עמדתו העוינת של ממשל טראמפ כלפי אירן ידועה היטב והיא ספגה ביקורת מכיוונים שונים, אך קיאן טג'בקש מאוניברסיטת קולומביה מציג – במאמר ב-Foreign Affairs תמונה שונה. לדבריו, מדובר במדיניות עקבית שאיננה סתם היפוך מדיניותו של ממשל אובמה, אלא בכזו המתחשבת בצורה נכונה בשיקולים המרכזיים שיש להביא בחשבון.
המדיניות האמריקנית כלפי אירן, לאורך שנים, איננה רק שחור-לבן של כן/לא עימות, אלא מבוססת על ארבע עדיפויות: מניעת נשק גרעיני, יציבות איזורית ומאבק בטרור, זכויות אדם ודמוקרטיה באירן, ונורמליזציה של יחסי ארה"ב-אירן. ההבדלים בין הממשלים נובעים מהדגשים שונים של עדיפויות אלו.
דונלד טראמפ שם את הדגש על הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים – שמדאיגים גם את אירופה – ועל היציבות האיזורית.
ממשל טראמפ ראה, ובצדק, שהתשואה מההסכם עם אירן היא נמוכה. המגבלות על תוכניתה הגרעינית יפקעו בקרוב ובכל מקרה יהיה צורך לדון מחדש בהן. טענותיו של הממשל ולפיהן אירן הפרה את ההסכם היו לא-משכנעות, כותב טג'בקש, אך הוא צדק בכך שההסכם כלל לא עסק בתפקידה של אירן במזרח התיכון. הממשל גם צודק בקובעו שבטהרן אין כל רצון לנרמל את היחסים עם ארה"ב, ושהמשטר שם הולך ומקצין.
ממשל טראמפ ויתר על הנורמליזציה והציב בראש סדר העדיפויות שלו את ההתמודדות עם תוקפנותה האיזורית של אירן, ונקט צעדים שהראו את השינוי במדיניות. בין היתר, ארה"ב מקדמת את הקמת מה שמכונה "נאטו ערבי" – ברית הגנה בין מצרים, ירדן ושש ממדינות המפרץ. גישה זו עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה הרחבה יותר של וושינגטון ליצירת איזונים ברחבי העולם, ועמידתה על כך שהשחקנים המקומיים יטלו על עצמם יותר אחריות לבטחונם.
שר החוץ,
מייק פומפאו, הכריז מספר פעמים על תריסר קני מידה בהם צריכה אירן לעמוד כדי להיות חברה "נורמלית" בקהילה הבינלאומית וכדי להסיר את העיצומים האמריקניים עליה. רפורמה דמוקרטית אינה מוצבת במקום גבוה ברשימה זו. לעומת זאת, ניתנה עדיפות גבוהה לסילוק מוחלט של האירנים מסוריה. מדיניותו של טראמפ כלפי אירן מביאה בחשבון עובדות שאחרים נוטים להתעלם מהן, קובע טג'בקש.
אירן ו
בשאר אסד ניצחו בסוריה, ולאירן – השואפת להשמיד את ישראל – יש כעת דריסת רגל בגבולה. מדיניותה של ארה"ב חייבת להתבסס על הערכה מציאות של היכולות האירניות, והללו אינן כוללות רק מושגים צבאיים קונבנציונליים. ארה"ב אינה מוכנה להתחייב לנוכחות צבאית מלאה ובלתי מוגבלת בזמן במזרח התיכון, ולכן בידודה של אירן עשוי להיות האפשרות הטובה ביותר שנותרה – במיוחד לנוכח העובדה שהיא אינה מציבה איום ישיר על ארה"ב.
יש לארה"ב סיבות טובות להימנע ממלחמה עם אירן, ממשיך טג'בקש – וגם להימנע ממתיחות מיותרת עם בעלות בריתה סביב סוגיית אירן. סגן הנשיא,
מייק פנס, לא היה צריך להציב בפני מדינות אירופה אולטימטום בו נדרשו לסגת מהסכם הגרעין. ארגונים בינלאומיים חיונים לבטחונה של ארה"ב, והיא תזדקק לבעלות בריתה כדי להשיג את מטרותיה במזרח התיכון. דמוניזציה של אירן אולי משרתת תפיסות של המלחמה הקרה, אך היא מסיחה את הדעת מהצורך לעצב אסטרטגיה ארוכת טווח כלפי רוסיה וסין.
לדעת טג'בקש, אסטרטגיה מזרח-תיכונית המתמקדת באירן צריכה להתבסס לא רק על הערכת מציאותית של עוצמתה הצבאית, אלא גם על הבנת הזירה הפנימית שלה. אין באירן שום גורם משמעותי שיקדם בברכה סיוע אמריקני, כולל מתנגדי המשטר. זה לא משום שהם שונאים את המערב, אלא משום שהעולם המוסלמי מתנגד עקרונית להשפעות מודרניות חיצוניות.
האזור עובר מזה כ-100 שנה שינוי עמוק ומורכב מכדי שגורמים חיצוניים יוכלו לנווט אותו. מהפכות ומהומות מאפיינות אותו לכל אורך התקופה, והכוחות המעורבים בהן הם תערובת סבוכה של לאומנים הנלחמים נגד קולוניאליסטים זרים, סוציאליסטים הנלחמים נגד מדכאים מקומיים בממשלות ובכלכלה, קיצוניים דתיים ותנועות עממיות נגד משטרים סמכותניים. על הרקע הזה, אירן רואה את עצמה במעוז האחרון נגד המערב, וארה"ב צריכה להבין שאת השינויים בה יש למדוד בדורות ולא בשנים.
נסיגתה של ארה"ב – תחת ממשל טראמפ – מקידום הדמוקרטיה ברחבי העולם היא אולי בשורה רעה לתומכי הדמוקרטיה באירן. אבל בהתחשב בתבוסה הנוכחית של הדמוקרטיה באירן ("אני עצמי נכלאתי במשך שנים בשל קריאתי לרפורמות דמוקרטיות", כותב טג'בקש), לארה"ב אין למעשה ברירה אלא לפעול לטווח הארוך ולקוות שדור עתידי כלשהו יאמץ הן את הנורמליזציה והן את זכויות האדם. אין כל ערובה לכך שהתנגדות להתפשטותה האיזורית של אירן תצמיח דור שכזה, אבל נכון לעכשיו די באסטרטגיה המגשרת על הפער שבין הציפיות המערביות לבין יכולתו של המערב בשטח.
