ביום גשום, לפני 40 שנה (16.1.79) תחת שמי החורף הקודרים, עשה השאה הפרסי, מוחמד רזא שאה פהאלווי, בשעות המאוחרות של הלילה, בצנעה, לא לעיני מצלמות, את דרכו האחרונה, מארמונו אל שדה התעופה הקרוב, בפאתי טהרן.
היה זה מהלך, למעשה בריחה, אחרון של השאה החולה. כבר לפני כן היו במערב רבים שציפו בכיליון עיניים ל"אביב אירני". ואף פעלו להגשמתו, אותו מהפך, שדווקא האייטולה חומייני, הפאנט הדתי, הגולה בפריז הוא שאמור היה להביא אותו. על-פי אסכולת הפוליטיקלי קורקט/זכויות אדם, הדמוקרטיה, צרורה בלעדית בכנפיו של חומייני, היא זו שתפקוד מעתה את המדינה הגדולה. גם השאה עצמו טען בימיו האחרונים לשלטון כי: "אם תרימו את זקנו של ח'ומייני, תמצאו את הכתובת "תוצרת בריטניה" תחת סנטרו", בספר זכרונותיו כתב עוד מוחמד פהאלווי: "לא ידעתי את זה אז - אולי לא רציתי לדעת, אך ברור לי כעת שהאמריקנים רצו להיפטר ממני. ברור שזה מה
ששוחרי זכויות האדם ממחלקת המדינה רצו... הכדור היה בידי האמריקנים שרצו לנטוש אותי ובסופו של דבר את מדינתי".
סימוכין לטענה הזו אפשר למצוא גם במאמריו של הסופר והוגה הדעות ויליאם פ. אנגדהל, שטען כי בשנת 1978, שנה לפני הסתלקותו של השאה מטהרן, כי אכן נרקמה תוכנית קונספירטיבית, במעורבות בריטית ואמריקנית, ובמיוחד בממשלת
ג'ימי קרטר, נגד משטרו של השאה. התוכנית נועדה להגביר את הסלידה הציבורית האירנית מהשאה, על-מנת להמריץ הפיכה אזרחית. ממשל קרטר, כך טוען אנגדהל, החל לבקר את מדיניות ממשל השאה ולהפעיל עליו לחץ בינלאומי בטיעונים על הפרות בוטות של "זכויות האדם". אנגדהל עוד טוען כי כאשר אכן החלו גלי המחאות נגד השאה, הן היו שוליות, אך ערוצי הטלוויזיה הבריטים כמו ה-BBC ששודרו בפרסית לאירן העניקו לח'ומייני פלטפורמת תעמולה שהעצימה אותן בשידוריהם. עוד הוא טוען כי ערוצים אלו, שהיו תחת בעלות ממשלתית בריטית, סירבו לקבל או לשדר את תגובת ממשל השאה. גם פניות אישיות חוזרות ונשנות מטעם השאה עצמו, אומר הכותב, לא הניבו תוצאה חיובית. אנגדהל מרחיב וטוען כי המודיעין האנגלו-אמריקני עצמו היה מחויב לההסתלקות השאה מאירן.
מוכר לכם?
תימוכין לדברים הללו ניתן למצוא גם בספרו של
רונן ברגמן "נקודת האל חזור". ברגמן מציין כי ח'ומייני זכה לסיוע ולתמיכה בינלאומית גדולה, בעת שהייתו בגולה. שלוש מדינות, אומר ברגמן, צרפת, בריטניה וארצות הברית, תמכו בח'ומייני. התמיכה הבריטית בעיקרה הייתה פסיבית וכללה בעיקרה הענקת במה בינלאומית ל
חופש הביטוי ולהפצת רעיונותיו. צרפת, בראשות ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, העניקה לח'ומייני את שנתנה בריטניה. הצרפתים אף הרחיקו לכת כשוואלרי ז'יסקר ד'אסטן, פנה לבעלי בריתו המערביים של השאה ודרש שיסייעו לח'ומייני לעלות לשלטון במקום השאה. ארצות הברית לחצה על השאה, גם בזמן ההפגנות ב-1978, לאפשר את קיום "זכויות האדם" ו"חופש הביטוי", באירן ובכלל. לטענת ברגמן, לחציו של קרטר על השאה היו יעילים במיוחד, שכן הנשיא האמריקני לחץ של השאה לשמור על זכויות-האדם וחופש-הביטוי בארצו, שאם לא כן ארצות הברית לא תממש את עסקת מטוסי ה--16 F. לדבריו סירב השאה לעצת יועציו האירנים לפזר את המפגינים בדרך צבאית, כפי שעשה פעמים קודמות. אף סירב להפיל את מטוסו של ח'ומייני שהיה בדרך לטהרן. איומים אמריקנים אלה הם שאפשרו לח'ומייני לקיים את מאבקו נגד השאה בחופשיות, ללא התנגדות וללא ריסון, ובסופו של דבר אפשרו את קיומם של ההפגנות והמהפכה עצמה.
המערב, אפוף כבר אז באשליה עצמית, מנותקת לחלוטין מן המציאות, כפי שהתברר מאוחר יותר (אשליה מאותו בית יוצר של ה'פוליטיקלי קורקט', מאז ועד היום, פעלה את פעולתה המשתקת על משטר מובארק ערב ההפיכה של
מוחמד מורסי האיסלאמיסט), תרם להוויה הבינלאומית, את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. אסון מאותו סוג פקד כאמור, שנים לאחר מכן, את העולם ואת מצריים, בכינוי שהודבק לו: 'האביב המצרי' ואת עלייתו לנשיאות של ד"ר מוחמד מוֹרְסִי (האחים המוסלמים - יוני 2012). אלא שאז מילא את מקומו של הנשיא קרטר, נשיא אחר:
ברק אובמה, שאף הוא ראה, כקרטר לפניו, בעידוד עלייתו של מורסי לשלטון, פעולה ראויה לקידום הדמוקרטיה במצרים.
מטרתו הראשונה של השאה הייתה מצרים. הדבר קרה לאחר בירורים קצרים שעשו אנשיו עם מספר מדינות באירופה. והסתבר להם, עד מהרה, כי אין בין מדינות אלה ולו אחת שמוכנה לגלות הבנה לנפילתו ולמצבו של השאה, ולהעניק לו מקלט. בעלי בריתו במערב, אותם אלה שצרכו רק אתמול את הנפט ממדינתו בשקיקה, הפנו לו את גבם. הוא נאלץ לעזוב למצרים, אחר כך המשיך למרוקו, המשיך לאיי בהאמה, ולבסוף הגיע למקסיקו. כאן החמיר מצבו הרפואי. מחלת הסרטן ממנה סבל אילצה אותו לבקש טיפול רפואי דחוף. השאה החולה הועבר בחופזה למאיו קליניק, בארצות הברית, כאן שהה תקופה קצרה. מדובר כזכור בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר, שלא נמנה על אוהדיו. עמדתו המוצהרת נגד השאה ובעד הכוחות "הדמוקרטיים המהפכניים", באירן, תרמה תרומה לא מבוטלת לנפילתו.
החיזור הגלוי של ג'ימי קארטר אחרי האירנים, לא קנה אותם, נהפוך הוא. עד מהרה נתגלו המהפכנים האירניים ובראשם האייטוללה חומייני, כשונאי המערב באשר הוא. הם זעמו על החסות הזמנית שהעניקה ארה"ב לשאה החולה. הזעם הוליך אותם לבצע מהלך חטיפה אלים של אנשי השגרירות האמריקנית בטהרן. כך נוצר משבר בני הערובה באירן.
בלחץ הנסיבות והרמזים העבים של הממשל, נאלץ מוחמד רזא פהלווי לעזוב את ארצות הברית. הוא שהה בפנמה, ולאחר מכן נפטר במצרים ב-27 ביולי 1980, כחצי שנה לאחר יציאתו מטהרן. ומאז אכן משתוללת ה"דמוקרטיה", על-פי גרסת המערב, באירן, ולמדינת ישראל, הדמוקרטיה האמיתית היחידה, במזרח התיכון, נוסף כאב ראש אמיתי.
