רבות נכתב על הבג"ץ שנבחריו עשויים מקשה אחת, ודרך עולם אחת, שולטים ביד רמה ורואים רק את עצמם. וזה הזכיר לי סיפור על גביר אחד בגליציה שהיה קמצן גדול וסירב לתרום לכול דבר שבצדקה. הרב מסאסוב התבקש לשוחח עימו, והגביר העשיר נקרא אליו בדחיפות. כאשר הגיע לבית הרב, נתן לו הרב ראי ושאל מה אתה רואה? את עצמי השיב הגביר. וכעת הבט מבעד לחלון, מה אתה רואה? אני רואה אנשים העוברים ברחוב אנה ואנה. גחן אליו הרב ואמר, הראי הקטן וגם שמשת החלון עשויים זכוכית. אלא שהראי מצופה כסף מאחור, משום כך אינך מסוגל לראות דרכו אנשים אחרים...
לכן תמוה מאוד שנתניהו הלך לפגוש את נשיאת העליון
אסתר חיות ולקבל את הסכמתה ל"פסקת ההתגברות". האם הוא באמת האמין שישפיע עליה לקבל זאת? הרי עצם הליכתו אליה, מסמלת יותר מכול את שיא עוצמתה של הדיקטטורה של בג"ץ. במקום לזחול אליה, מוטב היה לו שקד על חקיקת חוק יסוד של הפרדת רשויות, חוק שיבטל מפורשות את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים, וקביעה מפורשת של מגוון נושאים שבג"ץ יהיה מנוע מלדון בהם, ולהעביר זאת ברוב של 61 ח"כים בשלוש קריאות.
שופטי בג"ץ כידוע יושבים להם במגדל השן, ואיש מעולם לא לימד אותם את תפקידם. הם למדו זאת מהחבר שהביא אותם. הם שכחו שאינם אמורים להתערב בשום הליך חקיקה של הכנסת, שהרי רק הכנסת מייצגת את הריבון שבחר בה, בבחירות חופשיות. תפקיד בג"ץ הוא אך ורק לפרש את חקיקת הכנסת על-פי מילות החוק, תוך הימנעות מיציקת עולמו לתוך החקיקה. הבעיה העיקרית היא שלטונו המשפטי, חסר התקדים של בית המשפט העליון. שאין לה אח ורע...
הדיקטטורה של בג"ץ מוכרת לרבים, אבל איך מנערים דבר כזה? שופטי בג"ץ יודעים כי המערכת הפוליטית מפוצלת ומן הסתם לא תוכל לגייס 61 ח"כים שבאמצעות חוק יסוד יעבירו מן העולם את הדיקטטורה שהקימו. על כן, דבר לא עוצר בעדם מלפסול חוקים ככל שעולה על דעתם.
"נקמת" בית המשפט
כאשר מינה
אהרן ברק את עצמו לקיסר, החל ביתר שאת סגנון לא שיפוטי, המאפיין תעמולה פוליטית, מה שנועד לשמר בכול מחיר את המהפכה המשפטית והחוקתית, ולהרתיע את הפוליטיקאים מביטולה או מפגיעה בה, צעד שבהיעדר חוקה, יש בידם לעשות בהינף יד.
התעמולה שהטיפה להגברת כוחו של בית המשפט על חשבון הממשלה והכנסת נעשתה תוך הדגשה שהדבר הכרחי כדי להבטיח את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם. מהטיעון הזה, שהצטרף לטענות בדבר שחיתות שלטונית, משתמע שאין לסמוך בנושאים אלה על הממשלה והכנסת, ובית המשפט זקוק לסמכויות יתר כדי לוודא את עליונותו עליהן. אלא שהטיעון הזה אינו עולה בקנה אחד עם הניסיון של מדינת ישראל, שבה שמרו הממשלה והכנסת על הדמוקרטיה מאז הקמת המדינה, וזכויות האדם היו מוגנות גם לפני המהפכה המשפטית, ובוודאי שזכויות המחנה הלאומי, היו מוגנים יותר.
התעמולה שמתנהלת והתנהלה בעבר כנגד המערכת השלטונית ובעד מערכת המשפט היה החשש של הפוליטיקאים מ"נקמת" בית המשפט. מהפחד שהדבר השרה על אנשי הציבור נוצר רושם שאין לפקפק בו, שהמערכת הפלילית "מסמנת" את מי שנחשדו בכך שהם אינם אוהדיו של "שלטון החוק".
הפסיקה של בית המשפט הרחיבה בצורה דרסטית, תוך הפרה בוטה של זכויות אדם, את האחריות הפלילית של עובדי ציבור, באמצעות עבירה מעורפלת של "מרמה והפרת אמונים", והשימוש בעבירה זו אפשר פתיחת חקירה פלילית כמעט נגד כל איש ציבור, בשל מעשים שנעשו בעבר כעניין של שגרה, ואיש לא העלה על הדעת שיש בהם גוון פלילי.
הפרת כללים
המהלך לווה בתעמולה רעשנית שהתקשורת נטלה בה חלק, בהגיגיה על: "השחיתות שפשתה בדרג הפוליטי וביחסי מה שכונה הון-שלטון". לשיח הזה הייתה משמעות אחת. לשכנע את הציבור כי מן ההכרח ליטול סמכויות מן הפוליטיקאים, כלומר מהכנסת ומהממשלה, ולהעבירה לבית המשפט, וכן לקבע במוחות הציבור את המחשבה שיש הצדקה מלאה להליכים הפלילים הננקטים נגד אישי ציבור, לא פעם ללא יסוד מספיק ותוך הפרת כללים הנוגעים לזכויות אדם. (מה אם החקירות של
דוד ביטן? היכן כל הט..ר..ר..ם הגדול? היה צריך לסלק את אבן הנגף הזו, וזה מה שעשו).
בשעה שההליכים הפליליים נגד אישי ציבור הלכו והחמירו, זכו המערכת המשפטית ומערך החקירות של המשטרה בחסינות כמעט מלאה, הן מפני חקירות והן מפני הליכים פליליים או משמעתיים.
סייעו לכך, גם השליטה של העליון במינוי שופטים והסימביוזה הרעיונית בין בית המשפט למערכת אכיפת החוק. גם אם בית המשפט לא נתן הוראות למשטרה או לפרקליטות (ואולי כן) כיצד לנהוג, אפשר להניח שלא חסרו אנשים במערכת אכיפת החוק שחשו קרבה לחלק משופטי העליון, והזדהו רעיונית עם המהפכה שברק ביקש להנחיל.
מני מזוז דיבר על 'סימון מטרות', נציב שירות המדינה,
שמואל הולנדר, דיבר על השימוש המעוות שנעשה במנגנון החקירה, ועל הדרך שבה משפיע הדבר על החלטות השרים. התחושה שלפיה נעשה שימוש לרעה בהליך הפלילי וכי אויבי "שלטון החוק" עלולים להיפגע היא נחלתו של ציבור רחב.
ספרים שלמים
פעם כתב
אמנון דנקנר: יש: בית הלל, בית שמאי, ואסכולת "תלוי במי מדובר", שבה המדד של מערכת המשפט הוא "הלנו אתה או לצרינו".
למשל חוק הגיוס. בג"ץ יודע מי המפלגות המרכיבות את הקואליציה ומהן עמדותיהן בסוגיה זו, וכאשר הוא פוסל את חוק הגיוס בשמו של "עיקרון חוקתי" שלא קיים - השוויון - הוא יוצר משבר פוליטי שעלול להביא לפירוק הממשלה, לחוסר יציבות שלטונית, ולבחירות מיותרות.
פגיעתה של המערכת הזו כל כך רעה. במקום להגן על החייל, הם מגינים על המחבל. האם איסור מוחלט לירות על מחבל המחזיק בידיו עפיפון שאליו מחובר גוף בוער כדי לשולחו אל עבר שדות היישובים החקלאים בעוטף עזה על-מנת להבעירם יש בה מן הנורמליות? הרי בכוונה מונעים את יכולתם של חיילנו לסכל את הבערת השדות, יוצא מכך, שהזכות לחיים של מחבלי האש חשובה מזכותם של חקלאי ישראל לשמור על שדותיהם, לבל ישרפו? שופטי בג"ץ ולא הצבא הם הם הקובעים האם חיילנו יפתחו באש על מחבלים. איזו דוגמה ניתנת לחייל המבולבל, הרואה את העיוות, ואת חוסר המעש מצד כולם, ולומד כי יש לכוף ראש בפני המחבל, כי הוא חשוב יותר ממנו...
על המהפכה השיפוטית אפשר לכתוב ספרים שלמים. כי כידוע זה דבר ייחודי למדינת ישראל. אין מדינה בעולם שבה מערכת המשפט מעלה על דעתה להתערב בחקיקת בית הנבחרים, לפי שכול מדינה דמוקרטית מתנהלת על-ידי נבחרי הציבור שלה, אלה שנבחרו בקלפי והם ורק הם הבחירה האמיתית.
