לשעת האמת הגיעו פאוזי קאוקג׳י ו"צבא ההצלה״, בתחילת חודש אפריל, במערכה על העמק. אז נטשו היהודים את האסטרטגיה הפאביאנית ואת תפיסת המלחמה החצי-סדירה ונערכו למלחמה כמעט-סדירה, בלא שהיה להם צבא שהוכן לסוג זה של מלחמה. התמריץ לכך היה המשבר במלחמת הדרכים שהניע את ארה"ב לסגת מתוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. סביר להניח שקאוקג'י ומפקדיו בדמשק לא היו מודעים למהפך האסטרטגי העברי. לעומת זאת הם ידעו היטב שהיהודים נמצאים במשבר צבאי ושהאמריקנים יושבים על הגדר, והם קיוו להכות בברזל בעודו חם ולנצל את הצלחתם בהשמדת שיירות יחיעם, נבי דניאל וחולדה, להשמדת יישוב יהודי.

מדובר במשימה מרכזית שנטלו על עצמם, גם המפקדים המקומיים וגם מפקדי צבא ההצלה, מאז פרוץ המלחמה. הם הניחו שמהלך כזה יכה בהלם את היישוב היהודי, ומנהיגיו ייסוגו מתוכניתם להקים מדינה, כי הם יחששו שמפעל התיישבות בן 70 השנה ירד לטמיון. בעיני מנהיגים יהודים לא מעטים הייתה ההתיישבות חשובה מעצמאות. השמדה כזאת גם תניע מדינות רבות לסגת מתמיכתן ביהודים. כל הניסיונות עד אז להשיג יעד זה עלו בתוהו. המפקדים המקומיים נכשלו להשמיד את כפר יעבץ, את כפר אוריה ואת גוש-עציון, וגדודי צבא ההצלה נכשלו להשמיד את יחיעם ואת טירת צבי. הפעם תכנן קאוקג'י לתקוף יישוב מבודד בכוח חטיבתי, והיה בטוח שיצליח. אבל מסתבר שאנשי מטהו לא העמיקו במחקר המודיעיני שלהם ובחרו לתקוף דווקא יעד חזק במיוחד – את קיבוץ משמר העמק. ויתכן שהיו מודעים לעוצמה של משמר העמק, אך העריכו שלאחר השמדתה הם ישיגו את מטרתם האסטרטגית ומדינת ישראל לא תקום. בזיכרונותיו כתב קאוקג'י: "חזיתי שקרב גדול ייערך במשמר העמק ולא בכל מקום אחר".¹ במחקרו: "הדיפת צבא ההצלה ממשמר העמק", הסיק ההיסטוריון הצבאי, אלחנן אורן, שקאוקג'י "ציפה שכאן ישיג הכרעה בעלת משמעות כל-ארצית".² להערכה כזאת היה על מה להתבסס, ומכאן, שמדובר במהלך הכרעה ערבי בעל סיכויים לא מעטים, כפי שהוכיחה המערכה עצמה.

מעט מההיסטוריה הביטחונית של קיבוץ משמר העמק הרלוונטית למערכה: חמישה-עשר הראשונים מבין קבוצת המייסדים של הקיבוץ – חברי תנועת ״השומר הצעיר״³ מפולין, גליציה ומערב רוסיה – עלו, בשנת 1926 על הקרקע שנרכשה מיוסף בק חליל, על גבעה (תשעים מטרים מעל פני הים) במרחק שלושים קילומטרים מחיפה ועשרים ושניים קילומטרים מג׳נין, על הגבול שבין עמק יזרעאל לרמת מנשה והרי אפרים. אחרי מספר שנים חברו אליהם גם שאר חברי הקיבוץ. שכניהם היו ארבעה כפרים ערביים: מדרום רוביה-תחתא, רוביה-פוקא ונרנריה,; ומצפון-מערב, אבו-שושא, שוואדי אבו-שושא חצץ בינו ובין אדמות משמר העמק. הכפרים רוביה-תחתא ואבו-שושא שכנו על גבעות גבוהות מזו של משמר העמק. הישוב העברי הקרוב ביותר למשמר העמק, במרחק ארבעה קילומטרים מצפון מערב, היה קיבוץ הזורע, גם הוא סמוך לכביש חיפה-ג׳נין. בין משמר העמק ל-הזורע חצצו הכפרים הערביים אבו-שושא ואבו-זוריק. את הקיבוצים עין השופט (נוסד ב-1937) ורמת-השופט (נוסד ב-1941) שברמת מנשה – הרחוקים ממנו רק שלושה קילומטרים בקו-אוויר – קשר שביל צר ומתפתל שעבר בתוך יער. הכפרים הערביים ברמת מנשה היו – ריחניה, דליית א-רוחה וכופרין. כעשרה קילומטרים מפרידים בין משמר העמק לבין המושבים נהלל וכפר יהושע, וקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל המערבי. השביל שהוביל ממשמר העמק לנהלל עבר בשדות, ובחורף היה מלא בוץ ולא עביר לכלי-רכב.

משמר העמק היה אפוא ישוב ספר מוקף כפרים ערביים, יעד מפתה לקאוקג׳י. בסביבתו היה לערבים יתרון כמותי וטופוגראפי, וגישה נוחה ממרכזי הכוח שלהם בשומרון, והיו קשרים בין הערבים המקומיים ובין ״צבא ההצלה״. קאוקג׳י לא העריך נכונה את עוצמתם של הישובים העבריים, לכן בחר במשמר העמק לזירת ההתמודדות, בעוד שהיה דווקא היישוב החזק בסביבה.

חברי משמר העמק היו מבחירי תנועת ״השומר הצעיר״ והתנועה הקיבוצית. אחדים מהם היו מנהיגים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החברה והתרבות. חיי הרוח סערו בקיבוץ, ושם המוסד החינוכי שלו הלך לפניו. האינטלקטואלים שבחרו בעבודת כפיים ובחיי קומונה השקיעו את כל משאביהם הרוחניים במשק ובחברה הקיבוצית, וכבר בשנת 1929 למדו לדעת שבענייני ביטחון מוטב להם לסמוך על עצמם: כשפרצו מאורעות תרפ"ט (1929) התגוררו במשמר העמק רק חמישה-עשר החברים הראשונים (לרבות שלוש נשים), וכל חימושם היה שני רובי-ציד (ברישיון), שני רובים אנגליים, ושני אקדחים (ללא רישיון). מפקדת גוש נהלל, שלא הייתה מסוגלת לעזור להם, הציעה שיעזבו את המקום לזמן מה. נציג הקיבוץ ביקש תגבורת ממפקד חיפה, יעקב פת, וקיבל ממנו רק תשעה רימונים. כשהותקף הקיבוץ (ב-28 באוגוסט 1929) שלחו אליו השלטונות הבריטיים שוטרים ערבים שסיכנו את המתגוננים יותר מאשר את התוקפים. ואף-על-פי-כן נהדפה ההתקפה. אחרי יומיים תקפו הערבים שוב, ואז נענו חברי הקיבוץ לבקשת מפקד המשטרה הבריטי, ועברו לעפולה. שוטרים בריטים שמרו על חצר הקיבוץ כשהעלו הערבים את הגורן באש. אחרי שישה ימים השיגו חברי משמר העמק מעט נשק מקיבוצי עמק יזרעאל, וחזרו הביתה, על-אף התנגדות הבריטים. השוטרים הנרגזים הפקירו אותם לגורלם, אך הערבים לא תקפו אותם שוב. באוקטובר 1929 עלו כל חברי הקבוצה על הקרקע בנקודת הקבע. רבים מחברי התנועה הקיבוצית וה"הגנה" ראו בנטישה הזמנית הזאת חטא שאין לו כפרה. אחרים הצדיקו את חברי משמר העמק והאשימו את ה"הגנה", שלא סייעה לקיבוץ המבודד.⁴

״החטא הקדמון" – ששת ימי הנטישה – העיק על מצפונם של חברי משמר העמק, והביא אותם, במודע או שלא במודע, להפקת לקחים ולהחלטה: לא עוד! הם הקדישו לביטחון את מיטב חבריהם והרבה משאבים כספיים, ולא סמכו על ארגון ה"הגנה", על הישובים האחרים ועל השלטונות. בשנת תש״ח היו מוכנים - נפשית ופיסית – (אף כי עם ייסורים אידאולוגיים) לעמוד לבדם מול כל תוקף. משמר העמק היה אחד הבסיסים העיקריים של ה"הגנה" משנת 1936, וסמוך לו היה בסיס האימונים המרכזי שלה, ג׳וערה⁵. ביער של משמר העמק התאמנו אנשי הפו״ש וארבו לכנופיות. בקיבוץ וביער התאמנו חברי הפלמ״ח, והכשרות מגויסות עבדו והתאמנו במשק. המגע האינטימי עם יחידות האליטה של ה"הגנה", רצח של אחד מחברי הקיבוץ על-ידי ערבי מכפר שכן,⁶ ושחרור בשער הקיבוץ שלושת ילדי משפחת לזרוביץ, שהוריהם נרצחו על-ידי כנופיית אבו דורה,⁷ הגביר את המודעות הביטחונית של חברי משמר העמק. בזמן מלחמת העולם השנייה התאמנו בג'וערה, ביער משמר העמק, יחידות פלמ"ח, ובמקצת הזמן מדריכיהם היו בריטים. המודעות הביטחונית העמיקה.

בסוף מארס 1948 כתבה חברת הקיבוץ, אמה תלמי⁸, ביומנה: ״למעשה הננו צבא מגויס בלי צו, בלי חתימה וכיוצא באלה... צבא מוזר. הסיכוי של אדמה חרוכה. נסיגה בתימרות עשן. אין גבול ומרכז כאחד. לנו יש קו אחד בלבד, אין לנו ׳קו ראשון׳... אולי פראזות הן? אך באמת אין לנו לאן לסגת, וטוב לדעת זאת מראש.״⁹

הסינתזה הלוחמנית של חברי משמר העמק בין האידאולוגיה המרכסיסטית/פוסט-לאומית/פציפיסטית לבין האיומים הקונקרטיים על הרכוש ועל הנפש הייתה פרי רמת האינטלקטואלית הגבוה של מנהיגי הקיבוץ. הם לא רק שלא התעלמו מן המציאות הביטחונית המאיימת כרוב מנהיגי היישוב אלא הבינו שהתעלמות זאת מאיימת עליהם ישירות ולכן אין לסמוך על המנהיגים. משבר הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם, כפה עליהם לנטוש את הדרך שלה הטיפו ולבחור בדרך שלה הטיף יריבם האידיאולוגי זאב ז'בוטינסקי: להקים "קיר ברזל" ליישובם שעיקרו לא אמצעי מלחמה שאותם ניתן לרכוש בכל עת אלא העמקה בהוויית הצבא והמלחמה ואינטלקטואליזציה מתמדת של הנסיבות הביטחונית כדי להגיע מוכנים באופן מיטבי לשעת המבחן העליון שאותה ניסח ויליאם שכספיר במחזהו הגאוני "המלט":

"להיות או לא להיות זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול הייסורים
למרוד וקץ לשים להם!"¹⁰

חברי משמר העמק בחרו למרוד ונתנו בכך דוגמה לא רק לחברי תנועתם האידיאולוגית אלא גם למנהיגי היישוב ובראש וראשונה לדוד בן-גוריון, שבמקביל למערכת משמר העמק חל מהפך באסטרטגיה שלו – מאסטרטגיה פאביאנית של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה.

_______________
בשבוע הבא: אחרי ארבעה חודשי מלחמה החטיבות של היהודים היו עדיין מיליציוניות ורוב חברי היישובים דאגו לשדותיהם ולא להכנות למלחמה; לעומתם באופן יוצא דופן חברי משמר העמק התכוננו למלחמה; חדירת "צבא ההצלה" לארץ ישראל דרדר את המצב; המבוגרים הערבים רצו שקט והצעירים רצו להילחם; בחודש מארס – הרוג ראשון בגזרה; פעולת גמול נגד הכפר רוביא תחתא; מידע שמפקד צבא ההצלה מבקש לכבוש יישוב יהודי ומפקד משמר העמק מגביר את ההכנות.

1. א"צ, זיכרונות קאוקג'י; Journal of Palestine Studies, Beirute No 4, 1972' p. 43.
2. אלחנן אורן, הדיפת צבא ההצלה משמר העמק, מערכות 295-294, יולי 1984, עמ' 120.
3. בתנועת "השומר הצעיר" היה פרדוקס מובנה: לאומיות (ציונות) ומרקסיזם. האידיאולוגים שלה ניסו ליישב את הסתירה הפנימית בסיסמה "אחוות עמים", שאם תתגשם, לא תהיה אלימות ביניהם. אחווה בין יהודים לערבים בארץ ישראל לא התקיימה מראשית ההתיישבות הציונית, כפי שחזו גם אחד העם משמאל, וגם זאב ז'בוטינסקי מימין, אף שבחיי היום יום נדמה היה שיש לה סיכוי. למציאות הזאת לא התכוננו חברי "השומר הצעיר, נפשית, ולעתים גם פיסית, נתנו פתרונות רק לאחר מעשה, ושילמו על כך מחיר יקר.
4. סת"ה ב/1 עמ' 340-335; עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול" דביר, 2013 עמ' 15-14; ראיונות והתכתבויות עם יהודה יבזורי.
5. ג'וערה גבעה ומבנה ברמות מנשה, אשר שימשו בעבר כבסיס ראשוני להתיישבות וכמחנה ההדרכה המרכזי למפקדים של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן כבסיס גדנ"ע ומוזאון. שמה העברי של הגבעה הוא "גבעת נֹח", על שם חבר קיבוץ עין השופט, שנספה בתאונת-מטוס (ויקיפדיה)
6. אזוב, עמ'15.
7. מצגת שהעלה לרשת האינטרנט אורי איתיאל בשת 2012.
8. סופרת וחברת כנסת.
9. אמה לין, "דפים מיומן לא צבאי", בתוך "משמר העמק במערכה", ספריית הפועלים, 1950, עמ' 28.
10. תרגם: אברהם שלונסקי