מַלְכּוֹדֶת
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאָה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
מִתְבַּיֶיתֶת עֲלָי מִתּוֹכִי
שָׁבוּי בֵּין פִּתּוּלִי מֹחִי
בַּמַּעֲטֶפֶת כְּאֵב.
אַת,
צִפּוֹר דְּרוֹר מְנַקֶּרֶת זִרעוֹנֵי תִּקְווֹתַי בְּעֶרְגָּה,
אַַת בִּי, אֵינְךְ בּוֹרַחַת.
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאָה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
עֵת עִיַּפְתְּ, צִלֵך נוֹבֵר בְּפְּצָעיי,
לוֹקֶט צְלָלֵי בָבוּאתִי
לְהתִיכַם לְבִּלְתִּי הֱיוֹת.
עֵת נעוֹרת
דִּמְעוֹתַי לְשַּׁטֵח עַל קִיר לְיִּבּוּשׁ נָתַת
כָּךְ, עַד לַמְּכִירָה הַגְּדוֹלָה.
מְלַקֶּטֶת אוֹתִיּוֹת מִקְרֵן תִּקְוָתִי
מִלִּים שְׁבוּרוֹת הֲבָרָה
רצוּצוֹת מִתְרוֹצְצוֹת.
נִלְכָּדוֹת נִרְמָסוֹת וְנִכּתָשוֹת
בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּמוֹת.
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאֶה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
רוֹטֵט נָמֵס רוֹפֵס.
נִסְחַט בְּיָדֶיךָ אֶל גִּיגִית כְּבִיסָה מֻקְצֶפֶת
מִתְבַּשֶּׂמֶת בְּמִרְקַחַת בִּשְׁמֵי נַפְשִׁי הַדּוֹאֶבֶת,
בְּעִקְבֵי בַּרְזֶל עַל צְלִי דּוֹרֶכֶת.
אַת.
אָנָּא,
תְּנִי לִי וַאֲלַטֵּף צִלֵך מֻנָּח עַל מַדְרֵגַת בֵּיתֵךְ
תְּנִי לִי וְאגִיה אוֹרִי עַל שְפָתַיִיךְ
תְּנִי לִי בָבוּאֲתֵך אֶל אִישוֹנַיי כָּךְ לָרֶגַע.
תְּנִי.
וְאוּלַי. ..
עד כאן השיר ולהלן ניתוח של השיר:
השיר הוא שיר אהבה והכותרת מלכודת אומרת הכל. לפעמים האהובה יושבת לאוהב באיזה מקום במח ולא זזה משם. זו בערך הכוונה של מלכודת.
ולשיר עצמו:
בית ראשון:
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאָה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
מִתְבַּיֶיתֶת עֲלָי מִתּוֹכִי
שָׁבוּי בֵּין פִּתּוּלִי מֹחִי
בַּמַּעֲטֶפֶת כְּאֵב.
אַת,
צִפּוֹר דְּרוֹר מְנַקֶּרֶת זִרעוֹנֵי תִּקְווֹתַי בְּעֶרְגָּה,
אַת בִּי, אֵינְךְ בּוֹרַחַת
ברור שלכידה היא תפיסה מוחלטת כמו ברשת דייגים. קופסה שחורה אנלוגיה לקופסה השחורה שבמטוסים המצלמת הכל. היא כאילו יושבת לאוהב בתוך הקופסה השחורה שלו היינו המח ומתבייטת או משתלטת עליו (כמו שמישהו מרחוק משתלט על המחשב שלך ויכול לעשות בו כרצונו).
ההתבייטות היא לא חיצונית היא חזקה מזו כי היא פנימית היא מתוך מוחו של הדובר בשיר והדובר כמו שבוי בלבירינת של מוחו מעין מבוך מפותל שאי-אפשר לצאת ולברוח ממנו ולכן המעטפת מכאיבה. לוחצת ומבשרת חוסר אונים (כי אי-אפשר לצאת מהמבוך הזה).
ברגע מסוים הוא חושב על המעשה שלה: היא כציפור דרור חופשיה לעשות כרצונה ורצונה הוא להתבייט עליו. וכמו ציפור המנקרת או זוללת גרעינים, כך היא בערגה תהומית מנקרת את אחרוני תקוותיו שהיא תהיה שלו, כמובן, היא בניגוד אליו יכולה לצאת ( לברוח) בכל עת ממנו אך היא לא עושה זאת.
יש בבית זה מעין נימה של התעמרות שלה באוהב הכנוע חסר מוצא מעצמו כלפיה הוא שבוי באהבתו לה. היא יודעת זאת ומנצלת זאת להכאיב לו.
בית שני:
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאָה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
עֵת עִיַּפְתְּ, צִלֵך נוֹבֵר בְּפְּצָעיי,
לוֹקֶט צְלָלֵי בָבוּאתִי
לְהתִיכַם לְבִּלְתִּי הֱיוֹת.
עֵת נעוֹרת
דִּמְעוֹתַי לְשַּׁטֵח עַל קִיר לְיִּבּוּשׁ נָתַת
כָּךְ, עַד לַמְּכִירָה הַגְּדוֹלָה.
מְלַקֶּטֶת אוֹתִיּוֹת מִקְרֵן תִּקְוָתִי
מִלִּים שְׁבוּרוֹת הֲבָרָה
רצוּצוֹת מִתְרוֹצְצוֹת.
נִלְכָּדוֹת נִרְמָסוֹת וְנִכּתָשוֹת
בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּמוֹת.
שורת הפתיחה של בית ראשון חוזרת לצור הדגשה בבית השני וגם השלישי מעין מוטיב לצורך הדגשה זה מראה את הרגשת הדובר בשיר. כאשר היא מתעייפת פיסית מלהכאיב לו בדיבור או בעשיית עיניים וכו היא מגייסת את הצל שלה כמכשיר לענות את נפשו. "צלך נובר בפצעיי".
עד כדי כך שהצל שלה מלקט את צללי הבבואה שלו כדי להתיך אותם ובעצם להכחידם. לא רק אותו, אלא גם את צל הבבואה שלו... עד כדי כך...
לפי השורה הבאה אפשר להבין שבינתיים, כאשר צילה עושה את העבודה היא ישנה או נחה. אך כאשר היא מתעוררת, היא מייבשת את דמעות הדובר המסכן על הקיר עד ליום בו תוכל למכור את רגשותיו וייסוריו (הסמל לכך הן הדמעות שלו) במכירה הגדולה.
ועכשיו דימוי לליקוט של שברי אהבה.
היא מלקטת אותיות (שהיו מעין נכס צאן ברזל לשעת מצוקה - קרן תקוותי) מתוך מילים שבורות הברה. היינו, גם המילים שהוא כתב, בדם לבו, גם הן שבורות ורמוסות. כך שממילא קשה לעשות אתן משהו, אך גם אותן היא מלקטת ולוקחת שלא ישאר לו זכר.... מילים שכל העת חיפשו דרך התרוצצו הנה והנה עברו על מהמורות, נכתשו, ואפילו לא שמו לב שהשורות שבהן הן התרוצצו הן ריקות וערומות. היינו, אין להן קווי מיתאר של שורות.... הן התרוצצו לריק ( גם אם היא לא הייתה מלקטת אותן).
בית שלישי
בְּכָל רֶגַע אַת רוֹאֶה אוֹתִי מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה
רוֹטֵט נָמֵס רוֹפֵס.
נִסְחַט בְּיָדֶיךָ אֶל גִּיגִית כְּבִיסָה מֻקְצֶפֶת
מִתְבַּשֶּׂמֶת בְּמִרְקַחַת בִּשְׁמֵי נַפְשִׁי הַדּוֹאֶבֶת,
בְּעִקְבֵי בַּרְזֶל עַל צְלִי דּוֹרֶכֶת..
שוב השורה הפותחת החוזרת על עצמה בראשי בתים להדגשה של ההתבייטות שלה. עכשיו היא רואה אותו כתוש, חבול, מוכה אהבה, עד לעייפה. הוא במצב של רטט עצבים. הוא כאילו נמס בקרבו, מתוך אהבה בלתי ממומשת. הוא רופס, חלש מאוד. קל לה לעשות בו עכשיו כרצונה.
ולהמחשה: היא יכולה כאילו לסחוט אותו עד מיצוי המיץ האחרון שאפשר להוציא ממנו. כמו כביסה הנסחטת אל גיגית כביסה מוקצפת. המוקצפת - כדי להעלים אותו כליל. גם סחוט וגם נעלם...
וכאן קטע אכזרי של מעין ריקוד על הדם:
היא מתבשמת (היינו נהנית מהתוצרת של דיכוי נפש האוהב) כאילו מהריח שנשאר אחריו קונוטציה ל"ריח אישה לה'" מהתנ"ך מקריבים קורבן לה' והוא נהנה מהריח הניחוח). על צילו היא דורכת עכשיו בנעלי עקב הדוקרים את צילו כמו היו הן חרבות ברזל.
בית הסיום
אָנָּא,
תְּנִי לִי וַאֲלַטֵּף צִלֵך מֻנָּח עַל מַדְרֵגַת בֵּיתֵךְ
תְּנִי לִי וְאגִיה אוֹרִי עַל שְפָתַיִיךְ
תְּנִי לִי בָבוּאֲתֵך אֶל אִישוֹנַיי כָּךְ לָרֶגַע.
תְּנִי.
וְאוּלַי. ..
בבית זה יש את אלמנט הנתינה והגשמת המשאלה. בצר לו ואולי כמוצא אחרון הוא מתחננן ומבקש מאהובת לבו לפחות את המינימום שהיא יכולה לתת לו והוא ללטף את צל דמותה המונח על מדרגת ביתה (מעין אסוציאציה משיר השירים "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה"). ואם לא זאת, אז לפחות באור אהבתו לנגוע בשפתיה. ואם לא זה, אז הוא מבקש שהיא תתן לו את בבואתה אל תוך אישוני עיניו... מעין נחמה פורתא.
זו הנתינה
וצפי להגשמת המשאלה:
מלה אחת: ואולי....
היינו אחרי כל זה הוא עוד מקווה שתהיה לו ישועה שהיא תתרצה ותבוא אליו ותהיה שלו.
