משבר השיבה המאוחרת מלווה את שירתו של דודו אייל לאורך שנים ושירים. כמשורר הוא מבקש להיות מגדלור בין דורות, להביט בעיני רנטגן על חליפות הזמנים, לחפש פּשר, לבקש דרך.
בספר שיריו החדש 'שירים על הקצה' הוא כותב שיר שנראה כמניפסט:
"אדם ישוב אל / בית אביו ואמו/ ויגלה עצמו מחדש".
דווקא דרך השיבה המאוחרת, לאחר כל סערות השינויים, יש דרך להגיע לגילוי העצמי, לראות את האור שחיפשנו כל השנים.
המשך השיר הופך את השיבה לסוג של התקדשות לנבואה:
"בבגרותו יוכל להאמין
שיש מלאכים עם/שש כנפים לאחד".
מיד עולה לפנינו תמונת ההתקדשות של ישעיהו הנביא בפרק ו', את הגחֶלת שבאה אל פיו, מלאכי המרכּבה האלוהית מקיפים את החיזיון המופלא.
והנה אותה גחלת, אותה רצפָּה בלשון הנביא, הופכת כאן לחיזיון אישי:
"לעת ערב הוא יניח
קטורת על גחליו
נפשו הסוערת תהיה כענן
מרחף בין כתליו". עמוד 38.
היטב יודע המשורר, שהזמן שינה הכול, שחוֹבה עליו לחזור אל מה שבנה אותו, מה למד כל חייו, לתת כבוד לערכים ולרוח של המאה הקודמת.
"במאה הזו דברים נעשים
אחרת מן המאה הקודמת" - עמוד 40
והוא נס אל הלילה, אל שעת חצות, כדי למצוא מרגוע ומזור:
"ולעתים שעות חצות בהן
נכתבות מילים בודדות
ההופכות לשיר".
כמשורר נאבק דודו אייל על מורשת דורות, על מילים הנכתבות בסתר, שירים הנלחמים על חייהם. ראינו זאת כבר באחד משיריו הידועים ביותר - 'אהבת
הארץ", וכך שר באהבה ובקדושה:
דודו אייל - סייג/אהבת הארץ
אָבי עָלה לְאֶרֶץ ישׂראֵל
וּשְׁני צְרורות עַל גבּו,
אֶחד של אהֲבַת הזוּלָת,
הַשני של אהֲבַת הָאָרץ.
דודו אייל אכן ידע, שהאהבה והערכים והרוח הם אבני היסוד של חיינו, ויש לשוב אליהם, גם אם הם נראים כנחלת המאה הקודמת. בהמשך השיר אנו חשים שהמשורר בעטו הרגיש יודע לתת כבוד לסבל, כבוד לסובלים, הוקרה לאביו שלא נואש, שנלחם על דרכו:
כַּפּות יָדיו חֲבוּשות,
וּרצועות של יבָּלות
לֹא ערערו אֱמונתו.
בְּכיסו הִטמין את
גַאוות הַלוחם וְהחולם.
פָּרַט לִפרוטות חֲלומות כְּמוסים
וְקָנה מציאוּת מָרה וְכואבת.
השיר מספר סאגה כואבת: האב מבקש להתקרב אל הארץ החדשה, לתת לחייו הקודמים ולערָכים שלו להתמודד עם המציאות החדשה, לא לאַפשר לזיכרונות לעצור בעדו מלגעת בחלומות החדשים, במאה החדשה:
רוּחות הָאָרץ הִכניס לְביתו,
זִכרונותָיו גֵרֵש הַחוצה
וּפָתח דלת וְחלון לִפנֵי
מַשבֵי הַתקווה לֶעתיד.
השיר המרגש של דודו אייל היטיב לתאר את העלייה לארץ, את משבר ההשתרשות והקליטה ואת שִׁברו של החלום. ככל שקראנו בשירו זה ובשירים אחרים, קלטנו את הקונפליקט בין הדורות, בין האהבות:
בעיני האב אהבת הארץ היא אכן העֵרך המדריך את חייו, וכל תהפוכות חייו לא הזיזו אותו מאהבתו. דור הולך ודור בא: בעיני דור הבנים נסדקה אהבת הארץ לאחר המגע עמה.
נדידה מארץ לארץ מתוארת בדרך כלל במונח הגירה. אך האב אינו מהגר לארץ סתמית, ולכן הפועל המתאים להגירתו הוא "עלייה". עקירה מארץ לארץ מחייבת היפטרות מחפצים רבים, כיוון שתלאות הדרך אינן מאפשרות נשיאת משאות רבים מדי. איננו מופתעים על כן כאשר הוא מתאר את עליית האב כשהוא נושא עמו "שני צרורות על גבו". תיאור כזה של אדם הנושא שני צרורות על גבו נראה מציאותי. וכאן מתברר שהדובר השירי מפתיע אותנו: "אחד של אהבת הזולת/השני של אהבת הארץ".
מתברר פתאום, שהצרורות שהאב נושא עמו בצאתו מן הגולה לארץ המולדת הם צרורות מטאפוריים ולא צרורות של חפצים. המשמעות של הצרורות היא ערכית. בצרור אחד הוא נושא עמו את ערך אהבת הבריות ובצרור שני את ערך אהבת הארץ. למרות שהדברים אינם נאמרים מפורשות, האב ספג מורשת רוחנית בארץ המוצא שממנה עלה, ואת המורשת שהונחלה לו הוא מביא לארץ ישראל עם עלייתו אליה.
אבל שימו לב, יש ערכֵי יסוד שהם צֶלם הקדושה שבו, ואת זאת אינו עוקר מלבו:
בְּכוֹבע מִצחיָה הֵליט עֵיניו
מֵחֶזיונות חוּצְלָארץ,
וְשָבְלֵי בְּשָׂמיו עָלו מִבְּגדיו
גַם אחרֵי עֲבודות הַדחק.
גם בשִׁפלותו שומר האב על צלמו הרוחני. עבודות הדחק הקשות אינן מוחות ממנו את בשָׂמיו. הבושם מבטא כאן את המעטפת הרוחנית: שמירת האב על כבודו האנושי, הנאמנות שלו לרוחניות שלו. ושימו לב, כיצד ערכֵי המאה הקודמת, המורשת הישנה, אינם ננטשים:
בְּכיסו הִטמין את
גַאוות הַלוחם וְהחולם.
משורר יודע, כמה חשוב להיאבק על מהות ועל זהות, וכאן אנו מבינים מאין ינק דודו אייל מודעות זו. בדרך בה כתב על אביו, לומדים אנו על ערכיו. אביו בשיר, שהעלינו כאן, אינו מוותר על זהותו ועל מהותו האנושית. את גאוותו מגדיר הדובר השירי כ"גאוות הלוחם והלוחם", דהיינו: האב ממשיך גם במצבו השפל מבחינה חומרית ללחום על ערכּו האנושי.
הרצון להגשים חלומות אינו עוזב אותו, וכך בספרו החדש של דודו אייל אנו קוראים:
"אני לוכד חלומות ותיק המזהה פרצופם
אחר כך משלח אותם לדרכם
אולי יתגשמו, אני לא נופל
במלכודות חלומיות כי מתעורר בזמן
גם אם אני ממשיך לחלום", עמוד 52
הגעגוע והזיכרון והחלומות הם הנשק הסודי שלו, הם כוחות הרוח המאפשרים לו לנסוק למעלה, לראות במבט על את המציאות, לדלות תובנות לגבי העתיד.
"בראשית תמיד יבוא הגעגוע
אחר כך הזיכרון זוכר"
עמוד 20.
אבל השנים שחלפו לימדו אותו שבמאה הזאת, יש להישמר, יש להתכונן לתהפוכות, לרוחות הזרות.
"אנחנו עוד נזכור ונשכח הרבה" והוא רואה את העננה המבקשת למחוק הכול, לגרש אותו מִגַן העדן האבוד:
"רחש פתאומי מעל ראשך
מונח כאבחת החרב המתהפֶּכת", עמוד 20.
גם שירי האהבה משוטטים באותו גן עדן, בחיפוש אחר קָצה אבוד: קצה הוא מצב של סיכון, של עמידה על סף תהום. התפילה מחכה בקצה הגשר, בקצה השביל ממתינה הגאולה. וכך שר דודו אייל:
שִׁירִים עַל הַקָּצֶה שִׁיר קָצֶה מְדַפְדֵּף בְּחַיַּי מִקָּצֶה לְקָצֶה
תְּמוּנָתֵּךְ מַבִּיטָה בִּי בְּרַכּוּת כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם נֶעֱלָמִים הַהִסּוּסִים וְכָל הַסְּפֵקוֹת. לַיְלָה צוֹלֵל עַל כֻּרְסָתִי תְּפִלַּת עַרְבִית נִשְׁמַעַת מִמֶּרְחַקִּים.
לדודו אייל קילומטראז' בשדה השירה:
רשימת ספרי השירה שכתב:
"חסר שקט", טרקלין, 1977. "שלוה מדומה", אלף, 1986. "לרחף בגובה נמוך", אלף, 1988. "כוכבים משייטים בקפה", תמוז, 1993. "זמן מושאל", ירון גולן, 1993. "סיפור אהבה ירושלמי", רומן בהוצאת תמוז, 1993. "מירב האפשרויות", בית הסופר, 1996. "שפת סתרים משורטטת", תמוז, 2000. "קו תפר", עקד, 2003.
שיריו של דודו אייל חגים מעל חייו, מעל אהבותיו, ולעתים אנו חשים, שהוא סובב במדורי חייו כאיש זָר הצופה מן הצד, כאורח לא קרוּא ששב שיבה מאוחרת, מחפש סודות ישנים בעולם, באותו גן עדן לא נשכח, באותה מאה קודמת.
לא שכחנו את השורות המאירות שכתב לנו דודו אייל:
"אדם ישוב אל / בית אביו ואמו/ ויגלה עצמו מחדש".
כן, גם אנו גילינו את דודו אייל מחדש.
