ב-14 באפריל הורה מפקד חטיבת "כרמלי", משה כרמל, למפקד גדוד 21, דב צסיס, לרכז כוח בכפר עטה, ולתפוס את הרכס תל שרעה ששלט על השטח שממזרח לרמת יוחנן. צסיס ארגן בו ביום פלוגה מקובצת בפיקוד יוסף האס. מפקדי המחלקות, שסיימו זה עתה את קורס הקצינים, לא הכירו את פקודיהם, שרובם היו מגויסים חדשים. מגג בית בכפר עטה צפו כרמל, צסיס והאס, אל היעד. האס סיפר אחר כך שהוא אמר לצסיס: "הפלוגה הזאת אינה מסוגלת להילחם. אני לא מכיר אח רוב החיילים והמפקדים. האם עלינו לצאת ללחימה? אם תאמר 'כן' . אני יוצא. צסיס ענה לו: "יוצאים!" וכרמל אישר. לפני הצהריים התאמנו לוחמי הפלוגה המאולתרת בתרגילי אש ותנועה, ובשעה ארבע אחר-הצהריים יצאה הפלוגה לדרך. בראש המחלקה המובילה הלך זוהר (זוריק) דיין (אחיו של משה דיין). סמוך ליעד שלח האס מחלקה לסרוק את אחת הגבעות ואת המבנים שעליה. שתי המחלקות האחרות, של זוריק דיין בראש, ושל יגאל יחיאל אחריה, התקדמו עם האס אל התל. אנשי הפל"ם (פטרול לוחם) של הקיבוצים רמת יוחנן ואוּשה תפסו רכס מדרום לתל אושה, והיו אמורים לרתק את האויב ולחפות על התוקפים מהאגף, והרָגָם פייגין היה אמור לסייע לתוקפים מאחור, במרגמה שלושה אינטש.¹

בעת שתכנן משה כרמל את תקיפת תל שרעה, תכנן שכיב והאב פעולה דומה. יחידה דרוזית פִּטרלה בסביבות תל שרעה כשהתקרבו אליה האס ופקודיו, ושתי כיתות דרוזיות איישו עמדות תצפית על התל, ובתוך "הבית הלבן" ממזרח לרמת יוחנן. זוהר דיין ופקודיו ירו על עמדת התצפית שבתל, הרגו אח מפקד הכיתה, פצעו חיילים אחדים, והאחרים נסוגו אל מִפקדת הפלוגה. אנשי הפטרול הדרוזי ירו על התוקפים, וגם מ"הבית הלבן" השיבו דרוזים אש. אסמעין קבלאן, שהשתתף כקרב זה עם פקודיו, סיפר אחרי שנים: "שכיב שלח שתי כיתות שריתקו את היהודים באש חזקה. מחלקה יהודית התקרבה לתל שרעה. תקפתי אותה מצפון, בלי לחכות להוראות נוספות. התקדמתי לקראתה עם שתי מחלקות. והמחלקה השלישית חיפתה עלינו. הלכנו מהר בתוך הוואדי שהיה בו שדה חיטה. כשהתפרסנו לרגלי תל שרעה, ירו האנגלים ממשטרת שפרעם, גם עלינו וגם על היהודים. כדי לצאת מהשטח המוכה אש הסתערנו על התל בקפיצות. כל כיתה מחפה על חברתה. הכיתה השלישית לא קפצה עקב האש שירו הבריטים. עלינו על הגבעה. הסתערנו על היהודים בשירת הקרב הדרוזית. חייל יהודי זרק עלינו רימון. הגענו לקרב מגע".²

רץ מהמחלקה של זוהר דיין הגיע אל האס ודיווח לו שהדרוזים מגינים על התל. הרי עדותו של שלמה קמינקר, מהפלוגה של חיים בן דוד, שהצטרף לכוח של דיין כסמל מחלקה: "זוריק נתן פקודה להתקדם, לתפוס את הגבעה אשר לפנינו ולהתבצר בה. אך האש... הייתה חזקה ואנו היינו בשטח פתוח. הכדורים שרקו. רגבי עפר פגעו בנו. כמה אנשים נפצעו והאחרים רותקו באש. הבחנו בכוח דרוזי בוואדי המוביל לעבר היעד שלנו. הדרוזים עדיין היו במרחק רב. קילומטר אחד לפחות. הם נעו במהירות וצעדו זקופי קומה. זוריק פקד להתקדם, כדי להגיע לראש הגבעה שלפנינו, וכך לחלוש על הוואדי שבו התקדמו הדרוזים לעבר אגפנו. האנשים חששו להתרומם וזחלו. האש גברה וקצב התקדמותנו דעך. אנשים נוספים נפגעו. לא פעם פניתי אל החיילים ופקדתי להתקדם, אך הם לא זזו. הבחורים התחפרו בידיים והסתירו את ראשיהם בקרקע. היה קשה להבחין מי נפצע ומי לא. חלפו רגעים יקרים. זוריק הבין שהזמן פועל נגדנו ושהדרוזים בוודאי כבר במחצית העלייה לגבעה. הוא הודיע שעלינו להגיע לראש הגבעה בכל מחיר. פקד להפסיק את הזחילה ולהתחיל בקפיצות. 'תמריץ את האנשים!' צעק אלי. קדימה!'

"בקפיצה הראשונה נפגעו שניים. בשנייה, נהרג וניה, ובשלישית נפצעתי בידי ובבטני. לאחר כל קפיצה פחת מספר האנשים שהעזו להתרומם. נשארתי שוכב. רגבי עפר עפו לפני, לפתע הגיח אלי משה, משך אותי כמה צעדים לאחור. נעצר וצעק: 'הערבים לפנינו!' הפניתי את מבטי וראיתי את הדרוזים. הם הסתערו עלינו בצעקות. לא יכולתי לזוז ממקומי. מימיני שכבו הרוגים, משמאלי, מעט לפני, שכב המם מם זוריק, שהמשיך לירות. מאחורינו רבצו ללא סדר, אנשי המחלקה. מוחי חיפש מוצא. רציתי לצאת משדה הקטל. זוריק היה האיש היחיד שיכולתי לסמוך עליו. הוא הפנה אלי את מבטו. מבט חד ויוקד. ותכף חזר לירות. הבנתי שאוכל לסמוך עליו. ניסיתי בשארית כוחי לקום. והצלחתי. צעקתי לעבר חבריי שיסתלקו מהמקום. כמה מהם, שהיו נבוכים, התעוררו לשמע צעקתי והתחילו לרוץ. כמה נפגעים נשארו בשטח, וביניהם עדיין ראיתי את זוריק מחפה על הבריחה באש, ומסרב לסגת. רצתי כשדמי ניגר, עד שהגעתי לכפר עטה".³

מפקד הפלוגה, יוסי האס, ושתי מחלקות (האס החזיר אליו את המחלקה שסרקה את הגבעה עם המבנים, כשראה שזוהר דיין נתקל באויב) היו במרחק כמאה מטרים מהמחלקה של זוהר דיין. האס סיפר: "זוריק הרים את הראש. פקד להסתער. צעק 'אחרי!' ורץ. אבל פקודיו לא קמו מהקרקע. הוא נפגע.⁴ אנחנו היינו בשטח נחות. מפקד המחלקה השני פקד להסתער, וגם אנשיו לא קמו. תוך כדי חילופי האש ברחו רוב המפקדים והחיילים. ניסיתי לקרוא לאנשים ולארגן אותם, ולא עזר. בסוף מצאתי את עצמי בשטח, רק עם חובש". "הרָגָם ישראל פייגין ואנשי הפל"ם מרמת יוחנן ומאוּשה לא סייעו באש, לא ניסו לתקוף את הדרוזים מהאגף, ואפילו לא ניסו לחלץ את הנפגעים. אחר כך הסבירו שאילו ירו, היו עלולים לפגוע בהאס ובפקודיו.⁵

"כששמעו היהודים את הצעקות, ברחו לתוך הגיא המוביל לכפר עטה". סיפר אסמעין קבלאן. "שני יהודים שכבו סמוכים זה לזה וירו עלינו. אחד מחיילי זרק רימון. אחרי שהתפוצץ הרימון מצאתי אותם מתים. כשכבשנו את התל מצאנו עליו גוויות של שישה יהודים. אספנו את הגוויות למקום אחד, והתכוננו להגנה. בערב הגיע אלי המוכתר של הושה, כפר של ערבים מוגרבים, ובידו פתק מהמג"ד, שכיב והאב, שהורה לי לחזור עם אנשי להושה ולהשאיר אח ההרוגים למוכתר ולאנשיו, אשר ישמרו עליהם. למחרת בבוקר שלחנו חוליית תצפית אל מול תל שרעה. מפקד התצפית שלח איש להודיע שהגופות עירומות ושניכרים בהן סימני התעללות".⁶

שכיב והאב דיווח לאיסמעיל ספות: "האויב קיבל תגבורת מחיפה ותקף אותנו מצפון במסך של אש קטלנית. כוחותינו החזיקו מעמוד בעמדות. הקרבות נמשכו כל היום. הִכּינו אותם מכה ניצחת והדפנו אותם עד הישוב כפר עטה. אבדות היהודית לפחות מאתיים הרוגים ופצועים. שלל רב נפל בידנו. ארבעה מאנשינו נהרגו ועשרה נפצעו"⁷.

חיים בן דוד, סגנו של האס בקרב על תל שרעה, ופקודיו, חיפו על הנסוגים ואחר כך נסוגו גם הם. שש הגוויות נשארו בשדה הקרב. "חזרנו לכפר עטה ופגשתי אח משה כרמל ודב צסיס, שלא נכנסו לשטח במשך כל הפעולה, ולא ארגנו כוחות לעזרה ולחילוץ", סיפר האס. "אמרתי להם: אילו הייתי יוצא לפעולה עם היחידה המקורית שלי, לא עם יחידה מקובצת ועם מפקדים שאינם מכירים את חייליהם, לא היו התוצאות כל כך הרות אסון. הם לא השיבו"⁸. צסיס אמר לבן דוד שההתקפה על הדרוזים תתחדש, ובן דוד ארגן למשימה זאת את הפלוגה המקורית."⁹

בספרו כתב כרמל על קרב עז ומר ועל קרבות פנים אל פנים. "רק אחרי לחץ ממושך ונפגעים נאלצו כוחותינו לסגת... הייתי בשדה, ראיתי את הנסוגים מגיעים זה אחר זה, ללא פיקוד, לשכונת הפועלים שעל יד כפר עטה. דוממים, מבוהלים, יגעים ומדוכאים, וגוררים עימם את פצועיהם שותתי הדם. הדרוזים הוסיפו להתקדם והקלעים שרקו ממעל וניתזו מן הסלעים. היחידה, אשר זו לה הפעם הראשונה שנתקלה באויב שיכולתו עולה בהרבה על יכולתו של הלוחם הערבי, ושהנחיל לה כישלון, רוחה דוכדכה במקצת, והאמונה בכוחה רפתה".¹¹

בדוח ששלח כרמל למטכ"ל, למחרת הקרב (ב-15 באפריל) נכתב: "ברמת יוחנן שקט מוחלט. התקפת הנגד שלנו אתמול נהדפה. אבדות האויב ודאיות: שישה הרוגים ושבעה פצועים, ביניהם קצינים. אבדותינו: הרוג אחד, שני פצועים קשה ושישה פצועים קל. שישה מאנשינו נעדרים. סיכום אבדותינו באזור מתחילת ההתקפה ועד היום: שישה הרוגים, תשעה פצועים קשה. אחד-עשר פצועים קל, ושישה נעדרים" ¹².

מקבלי הדוח הזה לא יכלו לדעת איך נלחמו חיילי "כרמלי". התפקוד של אנשי צמרת הביטחון ומטכ"ל ה"הגנה" נפגם לא מעט, עקב תלותם בדיווחי המפקדים המבצעיים.
__________________

בשבוע הבא: החלטה לתקוף את הכפרים המוגרבים (מוסלמים) אושה וקסייר; מפקד חטיבת "כרמלי" גילה ניתוק מן המציאות הצבאית; ירידת מורל בקרב החיילים הדרוזים; בריחת תושבים; מאושה וקסייר; המח"ט משה כרמל והמג"ד דוב צסיס נותרו מאחור; הקרב שהמג"ד הדרוזי ביקש להימנע ממנו; בקרב לחמו הדרוזי באומץ רב ולשני הצדדים היו אבדות.

1. שלמה יבלונקה, ברב-שיח ברמת יוחנן עמ' 8; ישראל פייגין, שם עמ' 15, ראיונות עם זלמן זמיר ויוסף האס.
2. צדוק אשל, "חטיבת כרמלי" עמ' 113; ראיון עם אסמעין קבלאן.
3. צדוק אשל, עמ' 111.
4. זוריק דיין ננטש. בספרו האוטוביוגרפי סיפר משה דיין: "לא חזר זוריק מן ההתקפה. ניסיתי לחפשו בשטח אך הקרבות מנעו זאת... רק בתום המערכה מצאו את גופתו של זוריק בשדה" (משה דיין, אבני דרך, עידנים ודביר, 1976, עמ' 57
5. יוסף האס.
6. אסמעין קבלאן.
7. א"צ, מסמכי צבא ההצלה.
8. יוסף האס.
9. אשל עמ' 113-111.
10. משה כרמל, "מערכות צפון", עמ' 64-63.
11. א"צ, לכנסת? מכרמלי, 15 באפיל 1948, שעה 14.00.