זכינו רעייתי ואני לארח את
עמוס עוז בדירת השרד שלנו בבריסל לארוחה ולשיחה. אם אני זוכר נכון, השנה הייתה 1992. הוא ביקר בבלגיה, אולי בארצות נוספות, כשליח תרבות של משרד החוץ. לא נציג. שליח. לא של משרד. של מציאות ישראלית מתהווה, שונה מכל מציאות ידועה בעולם, לא של אידיאה, לא של עמדה, לא של תפישת עולם, של הווייה כפי שהוא נולד לתוכה, חווה אותה, קיווה אותה, כאב אותה, לחם אותה. הוא לא בא ללמד. הוא בא לחשוף את המפגש של ישראלי תוכו כברו, עם ישראל תוכה כברה, כפי שעשה בספריו ובמאמריו ובשיחותיו על פה.
השיחה הייתה מאורע. האיש ידע לספר וידע לדבר. מחד-גיסא, נתגלה כמי שיש לו דעות מוצקות על ענייניה הלאומיים של האומה היהודית, לא רק המדינה, אלא ההיקף הגדול, המעגל הקרוב והמעגל ההיסטורי, אך מאידך ניכרה גם ההודאה כי הסך הכל גדול עליו כעל כל אדם המביט נכוחה. הוא דייק מאוד בלשונו, לכל מילה נרדפת הייתה מהות משלה, והיה דומה כי הוא עושה כן מפני שהוא חשש שמא לא בחר נכון מכל ההסתעפויות האפשרויות של הראייה את ההסתעפות הנכונה של ביטויה. אך היה מעניין. מרתק. בלב הזהירות המופלגת הזאת התפרצה מדי פעם אמירה ספונטנית, חתרנית, פראית. אני זוכר כי דיברנו על הפולנים שהציבו צלב במחנה אושוויץ ועל המאבק של הקונגרס היהודי האירופי בכמורה שהעמידה את הצלם שם. השיחה גלשה למצעד החיים. הוא חתך ואמר "זה מצעד נורא. צריך לשרוף כל מה שנשאר מאושוויץ. לא נזכור אותה כמות שהייתה אלא אם כן לא יהיה ממנה זכר". זה היה קטגורי. לא נגד מארגני המצעד. לא מפני המחלוקת על מניעיו. לא פוליטית. יהודית. בנושאים נוספים שעלו הרגשתי בו מדי פעם כי יש דברים בעולם בכלל, בעולם היהודי, בעולם הישראלי, המעמידים את עמוס עוז אישית מול, כאוהב, כנפגע, כאדם, כיהודי. אישית.
שבנו ונפגשנו אחרי שנים בשעה שנועצתי עמו בעניין הזמנתו של גונתר גראס לקבל תואר כבוד במכללה האקדמית בנתניה. סמוך למועד פרסם גראס את הווידוי שלו כי היה חבר באס.אס כשהיה נער בן שבע עשרה. הוא הסתיר זאת שישים שנה. באותן שישים שנה היה לוחם חזיתי באנטישמיות, בשיירי הנאצים שמילאו את האטמוספרה בגרמניה עצמה ובאירופה ובעולם, היה ידיד קרוב של ישראל, סוציאליסט שראה בתנועת העבודה שהייתה שלטת בישראל עדות לישראל כמתקנת עולם. היו סיבות טובות לכאורה להציע לו תואר כבוד. והנה לפתע, הגילוי הזה, שלא נחשף על-ידי אחרים, איש לא ידע, או רצה לדעת, אלא על-ידי עצמו. לא יכולתי לעמוד מול האיש בקבלו תואר כבוד ביום בו צויין עשור לרצח רבין. גונתר גראס, בשיחתי עמו, היה מעריץ של עוז. ראה בו חתן פרס נובל ראוי. הם הכירו. שוחחו ביניהם. היו רבים בתוכנו שאמרו כי אין להיפרע מגראס על עוון שירות באס-אס בעודו נער, לפרק זמן קטן, בקצה המלחמה, כאשר הוא עצמו לא היה לוחם. כל גרמניה ידעה כי גראס עומד לקבל תואר כבוד אקדמי בישראל. בעד. נגד. הוא לא היה חסר מעריצים ולא היה חסר אויבים.
נפגשנו, פרופסור יוסי גינת נוחו עדן, עוז, ואני. לעוז לא הייתה תהייה. לא מפני שהוא שפט את גראס. לא מפני שהוא נכנס לבחינת המשמעות של חטא נער ואשמה שאינה סרה. הוא לא התייחס כלל למחלוקת. לנושא הציבורי. שקול ומדוד אמר, גראס הוא סופר גדול. אס.אס בישראל לא. דיסוננס בלתי אפשרי. אני כתבתי אז לגראס. הוא השיב לי במכתב בו הוא מבקש להתנצל בפני העם היהודי ובו אמר כי הוא נושא אות קין על מצחו, שאי-אפשר לזמן למחוק אותו. אני מספר זאת, כי שוב, היה דומה בעיניי כי עוז אישית, הוא, פשוט הוא, רואה באס.אס בישראל משהו בלתי נסבל, בכל ישותו.
עמוס עוז ייספד בארץ ובעולם כאחד היוצרים הגדולים של הספור הישראלי ושל השפה העברית. הוא ייזכר גם כאחד היוצרים המעורבים ביותר בחיי היום יום של האומה, כמוכיח בשער, כיריב פוליטי רהוט עד לגבול בו קמים לך סוגדים מזה, ואויבים מרים מזה. בשורות המעטות האלה באתי לזכור ברבים פגישה אישית קטנה עם האיש. הייתה בו גדולה. הסתלקותו, מדאיבה אותי במאוד מאוד.
