• שחקן הקולנוע הנודע בן סטילר הוא שגריר רצון טוב של סוכנות הפליטים של האו"ם. במאמר ב-USA Today הוא תיאר את ביקורו במחנה פליטים סורי במזרח לבנון. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריהם.

חמש דקות לאחר שהכרתי את יאזאן, חשבתי הוא בן השמונה המגניב ביותר שפגשתי אי-פעם. הוא ידידותי להפליא ויש לו חיוך מדבק. אנחנו בבקעת הלבנון, בה יאזאן חי עם אחותו התאומה ראזאן, שהיא חמודה באותה מידה; אחיו סלאח; ואחותו התינוקת ראג'ה. אנחנו בביתם, מקלט בן שני חדרים, בקצה שביל בוץ לצד הכביש הראשי לסוריה, המצויה במרחק של שעה בלבד מכאן. הוריו ברחו מדמשק באישון הלילה כאשר היריות והרציחות גברו ליד ביתם. הם חשבו שיחזרו בתוך שלושה ימים; עברו שמונה שנים.

סיפורם אינו יוצא דופן. בלבנון לבדה, בת 4 מיליון התושבים, יש למעלה ממיליון פליטים סורים החיים על סף תהום. אביו של יאזאן, ראאד, היה נהג מונית בדמשק; בלבנון הוא מוגבל בעיסוקיו, ולכן מעבר לכך שהמשפחה שקועה בחובות, היא נאלצת לנדוד כל העת. בינאנה, אמו של יאזאן, מספרת שהם חיו באורווה כאשר התאומים היו בני מספר חודשים. הם חיו ברפת לצד חולדות ושם נולד סלאח. הם הגיעו לנקודה בה ראאד חשב למכור כליה; חבר הציע למכור עבורם את סלאח.

כאשר הילדים היו רעבים בלילה, אמם אמרה להם לדמיין את המאכל האהוב עליהם עד שנרדמו יחדיו. לבסוף גילו שהם יכולים לעשות קצת כסף על-ידי רכישת ירקות בשוק הסיטונאי, אותם מכר יאזאן בעגלה בצידי הדרך. שאלתי את יאזאן אם הוא סוחר טוב. הוא נתן את החיוך המנצח שלו והתשובה הייתה ברורה. יאזאן הראה לי היכן הוא מוכר, ואז היכתה בי המציאות של ילד בן שמונה הנאלץ לפרנס את משפחתו במקום בו אפילו חציית הכביש היא מסוכנת.

ההישרדות הפסיכולוגית של ילדים אלו והוריהם קשה לא פחות מהישרדותם הגופנית. אני זוכר ילד בן 13 שפגשתי לפני שנתיים בירדן. משפחתו נמלטה מהעיר חלב בשנת 2013. הוא עבד 14-12 שעות ביום במוסך ברבת עמון כדי לפרנס את אחיו ואחיותיו. כאשר אמרתי לו שהוא ילד העובד קשה, הוא השיב בגאווה שכבר אינו ילד אלא גבר. כאשר אני מסתכל על יאזאן, אני רואה ילד – ותוהה לכמה זמן; המלחמה היא הדבר היחיד שהוא מכיר.

בצפון לבנון פגשתי תיאטרון בובות העובר ממחנה למחנה, המציג לילדים ערים שונות במולדתם. ההצגה מהווה פסק זמן מהנה לילדים החיים בתנאים נוראים, אך מטרתה העיקרית היא לקשור אותה למדינה שאינם זוכרים או שמעולם לא הכירו. האיש שמאחורי ההצגה אמר לי, כי ילדים אלו הם העתיד של ארצו, אך לא יוכלו לשקם אותה אם לא יכירו אותה.

מה ניתן לעשות? יש לתת פנים אנושיים לסכסוכים הבינלאומיים הסבוכים. יש להזכיר לעולם את המשבר ההומניטרי העצום הזה. ברחבי העולם יש 68 מיליון פליטים, מתוכם 5.6 מיליון מחוץ לסוריה ועוד 6.6 מיליון סורים שנעקרו מבתיהם ונוצרו בארצם. יש לתמוך בארגונים כמו נציבות האו"ם לפליטים, כך שיוכלו לסייע לנזקקים במתן מגורים, בריאות, חינוך וסיוע נפשי. במבט רחב יותר, יש לסייע למדינות הקורסות תחת נטל הפליטים.

החשוב ביותר: עלינו להתייצב לצידם של אנשים אלה. עלינו לזכור שפליט הוא בן אדם, לא נתון מספרי. פליטים הם הורים המנסים להגן על ילדיהם מפני חולדות ברפת. פליט הוא ילד המנופץ בתמונה של מטוס וחולם להיות טייס, אך כעת מוכר ירקות לצד כביש במקום שאינו ביתו.