1. כאשר מת יוזף סטאלין והגיע לגיהנום, קידם את פניו הצאר ניקולאי השני וביקש לשמוע מה קורה ברוסיה. עד מהרה התברר, שאין חדש: ההמונים עדיין רעבים, המשטרה החשאית עדיין מדכאת את התושבים ומתנגדי המשטר עדיין נשלחים לסיביר. אבל הוודקה בגן העדן של הפועלים היא בחוזק של 48%, ולא 46% כפי שהיה בימי המשטר הריאקציונרי הרקוב. "תגיד לי, חבר סטאלין", תהה ניקולאי, "בשביל שני האחוזים האלה היה שווה לעשות את כל המהפכה?"

להבדיל - בשביל מנדט או שניים לכאן או לכאן, היה שווה לעבור את כל מערכת הבחירות המגעילה והיקרה הזאת? או שגוש הימין יירד מ-67 ל-65, או שהוא יעלה ל-68, ואולי יישאר אותו הדבר. ואלו אפילו אותן מפלגות: הליכוד, החרדים, הימין הדתי, משה כחלון ואביגדור ליברמן. בשמאל קיבלנו את כחול-לבן במקומה של יש עתיד ועל חורבותיו של המחנה הציוני, הערבים איבדו מנדטים בשל הפילוג בקרבם, וזהו. כמו מזה עשור, לימין יש רוב ברור.

2. אם בכל זאת יש הבדל מהותי, הוא ביחסי הכוחות הצפויים בממשלת נתניהו החמישית. הליכוד גדול יותר וחזק יותר מאשר שותפותיו, וזה אומר שהוא יוכל לשמור לעצמו את התיקים החשובים: ביטחון, חוץ, אוצר, אולי גם משפטים וחינוך. ליברמן יתקשה מאוד לקבל את הביטחון עם חמישה מנדטים, כנ"ל כחלון לגבי האוצר ופרץ/סמוטריץ' לגבי החינוך והמשפטים. וכחלון פסול לתיק האוצר, ולו בגלל הבלוף שלו, כאשר דאג לשחק במספרים כך שייראה כאילו הגרעון אשתקד היה 2.5% תוצר - בעוד שבפועל הוא היה מעל 3%.

בהנחה שהמפתח יהיה שר לכל ארבעה ח"כים, ליהדות התורה ולש"ס יהיו שני שרים כל אחת. אל תתפלאו אם מישהי מהן תבקש את תיק החינוך, לצד התיקים המסורתיים של החרדים - הפנים, הדתות והבריאות. ליתר השותפות יישארו תיקים זוטרים, אלא אם כן נתניהו ירגיש שאין לו ממשלה בלעדיהן, או שהוא יעדיף שלא לחזק יותר מדי מתחרים אפשריים בתוך הליכוד.

בכל מקרה, זו תהיה קואליציה על תנאי - עד הגשת כתב האישום נגד נתניהו. זה יקרה כנראה לכל המאוחר בעוד שנה, אולי חודש-חודשיים לפני כן. אז המשחק יהיה שונה לגמרי: האם ניתן לתמוך ציבורית ופוליטית בראש ממשלה הצריך להקדיש חלק ניכר מזמנו להתמודדות עם אישומי שחיתות חמורים? שותפיו לקואליציה וחבריו (או "חבריו") לליכוד יעשו את חישובי הכדאיות הנקודתיים שלהם ויחליטו האם להמשיך או לפרק את הממשלה.

3. אם הימין החדש לא יעבור את אחוז החסימה, ייזכרו נפתלי בנט ואיילת שקד לדראון כמי שריסקו את הציונות הדתית והובילו אותה לאחת מנקודות השפל העמוקות ביותר בתולדותיה. וגם אם כן יעברו בזכות קולות החיילים (אפשרות סבירה), אזי כל ההרפתקה שלהם תיגמר במקרה הכי טוב בתוספת של מנדט אחד למחנה זה, וקרוב יותר לוודאי - באותו מספר מנדטים כמו בכנסת היוצאת.

מדובר בשני אנשים מוכשרים מאוד שהיו שרים מעולים, אבל השאפתנות האישית העבירה אותם על דעתם. שניהם רוצים להגיע לראשות הממשלה, שניהם יודעים שזה לא יקרה דרך מפלגת נישה, ולכן הקימו את הימין החדש כשלב ביניים בדרך לחזרה לליכוד. הם הריחו את חולשתו של נתניהו בגלל משפטו הצפוי וחשבו שזה הזמן לאגף מימין את מתחריהם בתוך הליכוד. ההימור הזה נכשל, ואולי בצורה הרסנית למחנה אותו התיימרו להוביל.

יש לי תחושה, ששניים-שלושה המנדטים שנוספו לחרדים באו מדתיים-לאומיים, שלא היו מסוגלים להצביע בעד איתמר בן-גביר ואולי גם בצלאל סמוטריץ, ולא יכלו לתמוך בימין החדש כמפלגה שהיא רק חצי-דתית. למה אני חושב כך? כי גם אני שקלתי לעשות זאת, אבל לבסוף לא יכולתי לתת את קולי למפלגה אנטי-ציונית. ייתכן שהיו כמה רבבות שהחליטו כן לעשות את הצעד המשמעותי הזה.

4. כמה מילים על המחנה המפסיד. לא משנה איך בני גנץ יסובב את זה - הוא הובס. והוא גם ניסה להוליך שולל את הציבור כולו בזמן אמת, כאשר לאחר פרסום המדגמים טען שצריך להטיל עליו את הרכבת הממשלה, כראש הסיעה הגדולה ביותר. זהו בלוף מוחלט, כי הנשיא ראובן ריבלין הבהיר שהמשימה תוטל על מי שיהיו לו הכי הרבה תומכים - ולנתניהו היה יתרון ברור. מי שאומר דברים כאלו, מוכיח שאינו ראוי לראשות הממשלה - משום שהוא או משקר במצח נחושה או שאינו מכיר את ההליך הדמוקרטי.

מה יקרה עכשיו לכחול-לבן? בהנחה שנתניהו לא ינסה לפלג אותם ולהביא לממשלתו את גנץ ואת חוסן לישראל, צפו להתפוררות. גנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון אינם נושאים את עיניהם לתפקיד מרכז האופוזיציה בוועדת החוץ והביטחון או יו"ר ועדת הכלכלה. אפילו תפקיד ראש האופוזיציה הוא לא מה שבשבילו הם בפוליטיקה. אל תתפלאו אם חלק מאנשי הרשימה, כולל בכירים, יתפטרו במהירות ויחזרו לעסקיהם הפרטיים.

עוד שלוש נקודות בקצרה. האחת: מפלגת העבודה התרסקה לחלוטין, אבי גבאי ודאי ישלם בכסאו, אבל את מי זה מעניין? השנייה: מרצ הייתה היחידה שהגדירה את עצמה כמפלגת שמאל - ובקושי עברה את אחוז החסימה, וזה אומר הרבה על דעותיו של הציבור הישראלי. השלישית: גם המפלגות הערביות שילמו את מחיר הפלגנות, ובזה יש דמיון מפתיע בינן לבין הימין הדתי.

5. מה קרה למשה פייגלין? הסקרים ניבאו שהוא יהיה הפתעת הבחירות, עם ארבעה-חמישה-שישה מנדטים. נכון לעכשיו, הוא רחוק בכמה רבבות קולות מאחוז החסימה וקשה להניח שקולות החיילים יספיקו. אז מעבר לכך שזהו שוב כישלון לסקרים, נראה שהיו כאן שלושה גורמים: הציבור הבין שזהו גימיק, מי שרצה משהו חדש הלך לכחול-לבן ואולי התמיכה בו בסקרים הייתה סוג של בדיחה.

6. עוד מילה על הסקרים. העיתון מקור ראשון הראה בצורה מרשימה בשבוע שעבר, כי בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים היו פערים של כ-20 מנדטים בין הסקרים לבין תוצאות האמת. גם הפעם, הסקרים הצליחו לכל היותר לשקף את מגמת-העל: ניצחון לימין-חרדים. וזה לא מסובך במיוחד, כי לשם נוטה הציבור הישראלי מזה כעשור. אז באמת הגיע הזמן להפסיק לייחס להם כל כך הרבה חשיבות.

7. חיפשתי הבוקר תמונה שתלווה את הידיעה על ההמתנה לקולות החיילים, ולא רציתי כזו בה ייראו טנקים או חיילים חמושים, כדי שלא ליצור קונוטציה של הפיכה צבאית. זהו באמת מקור לגאווה בדמוקרטיה הישראלית: החיילים שיקבעו יהיו אלו מהשטח, לא הגנרלים - הן אלו שבמדים והן שלושת אלו שיצאו לאזרחות וחשבו שרמטכ"לות היא הכשרה מספקת לראשות הממשלה.

8. אתמול סיימתי בדבריו של העיתונאי והעורך המנוח שלום רוזנפלד לפני בחירות 1981. היום נסיים בדברים שכתב אחריהן:

"המסך ירד. השחקנים הדרמטיים, הפרימדונות היהירות, הליצנים העצובים, עושי הלהטים הזריזים, מאחזי העיניים הערמומיים - המנצחים והמנוצחים קדו את הקידה האחרונה ועזבו את הבמה. נותרת שוב לבדך. עת להפשיל את השרוולים - לעבודה. הן מישהו צריך לשלם את מחיר פסטיבל האשליות. והמשלם תהיה אתה - 'אזרח יקר' לשעבר".