5 שנים לפטירתו של פרופ' מנשה הראל

הראל נולד בשנת 1917 בשם מנשה בביוף בסמרקנד באוזבקיסטן שבאסיה התיכונה לבתיה ושלום בביוף. סבו, בנימין אברהמוף כיהן כנשיא הקהילה היהודית בעיר. אביו, שלום, עסק במסחר בפרוות, בשטיחים וכיוצא באלה. בשנת 1921, בהיותו בגיל 4, עולה מנשה עם הוריו לארץ ישראל.

מסע העלייה נמשך כ-8 חודשים, חלקו על גבי גמלים, דרך אפגניסטן, הודו ומשם בספינה לנמל סואץ ולנמל יפו. המשפחה משתקעת בשכונת "בית ישראל" בירושלים. מנשה למד ביסודי ב"תלמוד תורה", באליאנס בבית ספר סנט גורג' האנגלי ובגימנסיה העברית ברחביה. הוא היה חבר בקהילת סניף "הצופים" בירושלים ויצא עם חבריו ב"צופים" לטיולים ומסעות בנגב, במדבר יהודה, באילת ועוד.

אולי כאן דבק בו "חיידק" הסיירות והטיולים בארץ שליווה אותו לאורך חייו. בתחילת שנות ה-30, בגיל 14 לערך, עוברים מנשה ומשפחתו להתגורר בתל אביב. המשפחה מתגוררת ברחוב קטן סמוך לרחוב לוינסקי בתל אביב. מנשה לא למד בבית ספר תיכון ועבד בשנות נעוריו בעבודות שונות ובהם שליח על אופניים בדואר, גנן בגינות פרטיות ועוד.

ב-1933 הצטרף לסניף תנועת הנוער "מחנות העולים" ששכן בצריף ברחוב זמנהוף בתל אביב בו הדריך אורי ברנר, בנו של הסופר יוסף חיים ברנר, לימים סגן מפקד הפלמ"ח. ב-1936 יוצא מנשה עם חבריו לגרעין ההכשרה בקיבוץ נען, שם עבדו בפרדסי הקיבוץ וביולי 1937 הוא נמנה יחד עם חבריו ב"מחנות העולים" עם מקימי קיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן המוקם במסגרת "חומה ומגדל".

בקיבוץ היה שומר שדות על סוס, רועה צאן ועוד. ב-1939 נשלח מטעם הקיבוץ במסגרת "עבודות החוץ" של הקיבוץ לעבוד במפעל האשלג בסדום. ב-1941 מדריך מנשה בקפ"פ (קרב פנים אל פנים) בקורס מפקדים ראשון של הפלמ"ח שנערך במשמר העמק.

בשנת 1943-1945, היה שליח הסוכנות היהודית, המוסד לעליה ב' ומפקדת הפלמ"ח בסוריה. פעל כ"מסתערב" תחת פיקודו של עקיבא פיינשטיין ועסק בהוראה בהברחת עולים ובפעולות "הגנה וביטחון" שונות. ב-1946 חוזר מנשה הראל לקיבוצו מעוז חיים ובאותה שנה, והוא בן 29, הוא נושא לאשה את חברתו מתנועת "מחנות העולים" חנה, ממקימות קיבוץ חמדיה.

את הנישואין עורך הרב של כפר יחזקאל. במעוז חיים נולדת בתם הבכורה מצדה. עם פרוץ מלחמת השחרור משרת מנשה בחטיבת גולני כמפקד מחלקה בגדוד 13 של יישובי העמק. מנשה ורעייתו חנה ובתם מצדה עוזבים את קיבוץ מעוז חיים ועוברים להתגורר בקיבוץ גשר הזיו שבגליל המערבי. כאן נולד בנם סיני.

מנשה מצטרף לצבא קבע ונמנה על מייסדי הנח"ל. כמצוות בן-גוריון הוא משנה שם משפחתו המקורי בביוף להראל. בשנת 1949 מנשה היה מפקד פלוגה במחנה 80, ובתחילת שנות ה-50 היה מפקד בית הספר לסיירים שפעל במסגרת חיל הנח"ל במחנה "בית-דראס".

לאחר שהשתחרר משירות קבע בצה"ל עברו מנשה חנה וילדיהם להתגורר בקיבוץ רמת רחל, שם עבדה חנה כמורה. בהמשך עברה המשפחה להתגורר בירושלים כאן נולד הבן נבו. ב-1952 החל מנשה לומד באוניברסיטת העברית בירושלים לתואר ב"א בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל ובהמשך למד לתואר מ.א בארכיאולוגיה גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל.

לימודיו של מנשה הראל באוניברסיטה העברית נמשכו בין השנים 1957-1952 בסיומם קיבל תואר ב.א. לפרנסתו עבד במקביל ללימודיו כמורה לגאוגרפיה ולגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, בסמינר למדריכי עליית הנוער של הסוכנות היהודית בירושלים ובמוסדות נוספים. בתקופה זו יזם, ערך, ליווה והדריך טיולי בני נוער וסטודנטים במדבר יהודה בנגב ובאילת. את עבודת הדוקטורט שלו עשה בארצות הברית בתחילת שנות השישים באוניברסיטת ניו-יורק, שם שהה במשך כשלוש שנים. נושא עבודת הדוקטורט: מסעי סיני.

לאחר חזרתו לארץ משמש מנשה הראל בין השנים 1964-1969 מרצה למתודיקה של הוראת הגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה ובין השנים 1981-1969 היה מרצה בכיר בגאוגרפיה היסטורית ומקראית במחלקה לגאוגרפיה ובמתודיקה להוראת הגאוגרפיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1982-1987 שימש פרופסור חבר במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

מנשה הראל היה פעיל והביע תמיכתו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה שהוקמה, כידוע, ב-1967 כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, ובה היו חברים אישי ציבור ואנשי רוח מימין ומשמאל, ודגלה ברעיון של ארץ ישראל השלמה ובהחזקת שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן ששוחררו במלחמה זו, וקראה להתיישב בהם.

פרופ' מנשה הראל כתב כ-12 ספרים וכ-80 מאמרים מקצועיים בכתבי עת מדעיים. ארבעה מספריו זכו בפרסים מדעיים. בין ספריו: "הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל", "זאת ירושלים", "מסעי מדבר יהודה וים המלח", "מסעי סיני" "מסעות ומערכות בימי קדם", ו"הנוף, הטבע והאדם במקרא". הוא זכה ועוטר בשורה של אותות ופרסים ובהם אות יקיר העיר ירושלים ב-1991, פרס יגאל אלון, פרס ז'בוטינסקי, פרס יד בן צבי ועוד. הבולט שבהם הוא כמובן פרס ישראל בחקר ידע ארץ ישראל שהוענק לו ביום העצמאות תשס"ב - 2002.

באתר פרס ישראל של משרד החינוך. מתוארים הנימוקים לזכייתו ובין השאר נאמר ואני מביא הדברים כלשונם: "פרופ' מנשה הראל הוכיח שלכל התיאורים הגאוגרפיים במקרא יש ריאליה שנתפרסמה במחקריו ובמפותיו, שהתקבלו בקרב החוקרים בעולם:

הוא זיהה את דרך יציאת מצרים ואת מקומם של הר סיני וים סוף - לאור המקרא והנוף. הוא חשף את שבעת מדברות יהודה ואת עשר המעלות שנסללו במצוקיהם. הוא הוכיח שמקום גידולם של שבעת המינים, הקטורת והבשמים, שהועלו לבית המקדש על-ידי עם ישראל היה בהרי ירושלים ויהודה ובעמקיהם. הוא קבע את מקומם של מכרות הברזל של פלשת וישראל בנחל יבוק בגלעד. הוא גילה שעם ישראל המציא או חידש בהרי יהודה ובירושלים חמש טכנולוגיות, החל מימי שלמה שהיו לו 150,000 חוצבים ועובדי חרושת: חקלאות מדרגות; אגירת מים והולכתם; חרושת עץ, אבן וברזל; ארכיטקטורה של בנייה באבני גזית; סלילת מסילות ומעלות.

הוא הביא ראיות שהאומה העברית הייתה הראשונה בנטיעת עצי יער בארץ. הוא מצא עדויות שעם ישראל השתמש באיתות כדי לקשר בין מחנותיו במדבר בימי שלום ובין מבצריו בעת המלחמה. הוא הניח את היסוד לרעיון שבני ישראל, כרועי צאן וכעובדי אדמה, היו מרגלים מעולים והיה להם בית ספר למודיעין בעין רוגל בירושלים וברוגלים בגלעד".

הראל היה ממקימי "חבורת האש "המיתולוגית, חבורה שהורכבה בעיקרה מאנשי פלמ"ח שנהגו בערבים לשיר שירי רועים ושירי רעות סביב מדורה ומכאן שמה "חבורת האש". חבורה זו נהגה גם לאחר הקמת המדינה להופיע ברחבי הארץ. על חבריה נמנו בן השאר, אליהו גמליאל, יוסקה יפת שהיה מושל רצועת עזה, ושלמה כהן (סולימן הגדול) אביהם של הזמרים חופני כהן, יזהר כהן, ורדינה כהן ואיתמר כהן.

מספר העיתונאי שוקי לבנון, איש ירושלים: "בתו של מנשקה הראל, מצדה, הייתה אתי בכיתה. תמיד אזכור את ימי ההולדת שלה בביתם ברחוב השושנה בקריית משה. חבורת האש של סולימן הגדול (אביו של יזהר כהן וחופני) חגגו אתנו שעות ארוכות, זאת הייתה חוויה מיוחדת ומרשימה לפגוש את לוחמי הפלמ"ח אז בשנות החמישים ואת סיפוריהם".

ב-31 באוקטובר 2012, כשנה וחצי לפני מותו, הופיע מנשה הראל בשירה ביחד עם שרידי "חבורת האש", באירוע לזכרו של עמנואל זמיר בפתח תקוה. לכותב כתבה זו היה הכבוד להיות נוכח באירוע זה. זכורני כי מנשה הראל, עלה והופיע על הבמה וריגש את הנוכחים. היה כמעט ברור שזו אולי הופעתו האחרונה של "מנשקה" ב"חבורת האש".

ב-23 בפברואר 2014 והוא בגיל 97, נושק לגיל 100, הלך "מנשקה" הראל לעולמו הותיר אישה, חנה, אשת חינוך, בת, מצדה ושני בנים: סיני, ונבו. וכן נכדים ונינים. כל שמות ילדיו נקראים כפי שניתן להבין, על שמות הרים היסטוריים בארץ ישראל. סיני הראל עוסק או שעסק ברפואה סינית, נבו הראל הוא איש עסקים והבת מצדה היא מורה לשעבר.

מנשה הובא למנוחות בחלקת יקירי העיר בהר המנוחות, גבעת שאול בירושלים. על מצבת קברו נחקק: ..." סייר לוחם פלמ"ח וחוקר ארץ ישראל. אהבת הארץ וידיעתה היו נר לרגליו ואור לנתיבותיו אותן הנחיל לרבים שהלכו איתו ואחריו".

לא מכבר נחנך בירושלים בחזית התיכון שליד האוניברסיטה בגבעת רם רחוב על שמו של מנשה הראל שהיה מורה ומחנך בעיר שנים לא מעט.