסס והוא עצמו היה שרוי במבוכה ולא אמר לממשלה דברים מפורשים ... מיום שהמתיחות פלשה לתוך חיינו ביום העצמאות – ובפרט עם גבור גיוסי הכוחות ודיווחי המודיעין על חדירת כוחות מצריים למדבר סיני – הרגשתי שמצבו ויציבותו של הרמטכ"ל יצחק רבין, הולכים ומתערערים. זה בא לכלל ביטוי בשינוי החלטות, בביטויים של חרדה מפני הצפוי ובהעדר יכולת להחליט. רבין נסך חוסר ביטחון סביבו, זה היה גלוי גם בפגישות עם ראש הממשלה ובדיוני המטה הכללי [ויצמן, עמ' 258].

לפי התבטאויותיו, רבין העריך כי מצרים תסתפק במהלך לוגיסטי בסיני, והוא יפקד על עוד מכה אנושה לסוריה. בכך, יגאל את עצמו מביזיונותיו במלחמת העצמאות. אשכול, שכל מענייניו כשר ביטחון היו נתונים לרכוש עוד ועוד אמצעי לחימה, לא הבין את משמעות ההתפתחויות, וסמך על ההערכות הלא-מציאותיות של ראש אמ"ן ושל הרמטכ"ל. עד מהרה הוא ילמד, שאין דבר מסוכן יותר מרמטכ"ל, שצבר ביזיונות במלחמות קודמות.

בדיון ראשי האגפים במטכ"ל ביום רביעי, שבעה-עשר במאי, בבוקר, חזר יריב על הערכת אמ"ן, כי הכוח המצרי בסיני נועד להרתיע את ישראל, להשפיע על המעצמות ללחוץ עליה, והציע שלא נתקוף את סוריה, ונטפח בכך את יוקרת מצרים בעולם הערבי. הוא צפה, כי המצרים ייערכו בשני קווי הגנה, ינקטו פעולה אווירית נגד מתקנים חיוניים צבאיים ושדות תעופה של ישראל, ויתכוננו לספוג מהלומה של צה"ל (מ"ת, עמ' 443).

כל הערכותיו וציפיותיו של יריב התבדו. הייתה להן השפעה מעוררת על רבין. הרמטכ"ל ביקש מאשכול אישור להפעיל טנקים, ארטילריה ומטוסים נגד סוריה. דומה, שרצה להתגרות במצרים, שהרי קיבל במלואם את דברי יריב, שלא נשקפת סכנת מלחמה. אשכול צינן את התלהבותו, והורה לו למנוע הידרדרות (מ"ת, עמ' 444).

אחרי הצהריים באותו היום, אמר רבין לחברי ועדת החוץ והביטחון, שמהלכי מצרים בסיני מבטאים –
היערכות הפגנתית במגמה להרתיע מפני המלחמה רבתי. ופה אני חזור ואומר: מפני התקפה ישראלית רבתי על סוריה. לי קשה להאמין שהם חושבים שאנחנו רוצים לתקוף את סוריה, אם כי אני לא בטוח בזה. לתקוף – כלומר לכבוש את דמשק. וברור שההיערכות הזאת אומנם יש בה משום יתר התחייבות לבאות אם תהיה התפתחות דרסטית כמו התקפה רבתי שלנו על סוריה מבחינת המצרים מאשר אילולא זזו. אבל זה עדיין משאיר בידי המצרים את המשחק החופשי להתפתחות בעתיד. אני חזור ואומר: אני עדיין משוכנע שמצרים אינה רוצה ביוזמת מלחמה עם ישראל. כל ההצהרות המצריות בנויות על הקו הזה כאשר התכלית היא למנוע התקפה ישראלית [מ"ת, עמ' 444-445].

דברי הרמטכ"ל לא הוסיפו שום תובנה, אך יצרו רושם על חברי הוועדה שרבין מבולבל ומצבו מתדרדר (דוד הכהן, ראיון). אחרי דבריו של רבין מתח ח"כ משה דיין (איש רפ"י) ביקורת חריפה על צה"ל ועל הממשלה. הוא ייחס את ההידרדרות לקראת מלחמה לפשיטת סמוע, ליירוט המטוסים הסוריים ולהארכת שירות החובה בצה"ל בנובמבר 1966. כזכור, הממשלה ביטלה את קיצור השירות לגברים ל-26 חודש, והשירות הועמד שוב על שלושים חודש.

דיין אמר, שמי שמשגר מטוסים כה רבים, ומורה להם להגיע עד דמשק, "צריך להיות מוכן לכך שמצד סוריה תהיה ריאקציה כבדה של פחד והתגוננות מקסימלית. מי שאינו רוצה בזה, לא צריך להפעיל את חיל האוויר בעצמה כזאת ולא להאריך את שרות החובה". הוא הוסיף: "מי שמעלה עשן צריך להבין שהצד השני ... עלול לחשוב שבאמת מדליקים אש". דיין סבר כי הפעולה הצפויה של מצרים תהיה "הפצצת דימונה, או סגירת המצרים". דיין גרס, כי מטרת גמאל עבד אלנאצר היא מדינית, והוא יורה לפנות את כוח האו"ם, כדי להפעיל לחץ בין-לאומי על ישראל להימנע מפעולות גמול. דעתו הייתה, בניגוד לדעת שר החוץ אבא אבן, כי אם מצרים תדרוש זאת, יתפנה כוח האו"ם. ראש הממשלה ושר הביטחון הגן על רבין בעניין הפעלת המטוסים.

בוויכוח עם אשכול תקף דיין את פעולת סמוע, שגרמה, לדבריו, לניתוק הקשרים הישירים עם ירדן. גם ח"כ יצחק רפאל מהמפד"ל סבר, שממדי הפעולה בשבעה באפריל היו מופרזים, והיא פגעה ביוקרת סוריה. הוא העריך, שהמצב שנוצר עלול להידרדר למלחמה. ח"כ אריה בן-אליעזר, מגוש חרות-ליברלים, תמה על ההצהרות, שריכוז הכוח המצרי בסיני נועד להפגנה בלבד. ח"כ יעקב חזן ממפ"ם הסכים עם דיין, שבפעולה נגד סוריה בשבעה באפריל "עברנו את הגבול", והביע הערכה לאומץ-לבו של דיין לומר זאת.

במהלך הישיבה קיבל רבין הודעה על טיסת שני מטוסי "מיג" מצריים מעל הנגב – כנראה, למטרות צילום. המטוסים חצו את הנגב, וחגו מעל הכור הגרעיני בדימונה. מטוסי צה"ל לא הצליחו ליירטם. הידיעה הלחיצה את רבין מאוד, והוא דיווח עליה מיד לאשכול. היא הוכיחה לראש הממשלה, שלדברי ההרגעה של רבין על כוונות מצרים אין בסיס, וכמותה התחייבות חיל האוויר, ששום מטוס אויב לא יוכל לטוס מעל שמי המדינה. פני אשכול קדרו.

חברי הוועדה התרשמו, שקיים מתח בין ראש הממשלה לרמטכ"ל. לעומת אשכול ורבין המבולבלים, הם התרשמו לטובה מדברי דיין. אשכול ורבין הרגישו בכך. השעון החל לתקתק לסילוק אשכול ממשרד הביטחון, למינוי דיין במקומו ולקריסה הנפשית של רבין: הפוסט-טראומה ניכרה בפניו. סביר להניח, שאיש מן הנוכחים לא ידע, שמאז 20 באפריל 1948 לקה רבין בתסמונת הפוסט-טראומטית. לוּ למדו ביסודיות את קורות חייו, כשמינוהו לתפקידיו הבכירים, היה משבר מאי 1967 נמנע, וכך גם מלחמת ששת הימים.

אשכול סיכם בסתירה לדברי הפתיחה של רבין: "אנחנו צריכים להתחמק עכשיו ממלחמה, ולפי זה לתמרן". בעקבות הדיון יצאה הודעה מטעם ראש הממשלה, שסתרה את עמדת הרמטכ"ל, שלריכוז הכוחות המצריים בסיני יש משמעות מסוכנת. באותו יום בשעה 23.30 הוכרז על מצב כוננות ב' בכל צה"ל (דוד הכהן, ראיון; מ"ת, עמ' 444-445; גלוסקא, עמ' 225-226).

אל"ם ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, שם לב, כי אחרי ישיבת ועדת חוץ וביטחון, הידרדר מצב-רוחו של רבין, ו"מוזרויות ניכרו בהתנהגותו" (ישראל ליאור, ראיון).
בשמונה-עשר במאי בצהריים נודע, שמחמוד ריאד, שר החוץ המצרי, דרש רשמית פינוי מלא של כוח האו"ם מסיני. יריב המשיך לדבוק בעמדתו, כי אין פני המצרים למלחמה. רבין, שהתחיל להבין, כי יריב הטעה אותו, ביקש מאשכול אישור להגביר את קצב גיוס המילואים. הוא הביע דעתו, שגם אם אין למצרים כוונות התקפיות, המצב מידרדר לעבר מלחמה. באותו לילה הופעל מוצב הפיקוד העליון – מצפ"ע, המכונה "הבור". המטכ"ל נכנס לכוננות לקראת מלחמה (מ"ת, עמ' 446).

בתשעה-עשר במאי אמר יריב בדיון ראשי האגפים אצל הרמטכ"ל, שיש שינוי בהערכת אמ"ן על יסוד ידיעה מודיעינית בדבר תוכניות התקפיות בחיל האוויר המצרי. לרמטכ"ל ולאלופים, שנבוכו לנוכח הזיגזג של אמ"ן, הסביר יריב שברית-המועצות מלבה את המתיחות, כדי להגביר את נוכחותה באזור. יריב מנה ארבע אפשרויות פעולה מצריות:
- להמתין לתגובה ישראלית.
- ליזום פרובוקציה, שתגרור את ישראל להגיב - כמו חידוש פעולות החבלה מסוריה ומלבנון ואולי אף מרצועת עזה, חידוש עבודות ההטיה, סגירת מצרי אילת ופרובוקציה סביב השטח המפורז בניצנה.
- לצאת למתקפה יזומה, כדי להשיג את יתרון ההפתעה הצבאית.
- לנהל מערכת התשה, שתאלץ את ישראל להחזיק כוחות מגויסים זמן רב, ולהכשיר את הקרקע להנחתת מהלומה.

יריב העריך, שבכל אחת מן האפשרויות שהציג יש לצפות לפעולה סורית, או להתערבותם, במקביל לפעולה המצרית, אך תיתכן גם מתקפה סורית מוגבלת (מ"ת, עמ' 447).

בשבת, 20 במאי, סיירו אשכול ורבין באוגדות צה"ל בדרום. רבין אמר לאשכול, שאם תהיה מלחמה, "צפוי קרב קשה וכי יהיו הרבה אבדות". רבין הציע אפוא למצות תחילה את הפעילות המדינית. לדברי ישראל ליאור, השיחה התנהלה בהרגשה כבדה וקשה. באותו יום הצניחו המצרים גדוד צנחנים בשארם א-שיח', והזרימו לשם כוחות דרך א-טור. הם גם קיימו שיחות תיאום מדיניות וצבאיות עם עירק. בסוריה הושלם גיוס המילואים, ובוצעו תזוזות בעורף המדינה (מ"ת, עמ' 449-450).

4. "אתה הבלוף הגדול ביותר של מדינת ישראל"

ב-23 במאי 1967 התמוטט רבין נפשית, וחדל מלתפקד. פורסם, כי ראש אג"ם עזר ויצמן, אל"ם ד"ר אליהו גילון, קצין הרפואה הראשי, וסא"ל רפי אפרת, ראש לשכתו של רבין, קשרו ביניהם לפרסם, כי רבין לקה בהרעלת ניקוטין. (מ"ת, עמ' 462). אם השלושה קשרו קשר לפברק סיפור, ואם הסיפור המפוברק הזה היה לשיח מקובל בישראל בארבעת העשורים מאז, הרי בהתאם לכלל, שלא להאמין לאיש ולהטיל ספק בכל דבר, יש לשער שכל מה השלושה אמרו וכתבו על הנושא, כל מה שרבין עצמו אמר וכתב על הנושא, וכל מה שהתפרסם עליו עד כה – דברי שקר המה.

למרות זאת, יש לדברי השקר האלה חשיבות, כיוון שכוונת בעליהם הייתה לזכות באמון הציבור בתיאור המינימליסטי של האירוע. המקור העיקרי הוא ויצמן, ואליו עוד נשוב.

בניגוד לשיח המקובל, רבין לא חזר למלוא כישוריו, לא בתקופת ההמתנה, ולא בששת ימי המלחמה, כפי שניתן להסיק מחלקו בפיקוד ובקבלת ההחלטות, וכפי שסיפרו למחבר חיים בר-לב, סגנו, וראש אג"ם, ויצמן. לרבין לא היה למשל חלק בשלוש מן ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר במלחמה: כיבוש ירושלים המזרחית ואיחודה של העיר, תפיסת תעלת סואץ וכיבוש רמת הגולן.

את ירושלים המזרחית כבשו לוחמים מחטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מרדכי גור, מחטיבת השריון 10 בפיקודו של אורי בן-ארי (שעליה הוטל לחבור להר-הצופים, ולמנוע את נפילתו בידי הירדנים) ומחטיבה-מחוז 16 הירושלמית, בפיקודו של אליעזר אמיתי. כיבושה של ירושלים המזרחית והחזרה לרובע היהודי ולכותל המזרחי, לא נעשו בהתאם לתוכניות מגירה שהוכנו במטכ"ל, ולא לפי פקודה מפורטת של הפיקוד העליון, אלא היו אלתור של מפקדי שדה.

הפעולות בגזרה חיונית זו היו בניגוד לתוכנית הבסיסית למלחמה, שקבעה, כי צה"ל יבלום בגזרה המזרחית, יספוג, ולא יבצע פעולה התקפית. איש לא החליט לשנות את התוכנית הבסיסית, וממילא איש לא הטיל על החטיבות של גור, של בן-ארי ושל אמיתי, לכבוש את ירושלים המזרחית, ולשחרר את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי משלטון ירדן.

המהלך הצבאי החשוב ביותר במלחמת ששת הימים, מבחינה לאומית לפחות, התגלגל מלמטה עקב מידע שגוי ועקב אי-הבנת האירועים בגזרת ירושלים על-ידי אנשי המטכ"ל ורבין בראשו. העובדות הללו אולי לא יגזלו מרבין, בעיני הציבור הרחב, את התואר, "מאחד ירושלים", אך יעשו צדק לחלקו האמיתי במהלך ההיסטורי, ובעיקר יאירו את תפקודו הלקוי.

גם כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ לא נכלל בתוכניות המלחמה. משה דיין, שר הביטחון החדש, הורה לא להגיע לתעלה משיקולים מדינים-אסטרטגיים. שום גורם מוסמך לא החליט לשנות את התוכניות ואת ההוראות הללו. על כיבוש קנטרה בצפון תעלת סואץ החליטו רס"ן דן שומרון ורס"ן דני וולף-רהב, בניגוד לפקודה מפורשת של אל"ם ישראל גרנית, מפקדם הישיר (וולף-רהב, ראיון). מסקנה: צה"ל הגיע לתעלת סואץ לא משום שתוכניות המגירה והתוכניות שהתגבשו תוך כדי הקרבות, פעלו כהלכה, אלא משום שהרמטכ"ל והמטכ"ל לא שלטו בכוחות, ומפקדים קרביים, כוולף-רהב וכשומרון, פעלו על דעת עצמם, תוך כדי הפרה גסה של פקודה.

כדי לא לפתוח תיבת פנדורה של אופי הפיקוד והשליטה במלחמת ששת הימים, ניתנה למהלך הזה לגיטימציה בדיעבד. אחרי עשרים שנה היו רמטכ"ל, שלא שלט בגיסות, ומפקד קרבי, שהפר מרות, לשר הביטחון ולרמטכ"ל באינתיפאדה. ביצועיהם מאז 1987 המיטו אסון, והיו הגורם העיקרי להסכם אוסלו.

גם כיבוש רמת הגולן לא נכלל בתוכניות המלחמה, ודיין התנגד למהלך הזה מחשש פן יגרור את ברית-המועצות למעורבות ישירה במלחמה. דיין שינה את דעתו ביום שישי בלילה, אחרי לחץ נמרץ של אנשי הקיבוצים והמושבים בצפון, שביקשו לצאת מהמלחמה עם גבול ביטחון. את הפקודה לכבוש את רמת-הגולן נתן שר הביטחון דיין ישירות לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, מבלי להיעזר בשירותים הטובים של רבין (ברטוב, עמ' 138). גם במהלך הקריטי הזה אין לרבין חלק - לא בתכנון ולא בפיקוד.

לפי אחד הפרסומים, אמר ויצמן לרבין, בשלהי 1967, כששניהם שירתו עדיין באותו מטכ"ל: "אתה מתחזה ליהודה המכבי. אתה הבלוף הגדול ביותר של מדינת ישראל" . פרסום הבלוף על הרעלת הניקוטין, שופך אור אירוני על תפיסתו הדמוקרטית של מי שהיה נשיא המדינה, מבהיר את נזקי התרבות המיתולוגית הישראלית בתחום הביטחון, ומסביר איך רמטכ"ל, שלא תפקד בגלל אירוע פוסט-טראומטי, שהתבטא בחרדה קיצונית, נהיה בעיני רוב הישראלים למצביא מהולל ול"מר ביטחון".

קריסת אישיותו של רבין במאי 1967 היא מן המפורסמות. פחות ברור מה גרם להתמוטטותו. הגרסה הפופולארית היא, שהסיטואציה יצרה לחצים כבדים מאוד, ואך אנושי הוא להתעייף ולפרוש למנוחה בת יומיים. ב"פנקס שירות" כינה רבין את האירוע, "תקלה אישית", וסיפר כי שוחח עליה עם ראש הממשלה ושר הביטחון (לפני שהוחלף), לוי אשכול, והוסיף: "אני מצטער עליה. אני רואה את עצמי כשיר לפעולה, ולתקלה שקרתה איני מייחס כל משמעות" (רבין, פנקס שירות, עמ' 161).

אך אם אין המדובר בעייפות זמנית, או בהרעלת ניקוטין, אלא בפוסט-טראומה, שביטויה חרדה עמוקה, ראוי היה לציבור לדעת אז, וראוי היה לציבור לדעת כשרבין היה ראש ממשלה ושר ביטחון, מה גרם לרמטכ"ל מלחמת ששת הימים ולמאחד ירושלים, חרדה כזו. ויצמן כתב, כאמור, שהתגלו אצל רבין "ביטויים של חרדה" מתחילת המשבר.

מכאן שוויצמן התגלה כאדם חסר אחריות לאומית, על שלא הביא להחלפת הרמטכ"ל, או לנטרולו המיידי, כבר כשנדלקו כל הנורות האדומות, אלא המתין עד לקריסתו הסופית. ויצמן ודאי שלא הבין את הגורם להתמוטטות, שהרי היה שותף מלא לאותם הגורמים, וכמו מפקדו, גם הוא עסק בהכחשה פסיכולוגית בשנת 1967, והמשיך לעסוק בה עד מותו.

5. "כך לא מתפקדים בימי מתיחות"

רבין התמוטט, כיוון שבמאי 1967 קרסו כל תפיסותיו האסטרטגיות וכל תכנוניו הצבאיים. עד תחילת המשבר אימץ רבין את הערכת ראש אמ"ן, ש"עד השנים 1968-1970 לא סבירה מתקפה ערבית ישירה נגד ישראל", וסכנת התמודדות צבאית צפויה רק בשנות השבעים "עקב ריתוק כוח צבאי מצרי ניכר לתימן ועקב רקע בין-לאומי שאינו נוח ליוזמות צבאיות במזרח התיכון", ומשום שלפני שנות השבעים "אין סיכוי סביר לערבים להגיע ליכולת הכרעה". כך נכתב בהערכת מודיעין לאומית, שחיברו ראשי אמ"ן בתחילת 1967.

לאחר שהערכה זו קיבלה גושפנקא מהרמטכ"ל, היא הופצה בין שותפי-סוד מעטים, לרבות צמרת מקבלי ההחלטות המדיניות. בראיון עם המחבר מסר יריב לעיונו את המסמך. יריב היה מקורב מאוד לרבין. גם בגלל ידידותם האישית וגם בגלל חשיבותה של "הערכת המודיעין הלאומית", שותף רבין בכל פרט בהערכה זו, והיא ביטאה את תפיסתו, כי לא צפויה מלחמה לישראל. לפי תפיסה ז, ניהלה ממשלת אשכול את מדיניותה ולפיה הוכנה תוכנית העבודה של צה"ל לשנים 1967-1968.

כשהתחיל המשבר, והתברר שעלולה לפרוץ מלחמה כוללת עם מדינות ערב, זועזעה ממשלת אשכול הכושלת, שלא הצליחה להוציא אז את המשק מן המיתון שאליו נקלע, וחדלה כמעט מלתפקד. אשכול וחבריו – ובייחוד זלמן ארן, שר החינוך והתרבות - האשימו את רבין בהטעייתם. מסמך יריב הגיע גם לידיעתם של ראשי האופוזיציה, ושימש את מנהיגי רפ"י - בן-גוריון, פרס ודיין - לביקורת חריפה על מהלכיה הביטחוניים של הממשלה.

רבין כתב בספרו:
אשכול היה מותש ... הממשלה במבוכתה, ציפתה ממני, כך חשתי, לא רק שאציג לפניה את האפשרויות ואנתח אותן מבחינה צבאית ... שאגאל אותה מיסורי-הספק ואגיד לה מפורשות איזו החלטה עליה לקבל [רבין, פנקס שירות, עמ' 148-151].

רבין התעלם מהעובדה, שהוא והמטכ"ל היו הגורם העיקרי למבוכה ולייסורי-הספק. על הרקע הזה הודח אשכול ממשרד הביטחון, בניגוד לרצונו, ובמקומו מונה משה דיין. רבין תמך במינוי דיין לשר הביטחון, גם משום הערכתו השלילית כלפי אשכול וגם משום שרצה לסכל את מינוי דיין לאלוף פיקוד הדרום ולמפקד החזית, כבקשת דיין. כשם שהרמטכ"ל דוד אלעזר חשש, כעבור כשש שנים, כי מפקד האוגדה אריאל שרון יגנוב ממנו את ההצגה, והתאמץ לנטרלו, כך חשש רבין מדיין כמפקד בכיר בצה"ל.

רבין גם חשש מן האפשרות, שבעקבות קריסת ההערכות האסטרטגיות של צה"ל עלול אשכול למנות את דיין לרמטכ"ל, ובכך לשמר את כיסאו-שלו במשרד הביטחון. בטירוף המערכות הזה אך כפסע היה להדחת אשכול מכהונת ראש הממשלה ולמינוי בן-גוריון הקשיש תחתיו.

רבין, שהיה אחראי במידה רבה לטירוף המערכות הזה, הלך ב-21 במאי אל בן-גוריון לשאוב ממנו עידוד, לא רק כזקן המנהיגים של ישראל, ולא רק כמי שקידם את רבין לכהונת הרמטכ"ל, אלא כמי שעשוי להיות ראש ממשלה ואולי גם שר הביטחון כעבור זמן-מה. אך בן-גוריון, שהיה מודאג מהמצב אליו נקלעה מדינת ישראל, האשים את רבין באחריות להתפתחות זו, ושבר בכך את רוחו:
נקלענו למצב חמור ביותר. יש לי ספק גדול אם נאצר בכלל רצה במלחמה. אנחנו במצוקה קשה. עומדים בבדידות גמורה שלא כמו בעבר ... הצבא בסדר, המפקדים בסדר, אתה בסדר. אבל אין מי שיגיד לכם מה לעשות ... ראש-ממשלה והממשלה צריכים לקבל את האחריות להחלטה, אם ישראל הולכת למלחמה או לא.

אין זה עניינו של צה"ל להחליט ... הדרג המדיני אינו ממלא את תפקידו. כך לא מתפקדים בימי מתיחות ... עשיתם משגה [בקשר לגיוס המילואים] אתה עשית משגה או מי שאישר לך לגייס כל-כך הרבה אנשי-מילואים עשה משגה. הבאתם את המדינה למצב חמור ביותר. אתם נושאים באחריות. לא צריך לצאת למלחמה. אנחנו מבודדים.

רבין כתב:
יצאתי ממנו בצער כבד. עתה חשתי את מלוא-הנטל על כתפי. עוד שעות ארוכות עוד ימים רבים, הדהדו באוזני דבריו החמורים: "הבאתם את המדינה למצב חמור ביותר. אתם נושאים באחריות!" [רבין, פנקס שירות, עמ' 150].

ביומנו כתב בן-גוריון:
הסברתי לו שהגיוס [של 70,000 אנשי מילואים] שעשינו הוא משגה פוליטי וחברתי. דברתי על שגיאות אחרות. אמרתי לו שאני אומר לו כל אשר בלבי כי הוא חייב למלא פקודות שר הביטחון ואינו רשאי לבקר אותו [בר-זוהר, עמ' 1589].

יותר מזה האיש בעל האישיות השברירית לא היה צריך. בן-גוריון ביקר קשה את הליך קבלת ההחלטות בפיקוד העליון, ולא האמין כי צה"ל יהיה מסוגל להתמודד בו-זמנית בהצלחה עם כל צבאות ערב, לאורך כל הגבולות, ללא עזרה פעילה של מעצמה. ההיסטוריה הוכיחה, כי בן-גוריון טעה בהערכת התוצאות, אך לא בהכרח בהערכת תהליך קבלת ההחלטות ובהערכת יכולת צה"ל לתפקד במלחמה.

מי שסבור, כמחבר השורות הללו, כי לא צה"ל ניצח את צבאות ערב בשדה הקרב במלחמת ששת הימים, אלא קריסה מפתיעה ובלתי מחויבת של הצבא המצרי בשעות הראשונות של המלחמה עשתה זאת, ומי שבודק ללא משוא-פנים את איכות צה"ל במלחמות שאחריה, עשוי להגיע למסקנה, כי הערכת בן-גוריון הייתה מבוססת. אם, אכן, צה"ל לא היה כל כך מעולה ביוני 1967, שומה עלינו לוותר על המיתוס שרבין הכין היטב את צה"ל למלחמה. כשנשבר ברוחו, לאחר הפגישה עם בן-גוריון, לא העריך רבין, כי הכין היטב את הצבא למלחמה, ואני סבור שהערכתו אז, ברגע של אמת, הייתה נכונה.

לא רק ההערכה האסטרטגית של צה"ל קרסה. תוכניות העבודה ותוכניות המגירה של צה"ל התגלו כפיסות נייר חסרות ערך, כפי שהתגלו, אגב, גם במלחמת יום הכיפורים. גם מי שאינם מכחישים, שרבין התמוטט נפשית לפני המלחמה, טוענים, כאמור, שהכין את צה"ל כהלכה לניצחון הגדול. ברגע של אמת, ב-23 במאי 1967, ידע רבין, שאין זה נכון. כראש אג"ם וכרמטכ"ל במשך שבע שנים, הוא תכנן את מהלכי צה"ל למלחמה הבאה, שבה עלול האויב לרכז את צבאותיו סביב מדינת ישראל.

כשהיום הזה הגיע, שלף רבין את תוכנית המגירה, שהוא וויצמן היו אחראיים לה, ושם נאמר, שעל צה"ל לחסל את חיל האוויר המצרי (תוכנית "מוקד"), ולכבוש את רצועת עזה. זו תוכנית "עצמון", שעיקרה כיבוש רצועת עזה וצפון סיני ושימוש בהם כקלף מיקוח לפתיחת מצרי שארם א-שיח'. את תוכנית המגירה תכנן רבין עוד בשנת 1964, בשנתו הראשונה כרמטכ"ל.

כששלף את תוכנית "עצמון" מהכספת, במאי 1967, הוא עורר גיחוך בקרב שלושת האלופים, שפיקדו על הכוחות בחזית הדרום: ישעיהו גביש, אלוף הפיקוד, ומפקדי האוגדות אברהם יפה ואריאל שרון הם ואחרים כינו את תוכנית רבין, "התוכנית המינימליסטית", והציעו את תוכנית "קרדום" - חלופה רחבה ותוקפנית הרבה יותר. רק אלוף ישראל טל, שאמור היה לפקד על כיבוש רצועת עזה, תמך בתוכנית פטרונו (ראיונות עם ישעיהו גביש, ישראל טל, אריאל שרון ואברהם יפה). ואכן, כשרבין חדל לתפקד, נטש המטכ"ל את "עצמון", וחזר ל"קרדום", שנקראה בשם חדש: "נחשונים" (גלוסקא, עמ' 260-265).

בצר לו, חש רבין, ב-22 במאי, אל הרמטכ"ל לשעבר דיין, שהיה אז המבקר החריף ביותר של האסטרטגיה הישראלית, כדי לקבל את אישורו למהלך. דיין לעג לו, והסביר, כי זה מהלך של שטות "בגלל מחנות הפליטים ומפני אופיו האזרחי של האובייקט". דיין גם התרשם, ש"יצחק ... לא רק עייף - דבר טבעי - אלא גם נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן ... ומאוד לא שש לקרב".

הוא כתב בזיכרונותיו:
יצחק אמר שאילו נתנו לסוריה מכה חזקה יותר, היינו נמנעים מן המצב הנוכחי. חלקתי עליו ואמרתי כי מכה חזקה יותר (אף שאינני יודע מה עוד היה אפשר לעשות) הייתה מפגינה עוד יותר את חוסר יכולתה של סוריה להתמודד איתנו, דבר שהוא בעצם הביא את נאצר לידי התערבות; ואילו מכה חזקה עד כדי שהייתה מרתיעה את נאצר מלהתערב – רתיעה מכוחנו – אי-אפשר להנחית בזמן שלום (גם יצחק לא ידע להשיב מה היא אותה מכה "חזקה יותר") [דיין, עמ' 339].
דיין לא הסתיר את בוזו לרבין, ולרמטכ"ל היה ברור, שהוא בדרך להדחה. כל עולמו חשך עליו.

כשהערכתו האסטרטגית קרסה, ותוכניות המגירה התגלו חסרות ערך - קרסה אישיותו. לוויצמן אמר רבין, לאחר שהתמוטט: "סיבכתי את ישראל במלחמה בגלל שורת משגים שלי". לו דיבר בגילוי-לב מוחלט, היה עליו להוסיף, "אין ערך לכל מה שתכננתי במשך שנים, איני יודע מה עלי לעשות עכשיו".

6. רבין קורס

אור ליום שלישי, בשעה 03.35 ב-23 במאי, הודיע יריב לרבין, כי עבד אלנאצר הכריז על סגירת מצרי שארם א-שיח' לאניות המניפות דגל ישראל.

הידיעה על חסימת המצרים הלמה בו לפנות בוקר, בהיותו במצב נפשי ופיזי ירוד וקרוב להתמוטטות. במהלך היום הקריטי הזה היה רבין רחוק ממיטבו והוא לא היה מסוגל להשרות תחושה של ביטחון, מנהיגות החלטית וקור רוח, שהיו צורך השעה. בעוד כל העיניים בממשלה ובצבא נשואות אליו, הפגין רבין הססנות וחששות שהטילו מורך לב בכמה מחברי הממשלה והגביר את חרדתם ממלחמה. [גלוסקא, עמ' 268].

בישיבות הממשלה ובמטכ"ל באותו היום טענו ראש אמ"ן, שרים וקצינים בכירים, כי אם ישראל לא תגיב מיד על סגירת המצרים היא תאבד את הרתעתה ואת אמינותה. משמעות הדבר, שיש לצאת מיד למלחמה. שרים אחרים, לרבות זלמן ארן ומשה חיים שפירא, היו בפאניקה נוכח האפשרות שמתרגשת ובאה מלחמה והאשימו את רבין בהידרדרות. רבין היה בהלם, והחל לומר דברים חסרי משמעות.

ניכר, שהוא מאבד את כישוריו הקוגניטיוויים. כיוון שהמשתתפים בדיונים היו בעצמם בהלם הפתעת המלחמה שנפלה עליהם, הם לא שמו לב למצבו המתדרדר של הרמטכ"ל, או בחרו להתעלם ממנו בתקווה שמצבו של רבין יתייצב, והוא יחזור לעצמו. הערכה זו של ליאור אינה בספרו, אך נכללה במה שכתבה, באחד המבואות, עורכת ספר התעודות על רבין של גנזך המדינה.

בדיון בלשכת הרמטכ"ל אחרי-הצהריים התמוטט רבין. לפי אל"ם ליאור, המזכיר הצבאי של אשכול, שהשתתף בישיבה, דברי רבין לא היו ברורים ומובנים (מ"ת, עמ' 640-641).

בספרו כתב ליאור:
על דיון האלופים, שבו ייצגתי את ראש הממשלה ושר הביטחון, העיב צל. היה זה הרמטכ"ל רבין, שהתנהגותו ודבריו באותו מעמד לא היו כתמול שלשום. הדבר התבטא בניתוח המצב, בהערכות ובסיכומים. יצאתי מן הדיון בהרגשה לא נוחה. האלופים היו עייפים ורבין יותר מכולם. שאלתי את האלופים האחרים וגם הם גרסו כך. סברתי שמדובר בעייפות – ואין פלא בכך. יצחק רבין היה האיש החשוב ביותר במערכת פוליטית והצבאית של אותם ימים. למרות שהשעה הייתה כבר 8 בערב החלטתי לדווח לראש הממשלה על עייפותו הגוברת של הרמטכ"ל [הבר, עמ' 173].

הספר של ליאור יצא לאור בשנת 1987, אחרי מותו של ליאור. הוא נכתב אומנם בגוף ראשון, אך חיבר אותו איתן הבר - מקורבו של רבין ומאוחר יותר ראש לשכתו, שמינה את עצמו לשומר מורשתו הבכיר, באמצעי התקשורת, לפחות, לאחר הרצח. לפיכך, ניתן להניח, שאם הבר כתב זאת בשמו של ליאור, מצב רבין היה חמור מאוד. מראיונות, שקיימתי עם ליאור בעודו בחיים, ופרטיהם נמסרו גם לבנו, המהנדס סא"ל ((מיל.)) אבי ליאור, ומראיונות, שקיימתי עם עזר ויצמן, עולה התמונה הבאה: רבין החל לומר דברים חסרי שחר בישיבה, והוא פונה לחדר צדדי. שם החל להתייפח, ונשלח מיד לביתו. הנוכחים נדרו נדר לא לספר לעולם את שראו עיניהם ואת ששמעו אוזניהם. שמועות על התמוטטות הרמטכ"ל החלו להתפשט בארץ.

7. הגרסה הרשמית

הרי תיאור רבין עצמו לקריסתו:
הייתי עייף מאוד, שרוי במצב רוח קשה. לא לעתים קרובות בחיי התרתי לעצמי את החולשה הזו, לשתף משהו ברחשי-לב לבקש להקל מן המועקה הגדולה על-ידי חשיפה עצמית בפני זולתי. [רבין מודה כאן, כי קריסות כאלו היו לו בעבר. יש בכך ביסוס לטענתנו על הלם הקרב שלו ב-20 לאפריל 1948 ועל חוסר תפקודו כמח"ט "הראל" – א"מ] אני אדם סגור. הפעם היה לי צורך דוחק שכזה. טלפנתי אל עזר ויצמן, ראש אג"ם. תמיד היו בינינו ויכוחים בנושים שונים, אבל היה לי אמון ביושרו האישי. רציתי לשפוך לפניו את הלב. הוא בא. הייתי גלוי-לב. אמרתי לו שאני חש מין תחושה של תשישות ומועקה. מצד אחד אני בטוח שעשיתי כל הדרוש לחזק את צה"ל, בכל התחומים, מצד שני אין לי מנוס מן הרגשה שאני שותף יחד עם הדרג המדיני בכך ישראל הגיעה למצב חמור – החמור מכל שידעה מאז מלחמת העצמאות שלה. לא סיפרתי לעזר על השיחות עם בן-גוריון ושפירא. לא רציתי לתלות בהם את קולר האשמה, שדבריהם הם שגרמו לי לחוש כך – אף כי ידעתי שהשפעתם הייתה ניכרת.

שאלתי את עזר: "אולי אני לא בסדר? אולי מטוב שאעזוב את התפקיד?" עזר דיבר על לבי שאחדל מדיבורים על פרישה מתפקידי. הוא חזר ואמר שנתגבר. הוא סירב לשמוע על אפשרות זו ואמר שעוד אוליך את צה"ל לניצחון גדול.

הלך. הרגשתי לא השתפרה. רעייתי ביקשה מד"ר גילון שהיה רופאי כל הזמן לבוא אלי. בא. בדק, אמר שאני מצוי באפיסת-כוחות. זריקת-הרגעה הביאה לי שעות שינה ארוכות – עד למחרת בצהריים. לקראת ערבו של 24 במאי השתפרה הרגשתי. אגרתי כוחות חדשים. ידעתי שאני יכול לחזור ולהתייצב בראש צה"ל. טעמיו של עזר, מדוע דחקה לו השעה לדווח על המשבר שלי לראש-הממשלה ולזמן ביוזמתו דיון עם ראשי האגפים, ללא ידיעתי, נבעו בוודאי מנוקדת-הסתכלות שלו, מן הדאגה לגורל המערכת הצבאית והצורך להבטיח את רצף פעילותה, אם הרמטכ"ל לא יוכל לחזור ולמלא את תפקידו. הייתי סבור כי עזר פעל בפזיזות-הדעת [רבין, פנקס שירות, עמ' 159].

כך תיאר עזר ויצמן:
מה שקרה בערב ה-23 במאי ולמחרתו שיקף את שיאו של המשבר אצל הרמטכ"ל והשפיע גם לאחר מכן על כושרו לשלוט במערכה [רמז לכך, שרבין לא חזר לאיתנו, בניגוד לגרסה הרשמית – א"מ]. ב-23 במאי 1967, בערך בשמונה בערב, טילפן רבין לביתי וביקש בקול רפה שאבוא אליו מיד – לביתו. תוך דקות הייתי בצהלה. אשתו פתחה לי את הדלת. מצאתי את הרמטכ"ל יושב לבדו בחדר הגדול של דירתו. הכל היה שוקט, דומם הוא נראה שבור ומדוכדך מאוד. נשארנו לבדנו. הוא ישב על קצה הספה ואני לידו.

יצחק דיבר בקול חלש: "אני סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סידרת טעויות שעשיתי, לפני המלחמה הגדולה והקשה ביותר, שישראל ידעה מעודה. במלחמה זו – הכול תלוי בחיל-האוויר. חיל-האוויר יכריע במלחמה זו. אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?"

התרגשתי. המתנתי דקה או שתיים. זה היה כל כך מפתיע [מדוע מפתיע, הרי מתחילת המלחמה ויצמן שם לב, לדבריו, ש"מצבו ויציבותו של הרמטכ"ל יצחק רבין, הולכים ומתערערים". העובדה, שראשי מערכת הביטחון לא חדלים להיות מופתעים, מבססת את הטיעון, שאינם מבינים את המציאות – א"מ]. אמרתי: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר – זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות – תהיה זו מהלומה קשה למוראל של הצבא. הממשלה,המהססת לצאת למלחמה תהסס עוד יותר, ואתה יצחק אם תפרוש עכשיו, תהיה אדם הרוס לכל ימי חייך. ולכן, אזור כוח, אני מבטיח לך שאעשה כמיטב יכולתי לעזור לך לעבור את המלחמה הזו. אתה תהיה הרמטכ"ל המנצח ותשב על תעלת סואץ ועל הירדן" [לא סביר שוויצמן אמר את הדברים האלה, שהרי כיבוש יהודה ושומרון לא נכלל בתוכנית המלחמה של צה"ל. בפועל, השטחים האלה נכבשו בניגוד לתוכניות, ותוך סדרה של הפרות פקודה. אותם הדברים אמורים לגבי תעלת סואץ – א"מ].

ביקשתי מיצחק לנוח. הבטחתי כי אחזור אליו בבוקר, הוריתי למרכזיית המטכ"ל ולאמ"ן לא לדווח לרמטכ"ל ולהעביר את כל השיחות אלי זמנית.

חזרתי הביתה. לא עצמתי עין כל הלילה. לא סיפרתי כלום לאיש. למחרת בשבע בבוקר, חזרתי אל יצחק. מצאתי שם את סגן אלוף ר' אפרת ז"ל, שלישו של הרמטכ"ל, ואת ד"ר גילון. יצחק חזר ושאל אותי: "האם אתה מוכן לקחת את התפקיד?" השבתי: "תשובתי השלישית מאמש לא השתנתה".

ד"ר גילון, אפרת ואני, סיכמנו שאנו חייבים לדווח לאשכול. החלטנו לתת מהלכים לסיפור כי הרמטכ"ל לקה בהרעלת-ניקוטין ...
בערב הלכתי אל הרמטכ"ל, לביתו, ודיווחתי לו כל מה שעשיתי. הוא חייך ואישר. למחרת, ב-25 במאי בא הרמטכ"ל למטכ"ל. בהשפעתי ובהשפעת כמה מחבריו הוא ירד לבקר את הכוחות בפיקוד דרום" [ויצמן, עמ' 258-260].

הרי גרסה ראשונה, משנת 1988, של לאה רבין:
ב-23 במאי סגר נאצר את המצרים והיה זה צעד שכמוהו כהכרזת מלחמה. הידיעה התקבלה ב-4 בבוקר. יצחק תפס את המכנסים לבש אותם בדרך אל הדלת וחיש קל היה במכונית בדרכו למטכ"ל. זה היה היום שבערבו הוא נשבר.

הרבה נאמר ונכתב בנושא המשבר שלו, על סיבותיו ועל טיבו. אין לי ספק שהיה כאן צירוף של גורמים שונים. היו לו שתי שיחות קשות מאוד: האחת עם בן-גוריון והשנייה עם השר משה חיים שפירא. שניהם שידרו לו למעשה מסר זהה: איך אתה מעז לצאת למלחמה עם צה"ל לבדו מול צבאות ערב? ... הייתה ליצחק יראת כבוד רבה כלפי בן-גוריון. הוא קיווה לקבל ממנו עידוד ויצא מהשיחה עמו במפח-נפש כבד. האמנם עשה טעות כשסבר שצה"ל יוכל להתמודד במלחמה אם ייקרא אליה?

עם הספקות האלה שהתלוותה אליהם תחושת אחריות כבדה והעייפות הנוראה שצבר בשבוע החולף – שבו לא ישן ולא אכל כסדר, ולעומת זאת עישן גם עישן – הוא הגיע הביתה לפנות-ערב. מיד הבחנתי שהגיע הזמן לעצור את המנוע הזה ולתת לו קודם-כול לנוח. הזעקתי את ד"ר גילון והוא הזריק ליצחק זריקת-הרדמה. אחרי שינה רצופה עד לשעות אחר-הצהריים של יום המחרת, פקח את עיניו, התיישב במיטה וניכר בו מיד שהשינה עשתה את שלה. היא הייתה דרושה לו כדי שיוכל להמשיך ולהתמודד עם הספקות והבעיות הקשות שהטרידו אותו. למחרת בבוקר קם וחזר לעבודה.

היו תלי-תלים של פרשנויות על 24 השעות שבהן נעדר הרמטכ"ל ולכל זה אני מעדיפה שלא להתייחס. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון כשעיכבתי אותו באותו ערב שבו היה מטושטש מעייפות ואמר לי שהוא נוסע לפיקוד-הדרום, ואני אמרתי: "לא, אתה לא נוסע לשום מקום. אתה זקוק עכשיו לפסק-זמן של מנוחה!" [רבין, כל הזמן, עמ' 112].

בשנת 1997, תשע שנים אחרי שפרסמה את גרסתה הראשונה, ושנתיים אחרי רצח בעלה, פרסמה לאה רבין גרסה שנייה, שבה התייחסה ל"פרשנויות", שהעדיפה לא להתייחס אליהן בגרסתה הראשונה:
בספר זיכרונותיו מודה יצחק כי אף פעם בחייו לא היה קרוב לתחושה כה מדכאת כמו זו שידע ביום ההוא. במוצאי 23 במאי היה יצחק מותש לחלוטין מרוב מאמץ. וככל הנראה גם מרוב עישון.

דבריהם של בן-גוריון ושפירא לא נתנו לו מנוח וחתרו תחת בטחונו העצמי "ונניח שהוא צודק?" חשב בקול רם, בהתייחסו במיוחד לספקנות של בן-גוריון, בעת שצעד הלוך וחזור במבואה של ביתנו. הוא יצא את הבית בארבע לפנות בוקר ושב רק בשש בערב. הוא קיווה למצוא אצל בן-גוריון תמיכה, עידוד והבעת אמון, ותחת זאת יצא מן הפגישה עמו והוא אכול בספקות עצמיים. "הזקן" מנה באוזניו שורה של מגרעות חמורות שמצא, הן בתפקודו של הרמטכ"ל, לאמור, יצחק עצמו – והן בתפקודו של אשכול כשר הביטחון. גורם אחר שהכביד על יצחק – אין לי ספק בכך – היה מחיר הדמים החזוי של המלחמה שהציע.

היה ברור לו כי העימות בלתי נמנע, אבל הוא צפה אלפי הרוגים. מכיוון שהכרתי אל רגישותו הרבה לחיי אדם, אני בטוחה שחש במעמסה נוראה. במבט לאחור אין לי אלא להעלות את כל הדברים האלה על דרך ההשערה, מפני שהוא לא התבטא בכלל בעניין זה. הוא היה מותש בבירור ושרוי במצוקה קשה. אבל הייתה זו מצוקה של אדם בודד הנאלץ להתייצב לבדו, בהתרעה קצרה ביותר, אל מול בעיה אדירה וסבוכה.

לאחר שנוכחתי בגילויי העקה וההתשה, הודיע יצחק שהוא נוסע לפיקוד הדרום בבאר-שבע. באותם ימים לא עמד מסוק לרשות הרמטכ"ל ופירוש הדבר היה נסיעה בת שעתיים לכל כיוון. בשלב זה החלטתי להתערב. "לא. אתה לא נוסע לשום מקום" אמרתי, "אתה זקוק עכשיו לפסק-זמן של מנוחה".

רציתי להזעיק את ד"ר אליהו גילון, קצין הרפואה הראשי של צה"ל באותם הימים, שהיה גם רופאו של יצחק, כדי שיבדוק אותו ואותי ירשום לו תכשיר שיפיל עליו תרדמה לכמה שעות. לפני שיצחק הסכים להיענות להצעה זו, הוא התקשר לעזר ויצמן – הנשיא דהיום – שהיה אז ראש אג"ם וסגנו של יצחק בפועל, וביקשו לבוא לשיחה. אני משערת שפשוט רצה להשיח את לבו בחופשיות בפני אדם שהיטיב להתמצא במצב הצבאי ולשמוע את הערותיו . הם דיברו בארבע עיניים. יצחק לא סיפר לעזר ויצמן על העימותים שהיו לו עם בן-גוריון ושפירא, אבל שאל אותו אם הוא, ויצמן, חושב, שעליו, על יצחק, מוטלת האחריות למצבה הנוכחי של מדינת ישראל, ואם אומנם סבור ויצמן, שעליו להתפטר מכהונת הרמטכ"ל. ויצמן, כך דיווח יצחק אחר-כך, חיזק את ידיו ויעץ לו שלא להתפטר.יצחק אמר לויצמן, שהזמנים קשים.

אבל הוא נאלץ לפרוש לכמה שעות כדי להחליף כוח. תחושת האחריות שלו כפתה עליו להודיע למספר שתיים שלו שהוא עשוי לישון יותר מן הרגיל בתקופה כה נפיצה ולהבטיח שמישהו יחזיק בהגה עד שיתעורר. אבל ויצמן החליט משום-מה להפיץ אחר-כך את השמועה שיצחק לקה בהתמוטטות עצבים והציע לו לויצמן "את מפתחות המכונית" – במלים אחרות, הזמין אותו להחליפו בתפקיד הרמטכ"ל. יש לי ספקות חמורים אם יצחק אכן העלה הצעה שכזאת על דל שפתיו. מעבר לכל עניין אחר, יצחק ידע בבירור שאין שום משמעות להצעה מן הסוג הזה. שום רמטכ"ל בישראל אינו ממנה את יורשו. מה הניע את ויצמן להציג גרסה שונה של השתלשלות המאורעות? אין לנו אלא לנחש, אבל כיום שוב אין זה סוד שעם סיום תפקידו לא המליץ יצחק על עזר ויצמן כמועמד הטוב ביותר להחליפו.
ד"ר גילון איבחן "מקרה חמור של תשישות" והזריק ליצחק חומר מרדים. יצחק ישן כל אותו לילה וגם ביום המחרת, עד שלוש אחר-הצהריים. בבוקר 25 במאי קם, לבש את מדיו ויצא לעבודה כרגיל.

מעולם לא ראיתי התמוטטות עצבים. אינני יודעת איך אדם נראה במצב שכזה, אבל אני יודעת בבירור ששום אדם אינו מחלים מהתמוטטות עצבים בתוך יום וחצי. כאשתו, אני יודעת שאילו הותר לו להמשיך בעיסוקיו בלי שום מנוחה היה בכך משום סכנה רצינית. מצד אחר, לא היה לי שמץ של ספק ששינה עמוקה טובה תשקם, הן את כושרו הגופני והן את מלוא הפרספקטיבה שלו. מדוע לא ננקט שום צעד דרסטי יותר? מפני שלא היה צורך בצעד שכזה. בכף המאזניים לא הוטלה שום התמוטטות נפשית. דובר אך ורק באפיסת-כוחות וככל הנראה גם בהרעלת ניקוטין מצומדת ללחץ בל-ייאמן. ההוכחה הברורה ביותר לכך ניתנה בעובדה שבתוך כמה ימים לאחר מכן הגיע יצחק להישגים צבאיים שלא היו כדוגמתם בקורות המדינה, לא לפני כן ולא לאחר מכן [רבין, הולכת בדרכו, עמ' 118-120].

התיאורים הללו - של ויצמן, משנת 1975; של יצחק רבין, משנת 1979; של הבר, משנת 1987; ושל לאה רבין, משנת 1988 ומשנת 1997 - עיצבו את השיח הישראלי על התמוטטות הרמטכ"ל ב-23 במאי. עיקרו של השיח: לקראת המלחמה רבין עבד קשה מאוד; ממשלת לוי אשכול לא תפקדה; הייתה עליו אחריות כבדה, כיוון שהיה מקבל ההחלטות הלאומי היחיד בפועל; הוא עישן הרבה, והתמוטט מעייפות ומהרעלת ניקוטין; כעבור 36 שעות שב לאיתנו, והוביל את מדינת ישראל לגדול בניצחונותיה. רבין חזר על השיח הזה בראיון, שהעניק לעיתונאי רונאל פישר מ"חדשות", במהלך מערכת הבחירות בשנת 1992. הציבור הרחב אימץ את השיח.

רבין הצליח מאוד בבחירות, ונהיה ראש ממשלה. לא רק שהמערך (מפלגת העבודה) אימצו את השיח, אלא גם הליכוד ויתר מפלגות האופוזיציה עשו כך. כשיש הסכמה, הנושא סגור.

8. האם הגרסה הרשמית סבירה?

הנושא לא נסגר. גם לפני הגרסה הפומבית של ויצמן (שהפיץ לפניה גרסה חסויה), בעיות בתפקוד רבין החלו, לא שבוע אחרי פרוץ המשבר, אלא כבר מתחילתו. לכן, אין לתלותן בעייפותו. יצחק ולאה רבין ניסו לערער את אמינות ויצמן, ולרמוז, שפרסם את גרסתו, כדי לנקום ברבין. שבע שנים לפני שוויצמן פרסם את גרסתו החסויה, ואפילו עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, אמר זלמן ארן, שר החינוך והתרבות בממשלת אשכול, בפורום של שרי המערך: "גם לרמטכ"ל זה יותר מדי המשבר הזה. גם הוא נתן התרשמות עזה שיש לו ספק אם הוא יוכל לעמוד בפני זה ... המצב הוא שהרמטכ"ל שצריך להיות פלדה איננו פלדה" (גלוסקא, עמ' 522).

זרח ורהפטיג, שר הדתות, אמר בראיון: "בדרך כלל אמרתי שאני מפחד מגנרל שאיננו מפחד. אבל הייתה לי הרגשה אז שרבין יותר מדי מפחד. הרמטכ"ל הראה את הפחד וזה יצר אצלנו חולשה" (גלוסקא, עמ' 522).

באותו הזמן כתב ד"ר יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ביומנו, כי פנחס ספיר, שר האוצר, סיפר, שד"ר גילון, רופאו של רבין, אמר לו, שידע מזמן שהרמטכ"ל לא יוכל לנהל את העניינים, אם יפרוץ משבר (שגב, עמ' 292). ייתכן, שד"ר גילון ידע מה שידע אל"ם ליאור: הרמטכ"ל נעלם מדי פעם מבלי שלפחות ראש הממשלה ושר הביטחון ידע היכן הוא, ופעם אף נעלם הרמטכ"ל לחו"ל (ישראל ליאור ראיון). אפשר, שהיה לו משבר, ורבין קיבל טיפול, וד"ר גילון עורב גם בכך. פניתי לד"ר גילון לברר את הנושאים הללו.

הוא השיב: "את זיכרונותיי על מלחמת ששת הימים אפרסם בעוד עשרים שנה". "אז תהיה בן מאה", אמרתי. "אפרסם כשאהיה בן מאה", הוא השיב בצחוק, ולא היה מוכן להשיב לשום שאלה (גילון, ראיון). תשובת גילון מלמדת, שיש לו מה להסתיר וכי השיח המקובל, שהוא שותף ביצירתו, אינו אלא סיפור כיסוי.

הגרסה הרשמית סובלת מאי-סבירות מהטעמים האלה:

א. עייפות. הטענה, שרבין התמוטט בגלל עייפות, אינה רצינית כיוון שסימני התמוטטותו ניכרו כבר בתחילת המשבר – אף שבשבוע הראשון למשבר הוא העריך, שמדובר בהפגנה מצרית, ולא היו בצה"ל פעילויות יוצאות-דופן. ייתכן, שהוא חש עייפות, אך תחושה זו לא הייתה תוצאה של עבודתו המאומצת, אלא של התמוטטות עצבים.

ב. הטיפול של ד"ר גילון. מדובר אומנם בקצין הרפואה הראשי, אך לא בפסיכיאטר. ד"ר גילון הוא גסטרו-אנטרולוג, שהתמחה בכבד. אין זה סביר, שנתן לרבין זריקה פסיכיאטרית.

ג. התאוששות לאחר 36 שעות. צדקה לאה רבין כשכתבה, שמהתמוטטות עצבים אדם אינו מחלים תוך יום וחצי. במחקרו המעדכן קבע תום שגב, שרבין "לקה בהתמוטטות עצבים" (שגב, עמ' 363). ממה שהתפרסם בספר המסמכים של גנזך המדינה ברור, שבדיון במטכ"ל היו לו בעיות קוגניטיוויות קשות. מכאן סביר, שלא התאושש אחרי 36 שעות ולא חזר לעבודה ב-25 במאי.

ד. לאה רבין הדגישה בגרסתה השנייה, שלא ננקט שום צעד דרסטי לטפל בבעלה, מפני שלא היה צורך בצעד כזה, שכן לא דובר בהתמוטטות עצבים. אבל אם המדובר בהתמוטטות עצבים ובבעיות קוגניטיוויות חמורות, שעליהן רומזת לאה רבין בכותבה שרבין חזר ל"מלוא הפרספקטיווה", הרי שרבין טופל במשהו דרסטי יותר מזריקת שינה. סביר להניח, שד"ר גילון סיפר על כך לפנחס ספיר, כנרמז מיומן הרצוג. בדבריה, ביקשה לאה רבין לשמר את השיח הלאומי על בעלה כשהאמת תצא לאור.

ה. בסרטים על המלחמה וביומני קולנוע נראה רבין – בעיקר בביקורו בכותל – כמו זומבי. הוא נתן לנוכחים לטפס עליו, לחבקו; לא סידר את כובעו, שנשמט הצדה, ועוד. לדעתי, זה אישוש נסיבתי לכך, שהיה משהו חריף, שאותותיו ניכרו גם כשבועיים אחרי התמוטטותו.

9. מחלקות פסיכיאטריות

הרי עדות, שקיבלתי לא מכבר מאיש צוות רפואי בבית-חולים במרכז הארץ – עד אמין, בעיניי, המבקש להישאר בעילום-שם:

נשלחתי מן המחלקה לחדר מיון כדי לתגבר את הצוות הרפואי שם. הגיע טלפון, שאמור להגיע אלינו אדם חשוב מאוד, ויש לטפל בו בסודיות מוחלטת. מכונית עם וילונות סגורים הגיעה לכניסה האחורית. ממנה ירדה לאה רבין, שהובילה את יצחק. הוא היה מטושטש לחלוטין מבחינה קוגניטיווית. השכבנו אותו בחדר צדדי, השמור למקרים כאלה, וערכנו בו בדיקות ראשונות. הוא התייפח ללא הרף. לאה עמדה, והתבוננה בו מן הצד בניכור. הוא אושפז במחלקה, וקיבל שוקים חשמליים. טיפלנו בו שני אנשי צוות. המנהלים השביעו אותנו לא לספר על הדבר לאיש, לעולם. רבין שכב אצלנו שלושה ימים, ואחר כך הועבר לבית-חולים צבאי במרכז הארץ.
שאלתי את המרואיין האם ייתכן, שרבין טופל, ובין הטיפולים יצא מבית-החולים, כדי להפריך שמועות. תשובתו הייתה: "בשום אופן לא, הוא לא היה מסוגל".

ראיינתי את המנהל דאז ואת האחות הראשית דאז בחדר המיון באותו בית-החולים. שניהם טענו, שאינם זוכרים אירוע כזה, וסביר להניח, שלו היה אירוע כזה, היו זוכרים אותו, אפילו אם לא היו באותו הזמן בתורנות. לא נותר לי אלא להציג את ממצאיי לשיפוט הקוראים.

ראיינתי איש צוות רפואי מבית-החולים הצבאי. הוא סיפר לי, שרבין שהה באותו בית-החולים ימים אחדים, וטופל שם בהלם חשמלי. המרואיין נמנה עם הצוות, שנתן את הטיפול.

בני כהן סיפר:
אבי, יהושע כהן, היה מזכיר מרחב המרכז של הוועד למען החייל. הוא ניהל את כל המערכת הכספית בסניף הוועד למען החייל בירושלים. התורמת הראשית הייתה גיטה שרובר. היא התקשרה באותם הימים לאבא, וביקשה ממנו, שיסייע לה לעשות את הסידורים המתאימים להעביר את יצחק רבין בסודי-סודות מבית-החולים למנוחה בווילה שלה בשכונת טלביה. לאחר המלחמה חזרתי הביתה, ושוחחנו על הקרבות. אבא הזכיר את התמוטטותו של רבין ואת העובדה שהוא החלים בווילה שרובר. (בני כהן, ראיון)
לשאלתי השיב בני כהן, שהוא מוכן להעיד על כך בכל בית משפט.
אחת העובדות בוילה שרובר, באותם ימים, העידה כי לפני פרוץ מלחמת ששת הימים התארח יצחק רבין בוילה במשך ימים אחדים. סביר להניח כי אם מצב בריאותו של רבין היה תקין הוא לא היה מבלה אז בסודי סודות אז בוילה שרובר בשכונת טבליה בירושלים אלא בחדר המלחמה במטכ"ל בקריה, בתל אביב..

לפי ישראל ליאור, בשלושת הימים לאחר התמוטטות רבין בדיון במטכ"ל, איש במערכת הביטחון לא ידע היכן הוא, ולאה רבין לא נתנה לאיש לגשת אליו. ליאור פגשו רק ביום הרביעי להעדרו, ודיווח על ממצאיו לראש הממשלה. לכן, אלוף חיים בר-לב מונה באותו הזמן לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בפועל, וזה הטעם שדובר באותם הימים על האפשרות, שמשה דיין יתמנה לרמטכ"ל במקום רבין. דיין העדיף להיות אלוף פיקוד הדרום. בסופו של דבר, הודח אשכול ממשרד הביטחון ודיין מונה תחתיו (ליאור, ראיון).

סגן אלוף ששירת בחדר המלחמה (חמ"ל, "בור") במטכ"ל באותה תקופה, ושמטעמים מובנים ביקש להישאר בעילום שם, העיד באזני:
מפרץ המשבר ועד שלב מסוים בילה רבין הרבה בחמ"ל. אחר כך הוא נעלם והיו שמועות שהוא התמוטט נפשית. בהתחלה עזר ויצמן מילא את מקומו אך עד מהרה הגיע חיים בר-לב ושימש כרמטכ"ל בפועל. מאז ועד סוף המלחמה נכח בר-לב הרבה בחמ"ל וניהל משם את המלחמה. רבין נראה רק לעתים רחוקות, היה פאסיבי מאוד ולא אמר מילה.

10. נכה-נפש כמצביא מהולל

אם, אכן, המצביא המהולל ורמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים אושפז ב-23 במאי 1967 במחלקה פסיכיאטרית, וטופל בהלם חשמלי, אזי יש לשנות מהקצה אל הקצה, לא רק את הביוגרפיה של רבין, אלא את הביוגרפיה של כולנו, שבה יש לו מקום של כבוד. אך מעבר למיתוס של רבין שתפח, מעלים ממצאינו תהיות מביכות. על כמה מהן אעמוד להלן:

א. אם רבין לא חזר לעבודה אחרי 36 שעות, כפי שהוא ואשתו כתבו בספריהם, הרי המעשים שעשה כביכול, ההחלטות שקיבל כביכול, הפגישות והדיונים שבהם השתתף כביכול והמסמכים שעליהם חתם כביכול, פוברקו, כדי להסתיר את האמת. בספר המסמכים של גנזך המדינה כתוב, שביום חמישי, 25 במאי, "רבין התאושש והגיע בתשע בבוקר ללשכת שר הביטחון בתל אביב. כחצי שעה לאחר מכן נפגש לשיחה בארבע עיניים עם אשכול. את תיאור השיחה כתבה ימימה רוזנטל, העורכת, לפי הביוגרפיה של רבין.

אחר כך מתארת רוזנטל סיור של רבין, של אשכול, של יגאל אלון ושל חיים בר-לב, בפיקוד הדרום. לאחר הסיור השתתף רבין בדיונים אצל אשכול, שבהם אמר, כי מתקרבים רגעי ההתפוצצות, והציע לבקש מהנשיא ג'ונסון התחייבות, שארצות-הברית תראה כל התקפה על ישראל כהתקפה על ארצות-הברית. הוא הבהיר, שאם הנשיא ג'ונסון יסכים לתת הצהרה כזו, לא ניתן יהיה לפתוח במלחמה, אך אם הנשיא יסרב – יהיה צורך לפעול והוסיף: "צה"ל יעשה זאת הכי טוב. זהו אחד המצבים הקשים ביותר שנקלענו לתוכם" (מ"ת, עמ' 463-464).

ב. אם, אכן פוברקו המסמכים ביחס לרבין - נחשפת כאן שיטה, ויש אפשרות שפוברקו מסמכים גם בנושאים אחרים. על סמך המסמכים המפוברקים הללו נעשו מחקרים, ניתנו תארים, ונוצר זיכרון לאומי שקרי. זאת עוד, המסמכים המפוברקים הללו היו בסיס לקבלת החלטות מדיניות הרות-גורל, שהשפיעו על כל מה שקרה בישראל אז ומאז.

ג. ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון ידעו את האמת במאי 1967. מדוע ראש הממשלה ושר הביטחון לא פיטר את רבין מיד, ולא מינה במקומו את חיים בר-לב, מועמדו, ורק הסתפק במינוי החפוז של בר-לב לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל בפועל? בראיון עם המחבר אמר בר-לב: "יצחק לא ישב על הסוס כל המלחמה, ולמעשה לא תפקד" (בר-לב, ראיון).

התשובה המתבקשת היא, ראשי המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר, ישראל גלילי ויגאל אלון - לא רצו להודות, שמינו נכה-נפש לרמטכ"ל. גלילי ואלון גם חששו פן פרסום האמת על רבין ופיטוריו יפגעו במיתוס הפלמ"ח ובאינטרס של חבורת הפלמ"ח להשתלט על המערכת הפוליטית ועל שאר המערכות בישראל.

ואכן, ארבעת הרמטכ"לים אחרי רבין היו יוצאי פלמ"ח - חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור ורפאל איתן. הרמטכ"לים האלה אשמים ישירות בתפקוד הלקוי של צה"ל במלחמת ההתשה שפרצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים (שש שנים אחרי עזיבת רבין) ובמלחמת לבנון (חמש-עשרה שנים אחר כך). בעקיפין, הם שותפים לכישלונות במלחמת דרום לבנון נגד חזבאללה ובשתי אינתיפאדות, שהתרחשו עד כה.

ד. אפילו אם מקצת מהדברים, שפורסמו בספר הזה - ובעיקר, בפרק הזה - נכונים, נשאלת השאלה איך העזו מנהיגי המדינה למנות את יצחק רבין לשגריר בארצות-הברית ולשר בממשלת גולדה מאיר, ולבחור בו לראש ממשלה בשנת 1974. מסתבר, שלא טובתה של מדינת ישראל ולא טובתו של עם ישראל עמדו לנגד עיניהם, אלא אינטרסים אישיים ומפלגתיים.

האינטרסים האלה הובילו אותם באופן כמעט דטרמיניסטי לפתח את מיתוס רבין, ולפעול כאילו המיתוס השקרי הזה הוא אמת לאמיתה. ואם הוא אמת, הרי רבין באמת היה מצביא מהולל ומר ביטחון, כפי שנוהגים לכנותו. אבל מיתוס לעולם אינו אמת, ומיתוס רבין הוא מהשקרים הגדולים ביותר בישראל. לא רק פוליטיקאים שיקרו, אלא גם מפקדים בכירים, רופאים, עיתונאים וחוקרים, שמקצתם היו לראשי אוניברסיטאות. זה הטעם, שהביוגרפיה של רבין היא משל לאיוולת הישראלית. עד שהישראלים לא יהיו מוכנים להתמודד עם איוולת זו, קריסת מדינתנו לא תיבלם.