יוסף חריש. יליד 15.9.23 (ה' בתשרי תרפ"ד), ירושלים. אב לארבעה. בספטמבר 2000 התאלמן מאשתו השניה. נפטר ביום 06.11.13.
למד בחדר ובישיבת תפארת צבי המסונפת לישיבת חברון. היה סגן עורך שבועון ברדיו ירושלים (המנדטורי), שלימים הפך להיות הגלגל. היה קריין בשירות השידור (P.B.S).
ביום 15.9.42 התגייס לצבא הבריטי. שירת במשך ארבע שנים וחצי, בגדודים הארץ-ישראליים ובחיל החפרים. השתחרר בדרגת סמל. לאחר מכן, בסמוך לשיחרור, הצטרף להגנה ונעצר על-ידי הבריטים. ישב בכלא לטרון עד נובמבר 1947 (כשנה).
השתחרר מהכלא במלחמת העצמאות. התגייס לצה"ל, ובתום המלחמה עבר לשמש כשליש אגף כוח אדם במטה הכללי, שם שירת עד 31.12.49. בינואר 1950 החל לשמש, בממשלת ישראל, בתפקיד עוזרו של ד"ר דב יוסף, שהיה שר האספקה והקיצוב, שר המשפטים, שר החקלאות ולאחר מכן שר המסחר והתעשיה. תוך-כדי עבודתו, למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ועסק בעריכת פסקי הדין של בית המשפט העליון (פד"י). לאחר מכן עבר לעבוד במשרד המשפטים, בהמלצת
חיים כהן (סגן נשיא בית המשפט העליון בדימוס), שכיהן, באותה עת, בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ותקופה מסויימת גם כשר המשפטים.
חריש החל בקריירה המשפטית עם הצטרפותו לפרקליטות המדינה ב-1953. במרס 1954 קיבל רשיון עורך דין, מונה לעוזר לפרקליט המדינה, ולאחר מכן לעוזר בכיר ולסגן פרקליט המדינה. בשנות ה-50, כשכיהן כסגן פרקליט המדינה, ייצג את המדינה כמעט מדי יום בבג"צ ובערעורים לבית המשפט העליון.
ביום 28.6.58 מונה לכהונת שופט בית משפט השלום בירושלים, בהמלצת נשיא בית המשפט העליון, השופט זלמן ש. חשין. ב-1965 עבר לכהן בבית המשפט השלום בתל אביב. ב-1969 מונה לכהונת שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-16.9.84 מונה לכהונת סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. כיהן בתפקיד זה עד 4.6.86 - יום מינויו לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. שימש במשך שנים רבות כשופט בבית הדין הצבאי לערעורים. בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כיהן עד יום 1.11.93. ייסד וערך את הד המשפט - הביטאון המשפטי החשוב באותם ימים, שבו השתתפו (כחברי מערכת) אחדים משופטי בית המשפט העליון.
בעבודתו השיפוטית עסק במשפטים אזרחיים, פירוק חברות, הליכי משפט מזורזים ואישור פסקי בוררות. בנוסף ישב כאב בית הדין בבית המשפט המחוזי לערעורים, בהליכים אזרחיים ופליליים.
ב-1986, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, נאלץ להתמודד עם החלטת נשיא המדינה לחון את בכירי השב"כ, שהיו מעורבים בפרשת קו 300. כמו-כן נאלץ להגן על הממשלה ועל נשיא המדינה בעתירות שהוגשו בעניין זה לבית המשפט העליון (קודמו,
יצחק זמיר, סירב לעשות כן). בית המשפט העליון קיבל את עמדתו של חריש בארבע העתירות שהוגשו.
ב-1992 הגן על הממשלה בפרשת 411 מגורשי החמאס ללבנון, וזאת בניגוד לעמדת פרקליטות המדינה - שסירבה להגן על הממשלה, בנושא זה. בית המשפט העליון קיבל את עמדתו, אישר את החלטת הממשלה ודחה את העתירות בנושא זה.
ב-1993 עמד בתוקף על השעייתו של
אריה דרעי מכהונתו כשר בממשלה - למרות שקודם לכן התיר את הצטרפותו, כנגד התחייבות של דרעי, לראש הממשלה, כי אם יוגש נגדו כתב אישום, יפרוש בעצמו מהממשלה. כמו-כן עמד על השעייתו של
רפאל פנחסי מתפקיד סגן שר בממשלה. ראש הממשלה
יצחק רבין דחה את עמדתו, ובעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"צ. חריש סירב להגן בבג"צ על עמדת ראש הממשלה. העתירות גם בעניין פנחסי התקבלו.
חריש החליט שלא להעמיד לדין את הבנקאים שהואשמו בויסות מניות הבנקים (על-אף ממצאי ועדת בייסקי), בנימוק שאין עניין ציבורי בהעמדתם לדין. לאחר שבג"צ קבע כי ההחלטה "מופרכת מעיקרה ובלתי סבירה לחלוטין", נאלץ לפעול להגשת כתב אישום נגד הבנקאים. כתב האישום נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים. מרבית הבנקאים הורשעו. בסופו של דבר, בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, זוכו הבנקאים מהעבירות החמורות יותר שיוחסו להם.
