עניין אחד מרכזי נופל מתחת לרדאר במערכת הבחירות הנוכחית: ההתקפות האישיות על שלושה רמטכל"י צה"ל. התרגלנו כי מערכות בחירות מצטיינות בניגוחים אישיים והכפשות שבהרבה מקרים מגיעים לרמות נמוכות מאד. זה כאשר בשני הצדדים עמדו מועמדים על אזרחי. בשלושה מקרים עמדו במרכז המערכה רמטכלי"ם לשעבר: ב-1977,
יגאל ידין בראשות ד"ש, ב-1992,
יצחק רבין בראשות העבודה וב-1999
אהוד ברק בראשות העבודה. רק במקרה של רבין ההתקפות ירדו לרמה אישית נמוכה כאשר הוטח בו כי הוא שתיין ושכור. אבל זה לא עזר והוא ניצח.
הפעם זה הסלים לא בגלל השימוש בעניינים אישיים, כמו הטלפון של גנץ או השמפניות של
נתניהו, אלא מפני הפגיעה התדמיתית בישראל כמדינה! הטלת בוץ על יריב פוליטי היא במסגרת כללי המשחק המקובלים. אבל כאשר אתה עומד ומלכלך על מי שהיו מפקדי הצבא שלך אך אתמול שלשום, הופך אותם ללא יוצלחים ושלומיאלים, אתה הופך אותם בלא כוונת מכוון, למטרה מגחיכה בעיני העולם, ובעיקר בעיני אויבינו. יושב לו אירני, סורי, עירקי או פלשתיני ואומר לעצמו כי אם אלה מפקדי צה"ל בעיני הישראלים עצמם, מה לנו כי נאמר. אנחנו רואים את תפקוד צה"ל ביומיום ואם אלה הם מפקדיו קל לנו להיערך מולם. ואילו בצד שלנו מי שמוביל את הקו הזה הוא מי שמינה את המפקדים הללו והאזרח הפשוט המאזין לו עלול להבין ולקבל את הרושם כי רק היום הוא למד כי מפקדי הצבא שהרבו להתפאר במעשיהם בעבר היו בעצם פשלונרים לא קטנים ואם כך, מי יודע אם מפקדי הצבא הנוכחיים הם לא דומים.
גם במערכת בחירות לוהטת בלא קשר לאמונה או השקפה פוליטית, כל ישראלי חייב לחשוב בינו לבין עצמו האם המטרה מקדשת את כל האמצעים והאם הרצון לנצח בבחירות מצדיק זאת. כל מערכת בחירות מתאפיינת בסיסמאות שבחלקן לא מדויקות ולא אמיתיות לחלוטין וכל מטרתן לקבע תודעה וסדר יום לטובת המטרה הסופית. השאלה היא האם מותר גם לסלף עובדות, גם לא לומר את כל האמת ובעיקר, להתייחס לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.
מנחם בגין שלא ריחם על יריביו הפוליטיים בלשונו המושחזת להפליא, התייחס לאנשי הצבא בייראת כבוד ומעולם לא חירף ולא גידף אותם במערכות הבחירות. נהפוך הוא. בעיניו הם היו העילית החברתית.
צה"ל כמטרה נייחת
הנמכת קומתם של מפקדי צה"ל בעבר היא בעצם הקטנת דמותו של הצבא שכולנו סומכים עליו ותלויים בו. העובדות האמיתיות ברובן לא מוכרות ואף לא מובנות לציבור הרחב. אבל, תמיד יימצא אותו האחד שיאמר לעצמו, רגע, רגע, אולי זה נכון ואני לא ידעתי. במשך למעלה מעשור שנים ניהלנו נגד החמאס בעזה שלושה מבצעים ואין ספור התקפות צבאיות והוא עדיין חי ובועט ומאיים עלינו. אז מה קורה פה, האם אשמים בכך המדינאים או לובשי המדים? הרי רצועת עזה מוקפת מכל צדדיה על-ידי ישראל ומצרים. אז איך קורה שאחרי כל מבצע יש לחמאס טילים משוכללים יותר המגיעים לעומקה של ישראל? האם ראש הממשלה המבטיח לנו כי החמאס חטף מכה קשה מדבר מהרהורי לבו או על בסיס נתוני צבא מבוססים?
צה"ל הוא כלי שרת של הממשלה. כל מה שקורה ולא קורה נגזר מהחלטות הדרג המדיני. במידה לא מבוטלת, החמאס חי ובועט לא רק מפני תפקודו של צה"ל אלא גם בשל תיפקוד הממשלה. אי-אפשר לדבר ולהבטיח הבטחות שאין להן כיסוי. למשל, שנמגר את החמאס ולא ייפלו טילים בעורף ישראל. עם כל הכבוד וההערכה, כיפת ברזל לא מכסה את כל המדינה וגם לא נותנת מענה לטילים ולרקטות ארוכות טווח, כמו זו שפגעה במושב משמרת. טילים ורקטת לטווחים ארוכים מסוגלים במטח אחד לשתק את נמל בן-גוריון שלא לומר מילה על ירי בו-זמנית מדרום ומצפון.
מדינת ישראל היא מדינה ששטחה מכוסה כולו על-ידי טילים עויינים. אולי
קוריאה הדרומית המאויימת על-ידי שכנתה בצפון דומה לה. כאשר ראש הממשלה חוזר ומאיים על אירן בתגובה כואבת הוא לא אומר גם לאזרחי ישראל מה המחיר שייגבה מאיתנו במקרה של עימות מזויין אתם. בכל העימותים עם אויבינו מאז מלחמת יום הכיפורים, לפני למעלה מ-45 שנים, הסתבר למי שרצה לדעת כי שום בעיה אמיתית לא נפתרה לשביעות רצוננו. לא המלחמה והמבצעים בלבנון ולא אלה בעזה שלפני ואחרי ההינתקות. על משמעות התוצאות למדנו אחרי ועדות חקירה.
עכשיו אנחנו למדים דבר חדש בזמן אמת במאבק הפוליטי שלפני הבחירות. העובדה כי בצד אחד יש רשימה בה שלושה רמטכלי"ם ואנשי ביטחון נוספים הפכה את הויכוח על תפקודם בעבר למאבק אישי המתנהל בלי כפפות. עומד הציבור ותוהה מה כאן אמיתי ומה כאן שרשרת של ספינים שכל מטרתה להרוויח רווח פוליטי ולא חשוב מה המחיר.
כל אחד מאתנו צריך להיות מאוד מוטרד מכך. אין לנו צה"ל אחר והרמטכ"ל של היום עשוי לאחר שחרורו לכוון עצמו לזירה הפוליטית ואף לראשות הממשלה. היעלה על הדעת לחשוד כבר היום בכישוריו, יכולותיו ומנהיגותו? האם הזירה הפוליטית יכולה להיות משוחררת מכל עכבות ולחבוט בו רגע לאחר פשיטת מדיו? והאם המטרה המיידית מצדיקה הכפשות אישיות הנוגעות לתפקודו הצבאי כדי להרוויח רווח פוליטי מסוים? במקרה של אהוד ברק, יריביו הפוליטיים לא עשו שימוש בעברו הצבאי - בניגוד לו עצמו כמובן - בשל הכרותם אותו. אלא שהתברר במהרה כי עבר מפואר זה עמד ביחס הפוך לתיפקודו כראש ממשלה שהיה בין הקצרים בתולדות המדינה. כלומר, אין בהכרח קשר בין התפקוד במדים לאזרחי.
זו הפעם הראשונה שנושא תפקודם ואישיותם של רמטכלי"ם תופס נפח ניכר במערכת הבחירות. אילוא זו הייתה מתנהלת ומתמקדת בנושאי מדינה אמיתיים - שלום, כלכלה, חברה - והיו נדרשות תשובות לטיפול בהן, הוויכוח מי מתאים יותר היה מתבקש. לעומת זאת, הכפשת ראשי צה"ל בדימוס הוא לשפוך את התינוק עם המים. יום אחרי הבחירות הם הרי יהיו בינינו ובמצבי חרום הם עשויים להיקרא לדגל - כפי שזה קרה לא אחת בעבר כדי לייעץ או לסייע מנסיונם - אז מדוע ליצור אצל אויביינו את הרושם כי מדובר בקוטלי קנים שאין מאחוריהם הרבה מה להציע. במלחמה כמו בשלום, הרושם המתקבל מהצד השני מכתיב הרבה פעמים את המהלכים. רק בדיעבד מסתבר אם היו אלה מהלכים חכמים או טפשיים.
