עמי ליברמן - פנסיונר אכפתי

לעמי ליברמן, מנהל אגף הנכסים לשעבר בעמידר, יש בטן מלאה על מועצת המנהלים של חברת עמידר שבה כיהן בתפקידים בכירים במשך עשרים שנה. לדבריו, עמידר היא חברה ממושמעת ויעילה יחסית וזאת במסגרת התקציבים והסמכויות שמוענקים לה על-ידי גורמי הממשלה. נקודת החולשה שלה בדרך כלל מתבטאת במועצת מנהלים פוליטית שלרוב לא טובת החברה עומדת לנגד עיניהם אלא הם מבצעים את הנחיות הבוסים הפוליטיים שלה. לדוגמא: שר השיכון הקודם אורי אריאל מטעם המפד"ל ניסה לסחוט מעמידר 100 מיליון שקל לטובת מימון גרעינים תורניים.

"יו"ר מועצת המנהלים של עמידר, שנמנה על אותה מפלגה, ניסה לקדם את הנושא וכאשר בכירי עמידר ובראשם המנכ"ל יעקב ברוש ואנוכי סיכלנו את המזימה, יעקב ברוש נאלץ לשלם בכיסאו", כך אומר לי ליברמן ומוסיף: "מוכרים שני סוגי דירקטוריונים: האחד - דירקטוריון מקצועי אותו רואים בעיקר בחברות הייטק. שם, הדירקטורים הם גם חברי ההנהלה הפועלים בעיקר לטובת החברה. והשני - דירקטוריון פרלמנטרי, שבו הדירקטורים מיצגים כוחות מסוימים ומנסים בדרך כלל לנטרל זה את זה.

בחברת עמידר ראינו זאת כאשר דירקטורים שמונו לפי הנחייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו פעלו להדחתה של מנכ"לית מצטיינת הגב' תמר מיארה, שאגב גם היא הייתה חברת ליכוד, ללא סיבה אמיתית".

פה גדול ולשון קצרה

עמיתיו מהצבא היו אומרים לו: "עמי ליברמן, יש לך פה גדול מדי ולשון קצרה מדי ולכן לא תתקדם ותגיע רחוק"... ואילו עמיתיו מהמגזר האזרחי מעידים עליו שהוא היחידי בשרות הציבורי שאומר מה שחושב ללא פחד.

את עמי ליברמן פגשתי לראשונה כשהוא יושב על המדרגות בפתח ביתו הפרטי בפתח תקוה ומלטף ברכות את כלבו המעורב "בובי". "כלב זה מעיר אותי בשעה חמש מדי בוקר", הוא אומר לי ומכניס אותי אל חדר עבודתו. כאן, על המדפים וגם בקומה השנייה של הבית מצויים כאלף ספרים. "התחביב שלי, הוא מציין, הינו קריאת ספרים העוסקים בנושאי היסטוריה, מלחמות העולם, שואה ופוליטיקה".

עמי מגדיר את עצמו כפנסיונר אכפתי. ואכן, בשיחתי עמו אני מגלה אדם דעתן עם קו חשיבה בלתי שגרתי ועם מסרים ותובנות בנושאים מגוונים אותם הוא מפיץ בפייסבוק ובטוויטר. בזמנו הפנוי הוא מלמד היסטוריה ומעביר מערכי שיעור בנושא מלחמת העולם השנייה ב"חטיבת הביניים בן-גוריון" בפתח תקוה במסגרת "עמותת ידיד לחינוך", שהיא עמותת מתנדבים הפועלת בבתי הספר. לפני שנה ושנתיים לימד גם בבית הספר נוה עוז. בתוך כך, הוא גם מתוכנן להדריך תלמידים לפני יציאתם למסעם בפולין.

ליברמן פעיל בסניף צוות של גמלאי צה"ל בפתח תקוה ואחראי על ארגון הרצאות לחברי הסניף. פעמיים בחודש מביא לכאן קצינים בדימוס בעלי דרגות גבוהות המספרים על ניסיונם הצבאי ולעיתים גם שוטחים את רעיונותיהם המדיניים. בין היתר הוא פעיל גם בארגון קצינים למען ביטחון. עמי, בוגר המכללה לביטחון לאומי, בעל תואר M.A במשפטים (בהצטיינות) מאוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר - M.A במדעי המדינה (בהצטיינות) מאוניברסיטת חיפה, נשוי לרעייתו רינה, מתנדבת בבתי ספר המלמדת עברית ומתימטיקה במסגרת החינוך המשלים. לזוג שלש בנות: שרון, פזית ולימור וארבעה נכדים. "אני סבא במשרה מלאה", הוא מדגיש.

ההורים נשלחים לסיביר

עמי ליברמן נולד בעיר לודז' שבפולין בשנת 1949 להוריו גוטה ושלמה. אביו היה איש עסקים. ב-1939 ההורים בורחים, כל אחד מהם בנפרד, מזרחה מלודז' לאזור שנכבש על-ידי הרוסים ונשלחים על ידם לסיביר. האם נשלחת לסיביר הדרומית והאב למכרות הפחם בוורקוטה (מעבר לחוג הקוטב הצפוני) שם שרד יחיד, מטרנספורט של 1,000 איש, במהלך עבודה מתישה, כשהוא סובל מקור עז ומתת תזונה.

ב-1941 עם פלישת היטלר לרוסיה, מעבירים הרוסים את כל הפליטים הפולנים מסיביר לרפובליקות אסיאתיות וכך הוריו מוצאים את עצמם בבוכרה. בתום המלחמה הם שבים לפולין ונישאים ב-1948.

משרת בחיל השריון כנהג טנק

ב-1959 עולה המשפחה לישראל ומשתכנת ברחוב בן יהודה בתל אביב (עמי הוא הבן הבכור במשפחה, אחיו משה הי"ד, הצעיר ממנו בשלש שנים, נפל במלחמת יום הכיפורים).

עמי בן העשר מתחיל את לימודיו בבית הספר תל נורדאו. כעולה חדש, היחיד בכתה, הוא מתקבל בסבר פנים יפות על-ידי חבריו. כעבור שנה הוא מוקפץ מכתה ד' לכתה ו'. ב-1966 עוקרת המשפחה לפתח תקוה ומשתכנת ברחוב הרב קוק, ועמי מסיים את לימודיו בתיכון "אחד העם".

ב-1968 הוא מתגייס לצבא ומשרת בחיל שריון כנהג טנק בגדוד 82 בחטיבה 7, ובתוך כך, משתתף גם בקורסים של מפקדי טנקים וקציני שריון. עמי ממשיך את שירותו בצבא הקבע וב-1973 משתתף במלחמת יום הכיפורים במסגרת חטיבת שריון 600 בפיקודו של אל"ם טוביה רביב, באחד הגדודים של חטיבה זו, שהשתתף בקרב של ליל הפריצה לתעלה, בפיקודו של מח"ט 14 אמנון רשף. בחטיבה זו נפלו 119 חיילים.

במהלך שירותו הצבאי בקבע ממלא ליברמן שלל תפקידים בגייסות השריון, באוגדת הטנקים, בחיל המודיעין, במפקדת כוחות השדה ובאג"ת (אגף תכנון) במטכ"ל תחת פיקודם של האלופים אביהו בן-נון, דני יתום ועמרם מצנע.

ירידה בכמות ימי המילואים

"באגף התכנון, אומר היום עמי ליברמן, הייתי אחראי על תכנון והקצאת כל סוגי משאבי אנוש (קבע, חובה, וימי מילואים). במסגרת תפקידי זה הצבתי תוכנית רב שנתית לחיסכון בימי מילואים על חשבון גידול בחיילי חובה. המשמעות הייתה לרדת מסדר גודל של עשרה מיליון ימי מילואים בשנה לששה מיליון כאשר ערך כלכלי של כל יום מילואים בזמנו עמד על 100 שקלים.

בין היתר פעלתי לפי הנחייתם של אהוד ברק ודני יתום לצמצם 4,000 תקני קבע ו-1,000 תקני אזרחים עובדי צבא במשך שלוש שנים. בנוסף, תכננתי ניצול מרבי והקצאת חיילי חובה על בסיס הגידול במחזורי הגיוס עקב העלייה מברית המועצות בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, וטיפול בתגבור הפעולות במהלך האינתיפאדה הראשונה על-ידי בניית מפקדות, פלוגות מבצעיות ופלוגות של מג"ב. משם נשלח על-ידי האלוף מצנע ללימודים במכללה לביטחון לאומי.

שתי מגרעות עקרוניות בצבא

לדעתו של ליברמן, הצבא הינו גוף יעיל יותר וממושמע מכל הארגונים האזרחיים שבהם הוא נתקל אבל לדבריו, לצבא יש שתי מגרעות עקרוניות:

1. בחילות היבשה קיים מדרוג פיקודי תלול. יש יותר מדי דרגי ביניים. לדוגמא: בין מ"פ שפועל בגבול לבין הרמטכ"ל ישנם שבעה דרגי ביניים לעומת חיל-האוויר שבו בין הטייס למפקדת החיל אין דרגי ביניים.

2. קיימת בעיה הקשורה ברוטציה המהירה בתפקידים, דבר שמוביל לאיבוד ידע וניסיון. ואז, תמיד לאחר תקלה אומרים: למה לא הופקו לקחי המלחמה הקודמת אלא שאלה שהפיקו לקחים, השתחררו מהצבא לפני עשר שנים"...

ליברמן מתייחס בפירוט לחיל השריון ולנושא הטנקים בצבא: "כאמור, שירתי בחטיבת טנקים 600 במלחמת יום הכיפורים, חטיבה שספגה 119 חללים, מאות פצועים וגם מספר שבוים במהלך המלחמה. גם נפילתו של אחי משה הי"ד ששרת כטנקיסט בגזרת התעלה, גרמו להחלטתי להמשיך בשירות קבע ולהשקיע בשיקומו וקימומו של חיל השריון".

תוצאות המחקר ב"נוסחת ליברמן"

"בשירותי בגייסות השריון ניתחתי את נתוני היפגעות הטנקים ואנשי הצוות במהלך הקרבות. הסתבר שכאשר הטנק נפגע, לרוב לא נפגעים כל אנשי הצוות. אך מנגד, רוב הטנקים לא מושמדים כטוטל-לוסט, אלה מוחזרים לשירות בפרקי זמן של בין יום למספר ימים בזכות פעולתם הברוכה של אנשי החימוש החטיבתיים ושל פלוגות החימוש הצמודות, כאשר מקרים קשים יותר מופנים לסדנאות האזוריות או למרכזי השיקום.

לעומת זאת, אנשי צוות שנפגעו ופונו לבתי החולים בעורף, לרוב אינם חוזרים עד סוף המלחמה, או נשארים נכים, שלא לדבר על החללים שנקברים לעד. לכן בחטיבה שלנו לאורך כל ימי הלחימה היה עודף של אנשי צוות לעומת פער בכמות הטנקים הכשירים, אך תוך מספר ימים מסיום המלחמה ועם החזרת הכלים המתוקנים נוצרה מצוקה של מחסור בצוותים.

את תוצאות המחקר עבדתי וניסחתי "בנוסחת ליברמן" לחישוב צוותי טנקים, שהייתה בשימוש שנים רבות, גם לצורך תגבור צוותי מילואים עד לרמת גדוד וחטיבה. שנים מאוחר יותר כשהתמניתי לתפקיד ראש ענף חש"ן במפקדת חילות השדה ואחראי להכשרה ותגבור: צוותי טנקים, מפקדי טנקים וקציני טנקים בבה"ד 1 – חייב הדבר התרוצצות בין בסיסי ההדרכה לחטיבות ואוגדות השריון.

בסיועו של ד"ר משה אבן-חן פסיכולוג המפח"ש שבנה מנגנון לחיזוי הצלחה בקורס מפקדי טנקים, בניתי מנגנון לבניית מכסות יציאה לקורס מפקדי טנקים ולמעקב אחרי ההצלחה בקורס, דבר שהוריד את אחוזי הנפל והעלה את כמות מסיימי הקורס. בסיום כל קורס פרסמתי את אחוזי ההצלחה בכול גדוד וחטיבה שפורסמה בכול הרמות, להגברת התחרות בין היחידות".

פערים חמורים עד כדי 20% באיוש קציני טנקים

"במהרה הסתבר לי שקיימים פערים חמורים עד כדי 20% באיוש קציני טנקים. וכן שוועדת המיון לקצונה שמתקיימת בסיום קורס המט"קים בזימון ישיר לקצונה, אינה יכולה להקדיש זמן ומרץ לאיתור מועמדים לקורס מקרב המט"קים המשרתים בגדודים. לצורך כך הקמתי ועדה בראשותי לאיתור למט"קים "ותיקים" לקורס הקצינים + סדרת הכנה עבורם לבה"ד 1, שנודע בחוסר האהדה שלו לצוערי השריון. כך למשל, גררתי את מופז מפקד בה"ד 1 לבירור אצל דן שומרון מפקד המפח"ש, על כך שצוערי השריון מקבלים פקטור שלילי בבוחן הכניסה. לאחר הצעקות שהקמתי, השערורייה הזאת לא חזרה על עצמה.

אחרי שבקדנציה בת השלוש שנים ראיינתי כ-3,000 חיילים כמועמדים לקורס קצינים, אחוז האיוש של הקצונה הזוטרית בחיל השריון עלה מפער של 20% - לעודף של 20% דבר שאפשר מרחב מיון משופר לאיוש תפקידי מפקדי הפלוגות. כאמור, אחרי קדנציה מלאה של 3 שנים עברתי לשרת באגף התכנון במטכ"ל וגם שם טיפלתי בעיוותים שפגעו ברמת התגבורת לחייל".

בשנת 1995 מסיים עמי ליברמן 27 שנות שרות צבאי ומשתחרר בדרגת סגן אלוף.

בעמידר התגוררו לאורך השנים כמיליון וחצי נפש

הוא נקלט בעמידר – החברה הממשלתית לשיכון, ומכהן בה כמנהל אגף ארגון ולאחר מכן כמנהל אגף ניהול נכסי רשות הפיתוח (ר"פ) עד צאתו לגמלאות ב-2015.

עמי ליברמן מציין היום, כי בראשית שנות המדינה קלטה הממשלה את העלייה באמצעות בניינים שנבנו על-ידי "סולל בונה" ו"עמידר" ניהלה אותה. באותה עת היו לעמידר תפקידים חברתיים רבים כמו טיפול סוציאלי, לימוד עברית, וגם בנק טפחות "נולד" בעמידר. בשיאה ניהלה החברה מעל 300 אלף יחידות דיור. בעמידר התגוררו לאורך השנים כמיליון וחצי נפש.

בעידודו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, עמידר עודדה את דייריה לרכוש את דירתם מתוך תפיסתו של בן-גוריון שהיהודי הנודד, לאחר שיהיה בעל דירה, לא ימהר לרדת מהארץ.

"בתקופה בה עבדתי בעמידר, בין השנים 1995-2015, אומר עמי ליברמן, ח"כ רן כהן הגה תוכנית למכירת הדירות לדיירים בהנחה של 85%. עמידר הזהירה כי כתוצאה מכך, על-מנת לרכוש דירה חדשה, יהיה צורך במכירת עשר דירות. והתוצאה - התמוטטות מערך הדיור הציבורי. מעל עשר שנים לקח לממשלה להבין את הבעיה ורק לפני שנה קיבלה עמידר אישור למכור אג"ח במיליארד שקלים לקנות דירות חדשות. כשהתחלתי לעבוד בעמידר היו בניהולה כ-130 אלף דירות וכאשר פרשתי לגמלאות נותרו 40 אלף דירות של הדיור הציבורי. ומכאן - עשרות אלפי אנשים נזקקים הזכאים לדיור ציבורי ממתינים שנים על גבי שנים להתאכלס בהם ובינתיים חלקם מתגורר ברחוב"...

נערי האוצר הם המנהלים האמיתיים של המדינה

עמי ליברמן מדגיש כי עמידר הינה רשת ביטחון למגורים עבור האוכלוסייה החלשה ביותר שאינה מסוגלת לשלם אפילו את המשכנתה הזולה ביותר. והוא קובע: "מי שמנהל את המדינה במשך 70 שנה אינם ראשי הממשלה ושריה אלא אלה הם נערי האוצר הבאים מהאוניברסיטה חסרי ניסיון ואחרי שנתיים פורשים ממקום עבודתם. מטרתם המובנית היא לשמור על התקציב ולהשקיע כמה שפחות בראיה של תקציב שנתי ולא רב שנתי, מה גם שאין להם חזון מלבד מה שלמדו במבוא לכלכלה מקרו-מיקרו".

במסגרת תפקידו הראשון כמנהל האגף לארגון, עיצב ליברמן מחדש את תהליכי העבודה בחברה ואת המבנה הארגוני שלה על בסיס של ארבעה עקרונות: כל פעולה תתבצע בדרג הנמוך האפשרי, כל פעולה תתבצע בתחנת עבודה אחת, הלקוח הוא במרכז העשייה, וכל פעילות תיבחן ביחסי עלות תועלת. בין היתר הוא הפעיל תחרות בין הסניפים על בסיס מדדי שרות ועמידה בתוכניות העבודה. מכירת נכסי רשות הפיתוח הכניסו למדינה כ-120 מיליון שקלים בשנה בעשר השנים האחרונות.

אגף רשות הפיתוח הינו גוף בבעלות מדינת ישראל שקלט בשנות ה-50 של המאה הקודמת את כל נכסי האפוטרופוס של הנפקדים שנמלטו במסגרת מלחמת יום העצמאות. ועמידר קיבלה על עצמה את האחריות לניהול נכסי הפיתוח משנת 1961.

אריק שרון כשר השיכון והתשתיות הגיע למסקנה שעדיף למדינה שלא תהיה בעלת הנכסים הללו אלא למכור אותם לדיירים שהיו במעמד מוגנים ואת הנכסים הפנויים לשווק במכרזים. לצורך כך הותוותה נוסחה על הנחה במכירת הנכסים הנ"ל. מדובר היה ברכוש מאוד ישן שנבנה לפני קום המדינה ולעיתים אף מהתקופה העותומנית ועלות אחזקתם הייתה יקרה מאוד למדינה.

"בתפקידי כמנהל אגף רשות הפיתוח ב-2002, מבהיר עמי ליברמן היום, היו בניהולי 12,500 יחידות דיור בערים המעורבות: יפו, רמלה, לוד, חיפה ועכו ועד לסיום תפקידי ב-2015 נמכרו 6,500 יחידות דיור. מכירה זו הכניסה למדינה כ-120 מיליון שקל מדי שנה ובנוסף גם גבינו שכ"ד וחובות בהיקף של 30 מיליון שקל בשנה. העמלות שעמידר קיבלה עבור מכר נכסי רשות הפיתוח, פרנסו את רוב פעילות עמידר מעבר למימון עלות אגף הפיתוח עצמו".

בין יתר פעילויותיו של עמי ליברמן בעמידר נזקף לזכותו קידום התחדשות עירונית על בסיס נכסי עמידר במקומות שונים תוך ניהול צוות של 80 עובדים ועוד 200 נותני שירותים: עורכי דין, אדריכלים, מודדים, שמאים וקבלני שיפוצים.

מה מציק לך אני שואל?

"מציק לי היום, אומר ליברמן, שהשלטון במדינה אינו נוהג לפי הנורמות הציבוריות המקובלות בעולם הנאור והמתקדם, ולראיה, ראש ממשלה הנמצא בחקירות וערב פרסום כתבי אישום, היה צריך לדעתי להתפטר עם תחילת החקירות". ועוד הוא מוסיף: "חורה לי מחיר הגזל של הגז הנמכר לחברת החשמל ב-6.3 דולר ליחידת חום כאשר עלות הפקתו מסתכמת ב-30 סנט בלבד"...

חיסול האיומים מצד החיזבאלה והחמאס מחייב מהלך קרקעי עמוק של חיילי סדיר ומילואים

עמי ליברמן מתייחס לקונספציה שהושמצה בוועדה לחקירת מחדל יום הכיפורים ולוויכוח בין בריק לאיזנקוט על מוכנות הצבא למלחמה והוא מעיר: "במלחמת יום הכיפורים הקונספציה התאימה למקרה שהמצרים היו מתכוונים לכבוש את כל סיני ולפלוש לישראל, לזה לא היה מספיק כוחות ובעיקר לא עליונות אווירית ולא טילים לאיום על ערי המדינה. אבל לתוכנית מלחמה מוגבלת שגם הייתה בידי המודיעין שלנו הקונספציה הנ"ל לא התאימה ועל זה בוכה הנביא עד היום.

כאן גם שורש הוויכוח בין בריק למטכ"ל, בריק מתייחס לאיום מקסימלי של מלחמה כנגד צבאות סדירים של אולי: טורקיה, מצרים, סוריה ואירן (במזרח התיכון הכל אפשרי), או בשלוש חזיתות של סוריה, לבנון, עזה ואולי גם התקוממות ביו"ש, ולזה הצבא ובעיקר צבא היבשה לא מוכן.

לטענת המטכ"ל איום הייחוס נמוך בהרבה והינו ברמת המב"מ (מלחמה בין מלחמות), ולזה מספיקות הזרועות האסטרטגיות של האוויר והים, מערך מודיעין משוכלל והצבא הסדיר עם גיבוי מזערי של מילואים.

"האיום הגרעיני הוא בקנה מידה אחר. בתור אזרח, עם קצת רקע צבאי בעברי, אני יכול להגיד רק דבר אחד: שחיסול האיומים של החיזבאללה והחמאס מחייב מהלך קרקעי עמוק של חיילי סדיר".