עד כמה ניתן לתעתע באנשים זרים, לקנות את ליבם עם סיפור קורע לב בסגנון הסרטים האיטלקיים הניאו-ריאליסטיים - את זה ממחישים יפה שחקני המחזור המסייים של סטודיו
יורם לוינשטיין. ערב אחד מגיע לבית זוג בורגני בניו-יורק (
אליקו לוי ועמית יגור הנפלאה) צעיר חמוד ומקסים, המספר להם שנשדד, ואביו מגיע לניו-יורק רק למחרת. הם כמובן מזמינים אותו להישאר בביתם עד הבוקר, לאחר שהוא מכין להם ארוחת מעדנים מכל הלפט-אובר במקרר שלהם. לסעודה מצטרף איש עסקים נוסף,
ג׳פרי (שראוי שהשחקנים יהגו כראוי את השם) אותו מגלם
יריב דהן בביטחון עצמי רב. תוך כדי, בבוקר הזוג מגלה נער ליווי בעירום מלא (
גיא דמידוב) במיטת האורח, פול. סצינה אירוטית מצחיקה.
התוכן העשיר של ההצגה, ושפע האירועים, עשויים באותה מתכונת: הבחור המתיימר להיות סטודנט באוניברסיטה יוקרתית, מרמה בכל פעם זוג אחר, באמתלה שהוא חבר קרוב של ילדיהם, שכביכול סיפרו לו הכל עליהם. כך הוא שודד כל מי שקונה את סיפוריו רבי הדמיון. וכיצד ייתכן? כושר הדיבור של הבחור, פול, בצירוף הקסם הבלתי נדלה של השחקן
אמיר חורי (פאודה) מסבירים את ההיתכנות. בעוד הבימוי של
אבישי מילשטיין מוליך את התפתחות העלילה בקצב ותוך ריתוק הקהל לבמה.
בתם של הזוג הראשון, טס (
מורין אמור שופעת הרגש), מסמלת כמו גם אחיה, את דור הצעירים של היום: שלאזניהם צמודות האזניות, והם שומעים רק את מה שהמכשירים משדרים להם, ואינם שמים לב כלל להוריהם. הפער בין הדורות מוגש בצורה הכי ריאלסטית ונוקבת בידי
מורין אמור השופעת רגש. סחרחורת האירועים הסוחפים מציגים שחקנים מוכשרים במיוחד, גם אם תפקידיהם קצרים, אך הבעותיהם והופעותיהם משאירות רושם עז: כך הם
יוסיאל נאמן כדאג הפרוע;
אילן זכרוב כ-טרנט;
נויה פרנק החייכנית כקיטי;
מתנאל לייני כד"ר פיין;
גל מלכה המדהימה ביופיה ובהבעותיה המרשימות;
שגיא פרץ בתפקיד הכפול כ-וודי וכ-ריק ו
עדן אמסילי כלארקין. כולם מרשימים ביכולת משחקם.
עיצוב הבמה הכה מושקע, שלא רגיל לראות כמותו בתיאטרונים הגדולים, אותו עיצבו
איה באך ו
ארז יניב, התלבושות הנאות של אלכס קוכמן, המוזיקה המקורית שתורמת לאווירה של יובל מסנר, והתרגום המצוין של דוראל זילברמן עם הכוראוגרפיה של ערן לביא - כל אלה מרכיבים את הפאזל המוצלח של ההצגה שעלילתה כה מפתיעה ומרתקת. שילוב דמותו של
עומר שריף המנוח, שהיה כוכב-על בשנות השישים והשבעים, בדמות אביו כביכול של פול, משתלב נפלא הודות לצילומי הסטיל והווידאו שערך
רדי רובינשטיין, שהצילומים המצורפים לביקורת הם מעשי ידיו.
הצגה מאוד יוצאת דופן, מעוררת מחשבה, הדורשת דימיון ותובנה רחבה. כל זאת - הודות לשחקנים והיוצרים המשובחים. לרוץ לראות, עד ה-15.4.
