בשדה הקרב של היצירה והמילים

אכן זו שעת פרידה, וקשה האבֵדה. אנו נפרדים מעמוס עוז מגדולי הסופרים שלנו.

נפגשנו עם הסופר עמוס עוז בערבי ספרות ותמיד היה הקהל מוקסם ממנו. בשנת 2014 הופענו באותו פסטיבל, פסטיבל השירה 'שירה במדבר' בשדה בוקר, ואנו מצרפים תצלום מאותו מפגש.

היה לנו העונג להזמינו לערב השקה לספרו 'הבשורה על-פי יהודה' בבית הסופר בתל אביב. כיושב-ראש אגודת הסופרים באותם ימים נשאתי דברים על הספר ועל יצירתו של עוז, וניסיתי למצוא חיבורים בין ספר זה ליצירתו האוטוביוגרפית 'סיפור על אהבה וחושך' - ובנגיעות קלות גם ל"מיכאל שלי" ולספרו המרתק 'יהודים ומילים'.

כיושבי ראש אגודת הסופרים יצרנו קשר בין האגודה למרכזי תרבות והיה חשוב לנו לשלב את הסופרים באירועים שנערכו במקומות שונים. אני מצרף תצלום של עמוס עוז בבית הנשיא. יחד עם סופרים חברי האגודה היינו שותפים לערב הנפלא הזה, שבו קיבל עמוס עוז מופע הצדעה ליצירתו.

אלה הדברים שאמרתי בערב החגיגי לכבוד עמוס עוז:

הכרנו לראשונה את עמוס עוז בספרו הבלתי נשכח "מיכאל שלי", ונפעמנו בעת הקריאה מיכולתו של הסופר לחשוף את מחול השדים בנפשה של הגיבורה חנה גונן. כבר אז חשנו עד כמה מיטיב הוא לתאר את העולם הרוחש סביבנו כשדה קרב של רצונות, של זהויות.

התחושה למקרא ספר זה, וכן ספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', היא מטלטלת: החיים הם שדה קרב בין זהויות, שמתרוצצות בקרבנו, יש מאבק בלב החברה האנושית, בלבו של כל אדם, בין שני כוחות מרכזיים שפועלים באישיותו, והם כוחות האור וכוחות החושך.

יש קו מחבר בין יצירותיו של עמוס עוז, ויש גשר שמתחבר לסיפורו האישי, לסיפורה של ירושלים, ואפשר לומר גם לתולדותינו אנו.

עמוס עוז מתגלה בספריו כסופר הנמצא במגדלור רוחני המשקיף מעל למציאות הרגילה. בספרו החדש 'הבשורה על-פי יהודה' אנו נחשפים לתובָנות בנושא נאֱמנות אמִתית לערָכים, וכך, טעות בשיפוט ביחסנו לדעות שונות. אם להשתמש במילותיו של עמוס עוז מתוך "באור התכלת העזה": "מכאן [עולם המלים - ה.ח] נראים המעשים כאילו הם משונים במקצת, קדחתניים ללא טעם, נלעגים ונוגעים ללב, מהומת ילדים עד רדת הערב".

עמוס עוז ידע להציג עצמו כסופר הניצב מעל, צופה רוחני מעל הדברים: עמוס עוז אינו נוטה להצטרף לנואָשים, שראייתם קודרת, והוא מחזק את אלה שמנסים לראות מעֵבר לַמאבק ולהתנגשות. יש ליצירות מעֵין שאיפה פנימית נבואית במהותה, שאיפה לגלות מציאות באור אחר, להאיר דרך אל תיקון המציאות, תיקון העולם.

ברומן החדש יש בשורה וקריאת כיוון: רצון לתת לסובב אותנו פירוש שיָאיר את האמת, את היחס לנושא הבגידה. מתברר, שלעתים הנאמנות לערכים נתפסת כבגידה. וכל זאת למה? משום שהחברה אינה ממהרת לקלוט את מורכּבות התמונה, את ההכרח לתת מקום לִרְאייה אחרת של החיים.

מעבר לדמויות בסיפור, יש רקע מיתולוגי, שקושר את כל האירועים לסיפור יהודה איש קריות, לניסיון להבין בדרך אחרת את דמותו, להבין מדוע סולפה נאמנותו לישו - וכמה נחלי דם נשפכו בשל אותה ראייה מעוותת של הערכים הנכונים.

הקורא חש את הבערה הפנימית בלב הגיבור, בלב המספר הטווה את מסכת האירועים. אַל לנו להיתפס להאשמות שווא בדבר בגידה של אלה המחזיקים ברעיון אחר, שכן הנאמנות הפנימית לערכים מדריכה אותם, ובהקשר זה אנו תופסים את יהודה איש קריות כמי שנבגד, כדמות אֱנושית מלאת עומק.

לכאורה אנו נשאבים אל סיפור שובה לבבות, סיפור קולח, ואנו נסחפים אחר הדמויות המתוודעות זו לזו, הולכים קסם אחר מציאות ירושלמית של הפגנות ושל צעירים מורדים. בין השיטין אנו נזכרים באווירה של הספר "מיכאל שלי", ברצון לפרוץ את הסגירוּת, לצאת מן השגרה והדרך המקובּלת. הקשר בין הדמויות, הסערה, הנפתולים, כל אלה פותחים בפנינו צוהר להכיר את המציאות בדרך אחֶרֶת, צוהר להבין את ההיסטוריה ולתת לזמנים להתכתב זה עם זה.

עדות לכך, גם בספרו של עמוס עוז "יהודים ומילים", שנכתב יחד עם בתו פרופסור פניה עוז זלצברגר. המילים הן מולדת העם היהודי, והספר מוכיח עד כמה הן מלמדות על זהויות שמתרוצצות בקרבנו, בבחינת 'שני תאומים בקרבה'.

הניסיון ליצור מעין אנלוגיה בין תקופה עתיקה לימי שנות החמישים, נותן לנו תחושה של רצף בין הזמנים, ומפליא כיצד תקופה מתכתבת עם תקופה אחרת, כיצד השיח הזה יוצר מובן מחבּר, מובן כולל.

עמוס עוז בעצמו ציטט פעם את שלמה צמח, שאמר "אין אדם מקלל ה' אם אין ה' בליבו", נראה, כי דברים אלה הולמים את הנאמנות הפנימית שיש לכבד אותה, לפני שאנו מטילים רבב ומטילים את הכתם 'בוגד'. יש ראייה ערכית מעל לדברים, אבל לפני הכול, לפנינו סיפור. לפנינו דמויות. והכתיבה מרתקת.

עמוס עוז בחר לבנות את האוטוביוגרפיה שכתב וכן את הרומן 'הבשורה על-פי יהודה' על המתח שבין אהבה וחושך, והתחושה היא, שעוז נקט עמדה מוסרית ובחר בחיוב האמת, בחיוב החיים. זו הבשורה על-פי עמוס עוז.