הסיפור הראשון מתוך הספר
חברי הטוב מַקְס צ'רניַחוֹבסקי, בלש פרטי במקצועו, נהנה מיחס טוב מצדה של משטרת ירושלים, זוכה בכבוד ואמון, למרות שבדרך כלל החוקרים 'הקונבנציונליים', דהיינו - חוקרי המשטרה - לא סובלים את עמיתיהם מהשוק הפרטי ובהזדמנות ראשונה פועלים לשלילת רישיונם. אין לי צורך ל
שאול את מקס איך הגיע עד הלום, מה הסיבה לפרגון כזה. אני יודע את התשובה.
ראשית, החבר שלי סייע לחוקרי המשטרה לפענח את ניסיון ההתנקשות בחייו של אלי ד', בנו והיורש היחיד של איל נדל"ן ירושלמי. המקרה התרחש עוד לפני שמקס פתח את סוכנות החקירות הפרטיות שלו בארץ. שנית, אני בעצמי הייתי עד לאירוע בו מקס, איש מהיר תפיסה ופיקח, עזר לחוקר לחשוף במידי עבריין באחת השיטות המבריקות שלו.
באותה ההזדמנות מקס מצא את עצמו בזירת הפשע במקרה. ליתר דיוק - אנחנו ביחד הגענו לשם, עוד לפני בואם של גורמי אכיפת החוק הרשמיים.
בבניין בן עשר הקומות ברחוב יפו הירושלמי, בו מיקם מקס את סוכנות הבילוש שלו, אין דירות מגורים, יש שלל חנויות, סוכנויות ביטוח, משרדים של עורכי דין, רואי חשבון, מתווכים ונציגי מקצועות חופשיים נוספים. שני חדרי משרדו של מקס נמצאים בקומת הכניסה. מעליו, על פני כל הקומה הראשונה מתפרס אולם שמחות בו תושבי הבירה חוגגים את האירועים הרעשנים שלהם: חתונות, בריתות, בר ובת מצוות ושאר השמחות. הישר מהכניסה למשרדו של מקס נמתח גרם מדרגות רחב עשוי שיש לבן, המוביל לאולם.
באחד הערבים החורפיים, כאשר החושך ירד מוקדם על רחובות העיר, קפצתי אחרי עבודה למשרדו של מקס: לפטפט, לקטר על התאכזרותו של הגורל, לפרוק את מטען היום שחלף. שתינו קפה שהכינה לנו ילנה, מזכירתו הממושקפת וחמורת הסבר, לפני צאתה הביתה. החלפנו כמה מילים על השערורייה האחרונה הקשורה לאחד הח"כים, על המצב הביטחוני, על תוכניותינו לסוף שבוע - סוגיות השיחה השגרתיות שלנו. כאשר תמו הנושאים וגמרנו את הקפה עמדנו לצאת כל אחד לדרכו - פתאום הגיעו לאוזנינו קולות בהולים רמים, רקיעות רגליים מעל ראשינו. מישהו צעק: 'תזמינו אמבולנס!'. קול אחר, רם עוד יותר, צרח בהיסטריה: 'משטרה, תזעיקו משטרה!'
כמובן מקס ואני רצנו במדרגות השיש לקומה הראשונה שם היה מקור המהומה.
פרצנו לאולם השמחות. המקום המרהיב והמהודר היה חגיגי ומואר היטב. מהתקרה במרכז האולם השתלשלה נברשת בדולח ענקית. עשרות שולחנות ריבועיים מכוסים במפות לבנות, עליהם מסודרות צלחות עם מגוון עשיר של סלטים. באור הזרקורים החזקים נצצו בקבוקי הזכוכית והסכו"ם, והמראה הנקי של הצלחות עינג את העין. מאגרטלי הבדולח הזדקרו סידורי פרחים חיים, על השולחנות מונחות מפיות בצבעי ורוד ותכלת.
במרכז האולם התהדרה חופה לבנה עם עיבודי משי ושיפון. כלומר, האולם מארח הערב חתונה.
הכול היה מוכן לקראת קבלת האורחים. רק דבר אחד העכיר את התמונה החגיגית: על הרצפה, ממש ליד דלת הכניסה, סמוך לאקווריום גדול שלאורך כל הקיר, שכבה בחורה בתנוחה לא טבעית. היא הייתה לא גבוהה, צנומה, במדי מלצרית, המקובלים באולם זה: חולצה לבנה מכופתרת וחצאית שחורה. ראשה היה מונח בתוך שלולית דם, ולידו כלי הפשע - בקבוק יין אדום של שלושת רבעי ליטר.
"אמבולנס, דחוף"! - צעק לעברי מקס ובקפיצה השיג את הבחורה. הוא רכן מעליה ולאחר כמה ניסיונות למצוא דופק קם על רגליו ומהבעתו הבנתי שאין כבר צורך ברופא.
מקס תר במבטו את האנשים שעמדו מסביב עם פניהם הקפואות מפחד, אך לא הספיק להוציא מילה - נשמעה שעטת רגליים כבדה על המדרגות, ובאולם הופיעו שוטרים; מיד אחריהם הגיע האמבולנס ומאוחר יותר נכנס גם החוקר.
עם הגעתם השוטרים דחפו את כל הנוכחים לקצה השני של האולם ומשם - לתוך המטבח החם עם ריחות משגעים של אוכל. אחד השוטרים קפא בכניסה לאולם. החל מרתון התשאול, מה שנקרא 'חקירה על חם'.
החוקר, גבר מבוגר, נמוך קומה עם כתפיים רחבות ועיניים עייפות, שלף מכיסו פנקס ועט ועבר אחד-אחד על פני כל הנוכחים במטבח תוך שהוא מברר, מי הוא ומה עיסוקיו כאן. הסתבר, שאין באולם איש זר: רק מלצרים, עובדי מטבח, משגיח כשרות, בעלים של האולם שהוא גם מנהלו. אני ומקס היינו היחידים שבאנו מבחוץ.
כשהגיע תורו של מקס הוא הסביר בקצרה ובאופן ענייני מי אנחנו ובעיקר - באיזה שלב הגענו לזירת הפשע. החוקר כאילו הניח לנו לנפשנו, רק אסר עלינו לעזוב את המקום.
"תהיו בינתיים בסביבה", אמר החוקר בנימוס אך בקרירות מסוימת.
עד כמה שאני יכול לשפוט, מקס ממילא לא חשב ללכת. בהמשך הוא האזין בקשב רב לכל שאלותיו של החוקר ולתשובות שנתנו כל עובדי האולם: הטבחים, המלצרים והמנהל, מקף הבעלים של המקום.
גם אני ניסיתי לא לפספס אף מילה. וזה מה שהתברר לי. הנרצחת היא סטודנטית שבערבים עבדה לפרנסתה כמלצרית. כל שאר המלצרים גם הם אנשים צעירים בסביבות גיל העשרים. בבקרים כולם לומדים, עובדים במקומות אחרים או משרתים בצבא וכאן משלימים את הכנסה.
את אילנה, הבחורה שנרצחה, רב המלצרים הציב היום לעבוד בבר המשקאות שנמצא ממש קרוב לכניסה. לשאר צוות המלצרים הוא חילק שלושה שולחנות לכל אחד, והם רצו כרגיל לערוך אותם. עליהם לפעול בזריזות כדי להספיק לסיים את מלאכת עריכת השולחנות עד להגעתם של האורחים הראשונים. יש לסדר את המפיות, הצלחות והסכו"ם. על כל צלחת יש להניח לחמנייה חמה שזה עתה הגיעה ממאפייה, למקם באופן מסודר את הסלטים, שהערב הוזמנו 9 סוגים מהם, להוציא מחדרי הקירור את בקבוקי השתייה ולהציב אותם במרכזו של כל שולחן.
הנשאלים טענו בפה אחד שלא ראו איך התרחש הרצח. ולא היה קשה להאמין להם. החתונה אמורה הייתה להיות חרדית, מה שנקרא 'בנים-בנות', ולבקשת המזמינים האולם נחצה לשניים בפרגודי בד גבוהים. החלק הפנימי שקרוב למטבח מוקצה לנשים, החלק החיצוני בצד הכניסה מיועד לגברים. כל הנוכחים בזמן הרצח היו במטבח ומשם, גם כאשר הדלתות פתוחות לרווחה, לא ניתן לראות את אזור הבר.
אט-אט החל להצטייר מעגל החשודים - עד כמה שאני יכול לשפוט. זה יכול להיות המלצר יוסי, בחור צעיר בן 22. במשך היום הוא עובד כעוזר שרברב, בלילות מדי פעם מחלטר כמלצר. בקבוק היין ששימש כלי הרצח נלקח דווקא משולחנו שלו. יוסי בעצמו טוען כי הוא, כמו יתר המלצרים, הציב את הבקבוקים על השולחנות.
החשוד השני הוא מלצר בשם אהרון. הוא זה שראשון גילה את אילנה שוכבת על הרצפה בתוך שלולית הדם והקים מהומה. שאר המלצרים כולל יוסי באותה העת עמדו בתור לדלפק המטבח וחיכו שהשף יחלק להם את הסלט האחרון שהכין זה עתה מאבוקדו, ביצים ומיץ לימון. אהרון היה הראשון שהעמיס על מגשו את שלוש קערות הסלט המיועדות לשלושת שולחנותיו ומיהר לקצה השני של האולם. לטענתו הוא הבחין בדרכו בזווית העין בבחורה שכובה על רצפה. שאר האנשים באו בריצה מהמטבח בהישמע צעקתו.
החשוד השלישי הוא המנהל והבעלים של האולם, גבר כבד גוף בשנות ה-50 לחייו, עם שפם מפואר וכרס מרשימה. לדבריו, הוא כל הזמן ישב במשרדו שליד הכניסה מאחורי עמדת הבר. מדלת חדרו ניתן לראות היטב את החלק הקדמי של האולם, כולל הבר והכניסה. אך המנהל טוען שלא יצא אל האולם ולא הביט כלל לכיוון הבר. על-פי גרסתו, בדיוק באותו הזמן הוא שוחח בטלפון עם לקוח חדש אשר התקשר אליו חצי שעה לפני התקרית. הוא דיבר עם הלקוח ללא הפסקה עד לרגע בו שמע כמו כולם את צעקתו של המלצר אהרון. רק אז הוא ניתק את השיחה ויצא לאולם. הוא הבטיח לחוקר לנקוב בשמו של הלקוח אשר יכול לאמת את האליבי שלו כי גם ההוא שמע את הצרחה של המלצר, אבל בגלל הלחץ או מסיבה אחרת כלשהי לא מצליח להיזכר בשם כרגע.
"אני אזכר, אני אגיד לך", הוא הבטיח, מפוחד, אדום ושתוף זיעה. "האיש ההוא הבטיח לבוא מחר, לסכם פרטים ולסגור את האולם", הסביר.
האפשרות שהרצח בוצע על-ידי מישהו שנכנס מבחוץ וברח לא נבחנה כי המנהל אמר, שבזמן שיחת הטלפון הוא ישב עם פניו לכניסה ויודע בוודאות שאף אדם לא נכנס ולא יצא מהאולם עד לצעקה ההיא של אהרון. המנהל לא הסתכל לכיוון האולם אך את דלת הכניסה הוא ראה היטב.
"רק השניים האלה הגיעו לאחר מכן", הצביע השמן המשופם עלי ועל מקס.
החוקר יצא לסרוק את זירת האירוע, וגם אנחנו שעד כה הוחזקנו במטבח הלוהט, הורשנו לצאת לאולם, לחלק 'הנשי' שלו. כל הנוכחים: המלצרים, המשגיח, עובדי המטבח, המנהל ואני ישבנו עם כתפיים שמוטות סביב השולחנות. ניסיתי בלי להסב תשומת לב לעקוב אחרי אלה שכלפיהם התעורר אצלי החשד.
התנהגותו של הבעלים של האולם הייתה החשודה משל כולן. בשונה מהמטבח, באולם בערב חורפי זה היה קריר למדי אך הוא לא הפסיק להזיע. לו אני הייתי החוקר, הייתי בודק שמה הרצח בכלל התרחש במשרדו שלו. יש לו פרצוף של מטרידן סדרתי. ייתכן מאוד שהוא זימן את הבחורה אליו, שלח את ידיו, הבחורה התנגדה, הוא הלם בראשה בבקבוק ולאחר מכן הוציא אותה לאולם והניח על רצפה. גם את הבקבוק הניח ליד ראשה אחרי שמן הסתם מחק ממנו את טביעות אצבעותיו. אני שמעתי שיש שיטות לקבוע האם גופה הוזזה ממקום למקום לאחר המוות. לבריון רב ממדים כמוהו לא קשה להרים את גופת הבחורה השברירית. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבחין שהאיש אינו מיישר מבט, מסתיר את עיניו ומסיר את מבטו ברגע שנתקל במבטי.
גם המלצר אהרון, אשר מצא את הנרצחת, מתנהג בצורה חשודה. הוא יושב תוך אחיזת ראשו בשתי ידיו, מכונס, בוהה בעיניים חלולות באותה הנקודה לפניו. לא הצלחתי כלל לצוד את מבטו. אולי הוא חושש שאני אקרא בעיניו את התשובה לשאלה שמטרידה כרגע את כולם?
ואילו יוסי, החשוד השלישי, רגוע לחלוטין. הוא הדליק סיגריה, פתח פחית בירה, נשען לאחור בכיסא, לוגם בירה בנחת בין שאיפה לשאיפה ומביט מסביב במבט אדיש לגמרי. כשעיניו נתקלו במבטי הוא חייך בידידות והושיט לי פחית שניה. סירבתי בנימוס. גם התנהגותו נראתה לי חשודה. סוג של שאננות מזויפת. מצד שני: איך אמור להתנהג אדם שאין לו כל מעורבות ברצח? שלווה נתפסת כמאולצת, לחץ מעורר חשד...
את מקס החשודים שלי לא עניינו כלל. אך הוא לא ישב בחוסר מעש. תוך גילוי סקרנות בלתי מובנת הוא בחן את הבקבוקים על שולחנות, פנה בשאלות לשף, למלצרים; משום מה נכנס לחדר הקירור בו מאוחסנים מוצרי המזון, איתר מרווח בין הפרגודים ודרכו עקב אחרי פעילותיו של החוקר. על זה מקס קיבל מספר פעמים נזיפות נרגזות מהשוטר שהוצב להשגיח עלינו.
לבסוף מקס קרא לחוקר: "תשמע, אדוני, נראה לי שאני יכול לסייע לך".
החוקר אשר באותו הרגע שוחח עם אנשי המעבדה לזיהוי פלילי, תחילה הרים גבה בהפתעה וברוגז מסוים, אך כשנזכר שהחצוף אשר הסיח את דעתו הציג את עצמו כחוקר פרטי, החליף זעם בחסד וניגש אלינו.
"נו, מה יש לך לומר לי"? הגיב. בקולו נשמע חוסר אמון כלפי החוקר הפרטי שאותו הוא לא מכיר. אך בהיותו מקצוען מסור לעבודתו החליט שעליו להקשיב לכול מי שנמצא בזירה ומוכן לספר לו משהו.
הם התרחקו לכיוון החלון אך שאר הנוכחים יכלו לשמוע את השיחה שהם ניהלו בחצי קול.
"אחד החשודים משקר", אמר מקס לחוקר. "צריך לפנות אליו שוב את אותה השאלה, שעליה הוא לא משיב בכנות ולאמת אותו עם העובדה".
החוקר הביט במבט בוחן על המבנה הספורטיבי של מקס, התלבט קלות ואז צינן:
"בסדר, תעשה זאת בעצמך".
מקס לא נמנה עם אלה שצריכים לבקש מהם פעמיים, לא זמר אופרה. הוא מיד נכנס לפעולה, קרא אליו את המלצר שמשולחנו לקח הפושע את כלי הרצח - בקבוק היין.
"יוסי, נכון"?
"נכון", ענה הבחור באדישות מוחלטת תוך שהוא לוקח לגימה נוספת מהפחית.
"על כל השולחנות האחרים", המשיך חברי, "לצד בקבוקי קולה, מיצים, בירה וברנדי עומד בקבוק יין. על אחד השולחנות שלך חסר בקבוק היין. כלומר, הבקבוק שלך מונח שם ליד שלולית הדם?" שאל אותו מקס.
"כנראה. אבל אני הנחתי אותו על..."
"רגע, עוד לא הגענו לזה". קטע מקס את יוסי. "מאיפה לקחת את הבקבוק"?
"מאיפה שכולם - מהארגז", ענה יוסי.
"מהארגז אותו הוציא עבורכם כתמיד מחדר הקירור עובד המטבח, נכון"?
"נכון", אישר הצעיר בקול בטוח, מבלי להניד עפעף.
"הכוונה היא לארגז הזה"? מקס גרר לרגליו של יוסי את הארגז אותו בחן ביסודיות זמן קצר לפני כן.
"יכול להיות. אני לא זוכר".
"אני כבר ביררתי ויודע בוודאות שבאחד הארגזים האלה היו בקבוקי היין. את הארגזים הוציאו מחדר הקירור אחרי כל שאר המשקאות. כלומר, אתה בתורך ניגשת לארגז, לקחת שלושה בקבוקים עבור שלושת השולחנות שלך והלכת איתם לחלק החיצוני של האולם, שם המנהל הגדיר לך את מקום העבודה, נכון"?
"כן. והנחתי את הבקבוקים על השולחנות".
"את הבקבוק הראשון, השני והשלישי? במו ידיך"?
"ברור".
"לא שמת אותם על עדן החלון, לא מסרת למלצר אחר כדי שהוא יניח אותם על השולחנות במקומך, לא הכנסת במקרה למשרדו של המנהל"?
"אני בעצמי הנחתי אותם על השולחנות"! התחיל להתחמם מכעס יוסי אשר לא יכול היה להבין לאן חותר הטיפוס הטרדן.
גם אנחנו לא הצלחנו לעלות על כוונותיו של הבלש, רק הקשבנו בדריכות אחרי הדו-שיח.
"למה אתה מתעצבן"? תהה מקס בתמימות. "הנחת אז הנחת, כל הכבוד לך. עכשיו בוא ניגש לשולחנות שלך".
החוקר, החשוד והבלש הפרטי עברו לחלק החיצוני של האולם. אנחנו התקהלנו במעבר בין הפרגודים והצצנו החוצה מאחורי גבו של השוטר אשר היה מסוקרן לא פחות מאתנו.
את גופתה של הבחורה בחצאית שחורה וחולצה לבנה כבר פינו. על מדרגות השיש עמדו האורחים שכניסתם לאולם נמנעה בינתיים.
"איכן השולחנות שלך"? שאל מקס את יוסי.
"הנה הם", הצביע הצעיר.
הבלש ניגש אל השולחן הראשון.
"כאן אני רואה את בקבוק היין", אמר מקס בשביעות רצון. התקרב לשולחן השני: "יש בקבוק גם כאן. חסר בקבוק בשולחן השלישי שלך. תרים אחד מהם", הורה מקס ליוסי.
"למה מה קרה?" שאל המלצר מבלי לזוז.
בשלב זה נכנס לתמונה החוקר אשר עד כה צפה במתרחש בלי להוציא מילה:
"תעשה מה שאומרים לך ואל תתחכם!" שאג לעבר החשוד.
יוסי משך בכתפו והרים את בקבוק היין על השולחן הראשון.
"נו, מה גילית מתחתיו?" שאל מקס.
"מה גיליתי?" שאל בתגובה יוסי.
"מה אתה רואה?"
"כלום".
"כלום?" התעקש מקס. " האמנם?"
"נו, המפה מלוכלכת", נהם יוסי. "מה, אני אשם בזה?"
"ברור שלא אתה. תחתית הבקבוק מלוכלכת, היא השאירה את העיגול השחור. עכשיו תרים בבקשה את הבקבוק גם בשולחן השני. יש כתם?"
"יש", ענה יוסי תוך שהוא זורק מבט צידי חד וחטוף לכיוון השולחן השלישי שלו.
"אתה כבר תפסת לאן אני חותר, נכון?" צחקק בציניות הבלש.
מקס עבר בין השולחנות הנוספים תוך שהוא מרים את בקבוקי היין.
"אתה רואה: בכל שולחן על המפות הלבנות נטבעו עיגולים שחורים על-ידי התחתיות של בקבוקי היין. הבקבוקים של המשקאות האחרים
- ברנדי, קולה, מיצים - דווקא נקיים, הם לא משאירים סימנים. אילו התחתיות של כל בקבוקי היין מלכלכות. מניח שמקור הלכלוך הוא בפס היצור ביקב. קורה. גם הבקבוק הזה שעל הרצפה לא שונה מאחרים".
הבלש עטף את ידו במפית, שלקח מאחד השולחנות, ניגש לבקבוק ששימש כלי הרצח והרים אותו.
"עכשיו תראה לנו איפה בשולחן השלישי שלך אתה הצבת אותו לפני חצי שעה? איפה העיגול של הבקבוק?"
כולנו ראינו שעל השולחן השלישי לא היה שום כתם. מקס צעד לעבר יוסי תוך שהוא אומר:
"האם זה נכון שכל לילה אחרי המשמרת היית מלווה את אילנה אל ביתה? ובשלוש הפעמים האחרונות היא ויתרה על חברתך? על זה סיפרו לי המלצרים האחרים".
הוא התקרב ליוסי, הרים את הבקבוק והצמיד בחוזקה את תחתית הבקבוק אל חזהו. על חולצת המדים הלבנה, ממש מול הלב, הוטבע סימן עגול מלוכלך ושומני...
אגרופו של יוסי עף לעבר פניו של הבלש, אך מקס, שבעבר היה מתאגרף-חובבן, הצליח לחמוק ולתפוס את ידו של יוסי. השוטר התנפל על החשוד מאחור, תפס אותו במרפקיו. תוך ניסיון שווא להשתחרר מידיו החזקות של השוטר צעק יוסי:
"היא זונה! שרמוטה! הגיע לה למות! גם את הבחור ההוא אני אהרוג!"
בגדול, המילים שלו כבר יכולים לשמש הודאה במעשה בנוכחות עדים רבים. יוסי צעק עוד דברים, אותם מקס מכנה 'פיוטים מיותרים' שלא מעניינים אותו כלל.
הבלש פנה לעבר היציאה וסימן לי בראשו להצטרף אליו.
מאז, מערכת היחסים בינו לבין משטרת ירושלים הפכה לידידותית ביותר.
ירושלים, 1994
