מחברת ראשונה <br>

1. דוּקלה (Dukla) היא עיירה בנפת קרוסנו (Krosno) השוכנת כ–150 קילומטרים דרומית־מזרחית לקרקוב. טרם המלחמה נמנו בה קרוב ל–4,000 תושבים ובהם כ־2,400 יהודים, כלומר למעלה מ־60 אחוז יהודים. צרגובה (Cergowa) הוא שם של הר ושל כפר קטן השוכנים מזרחית לעיירה.

2. מרבית יהודי דוּקלה נרצחו במהלך אוגוסט 1942 ביער הסמוך לעיר ובמחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ (Belzec), שאליו הובאו. הנותרים, כשלוש מאות נפש שעבדו בעבודות כפייה במחנות עבודה גרמניים במקום, נשלחו מדוּקלה בדצמבר 1942. ניכר שהרב גוזיק החל לכתוב את יומנו שבועות ארוכים לאחר חיסול שרידי הקהילה היהודית במקום. ראו עוד במבוא "דוקלה בימי מלחמת העולם השנייה".

3. האח יהושע (Osias) גוזיק (1958-1904) היה מבוגר מיוסף (יליד שנת 1910).

4. שמו היה פרַנצ'ישֶק וֶלצֵר (Franciszek Welcer, 1900-1944). וֶלצֵר, אב לחמישה ילדים, הסכים לקבל בביתו את יוסף ויהושע גוזיק למשך כמה חודשים, שנמשכו לתקופה ארוכה. הוא הכין להם מקלט בעליית הגג של ביתו, ובתקופות מסוימות דרו השניים במרתף. במשך היום דאגו בני הזוג או בתם אנה להעביר לשניים מזון ומים, ולעיתים, בשעות הערב, ירד גוזיק לשבת ולשוחח עם ראש המשפחה. למרות שהיו מצבים שבהם הסכנה לבעלי הבית גברה, האחים גוזיק שהו בביתו עד השחרור. כאשר רבו ההפצצות, הציב להם וֶלצֵר סולם כדי שיוכלו להימלט אם ייפגע הבית. וֶלצֵר ומשפחתו סיכנו את עצמם להצלת היהודים מתוך התנגדותם למשטר הנאצי ומסיבות הומניטריות ואידיאולוגיות. באוקטובר 2014 זכו הזוג וֶלצֵר ובתם אנה (אנג'ה) בתואר חסידי אומות העולם לבקשת משפחת גוזיק בישראל (אתר יד ושם, [קישור]). ראו "אחרית דבר" ותמונה בעמ' הבא.

5. ביטוי המבטא פחד עמוק, ולקוח כנראה מישעיה נא יג: "ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק". לשונו של המחבר שאובה ממקורות יהודיים רחבים, ולכן לא צויינו כל המקורות אלא בפסוקים ובביטויים שבהם יש למקור משמעות לגבי התוכן, או כאלו המופיעים לצורך הדגשה, ניגודיות וכד'.

6. אסתר ג יג. המחבר משבץ ביומן פסוקים רבים מתוך מגילת אסתר, בהקבלה או בהנגדה למצבו. בו בזמן, סיפור המגילה מעניק גם תקווה לגאולה מיד הצורר.

7. אסתר ד יא. לאחר שרצחו הנאצים את מרבית היהודים במזרח־אירופה, אלו שהצליחו להימלט הסתתרו בזהות בדויה במקומות מחבוא וביערות. היכולת של הפרט לשרוד בדפוסים אלו התאפשרה, בראש ובראשונה, הודות ליכולתו להיטמע בתוך האוכלוסייה המקומית, והודות לקשרים שהיו לו עימה. ראו יאן גרבובסקי, ציד היהודים, ובמבוא "היום אני מתחיל לכתוב יומן".

8. על־פי תהלים עט י. ביטוי זה מופיע פעמים אחדות ביומן.

9. תיאור התנאים במסתור מופיע כאן לראשונה תוך שימת דגש על חוסר התנועה ועל תחושת הכלא המתמשך. התנאים השתנו בהמשך. ככלל, תנאים אלו משקפים את תנאי החיים במסתור כפי שידוע לנו גם ממקורות אחרים. ראו במבוא "היום אני מתחיל לכתוב יומן".

10. על־פי דברים כוח ז: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר".

11. כמו קטע זה, רוב הרשימות היומיות מסתיימות בפנייה לקב"ה. ראו במבוא "בן־עלייה בעליית הגג".

12. ישעיה מב כד.

13. על־פי דברים כב ו: "לא תקח האם על הבנים", ביטוי המביע רחמים טבעיים של בן אנוש, כרחמי האם כאשר לוקחים את גוזליה. מביטוי זה למדים, בין היתר, על איסור "צער בעלי חיים". בהקשר זה מופיע הביטוי בניגודיות לרחמים.

14. על־פי דברים ל ד: "אם יהיה נדחך... יקבצך", וכן מחתימת הברכה בתפילת שמונה־עשרה "מקבץ נדחי עמו ישראל".

15. תהלים קכו א, פרק שיבת ציון: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

אומנם נר רוחני דולק בי בקרב ליבי אך רציתי שישובו הימים כמקדם. איך הומה ליבי לך, אבי אבי! היודע אתה איך אסבול? איך הייתי, איך ירדנו משמיים ארצה, איך נתונים אנו בכל יום לחרפה ולביזה. איך האויב אורב לנו בחוצות ובאנו הנה ויושבים כאן כמו בבית האסורים, כלואים ומסוגרים וסובלים אנו [...]. אבי אבי, בניך שרויים בצער, המלץ בעדיהם ובקש רחמים עליהם! (היומן, עמ' 330).

הרב יוסף גוזיק, תלמיד חכם ומלומד צעיר, כתב את יומנו בעת שהותו הממושכת במסתור בעליית ביתו של איכר פולני בכפר הסמוך לעיירתו דוקלה. הוא משמש עד וצופה, מתעד וסופד בעת ובעונה אחת. יומנו הוא מסמך הנצחה לעיירה, למנהיגיה, למועדיה, לשמחתה וליגונה. מתוך אמפתיה עמוקה הוא שותף לצערם של יהודים מן השורה: הסנדלר והספר, המורה והאופה, נער צעיר שנתפס ועונה, אישה צעירה נרדפת – כולם נקובים בשמותיהם ובכך הם גם זוכים לזיכרון עולם.

בדאגה ובדריכות הוא עוקב אחר מצבן העגום של שלוש דמויות המסתתרות ביער – ביניהן ילדה רכה בשנים, המסמלת בעיניו שריד אחרון לילדי העם היהודי – "ילדי העברים שגם הם מילאו את רחובות העיר בשאונם והמולם, והיום נשתתקו ואינם" (היומן, עמ' 89). בלשונו העברית העשירה, המתובלת בשיבוצים מן המקורות היהודיים ובהקבלות היסטוריות מרומזות, היטיב הרב גוזיק לתאר את החיים בעיירה לפני המלחמה, את השבר העז שפקד את יהודי האזור עם הכיבוש הנאצי ואת חורבן קהילתו וקהילות שכנות.

בד בבד הוא מגולל את הגיגיו ואת תחושותיו, ומתאר את הסבל היומיומי שחווים הוא ואחיו המסתתר יחד עמו. דפי היומן משקפים נפש המיטלטלת יום-יום בין ייאוש לתקווה, בין חידלון לרוממות – נפש הנאחזת באמונתה. הם פותחים לפנינו צוהר לעולמו הפנימי העשיר של הכותב ולאמונתו האיתנה. דומה כי זהו הנר הרוחני שאת שלהבתו שמר ושימר – מתוך תחושה ברורה כי אותו נר מעניק לו עצמו שמירה והגנה בסערות הזמן.

יומנו של הרב גוזיק היה גנוז ועלום למעלה משבעים שנה. מעבר להיות כתביו תעודה אנושית והיסטורית מרשימה התורמת תרומה משמעותית להכרתנו את מציאות החיים במסתור, את הטרגדיה של הפרט והחברה היהודיים בימי השואה, יש ליומנו מאפיין נוסף, חשוב, מרכזי וייחודי. קיימים מעט מאוד כתבים שחיברו יהודים שהשתייכו ליהדות האורתודוקסית (אף שכשליש מקרב יהודי פולין טרם המלחמה השתייכו לציבור זה). עצם העובדה שאת הרשימות חיבר אדם שהיה שקוע כולו בהווייה הדתית (לפני המלחמה ובמהלכה) ונמען מרכזי ביומנו הוא הקדוש ברוך הוא עמו הוא מנהל שיח מתמשך – מעצימה את חשיבותם של הכתבים הללו.

לספר מצורפים שלושה מבואות:

דוקלה בימי מלחמת העולם השנייה: מבוא היסטורי, מאת: פרופ' חוי דרייפוס
"היום אני מתחיל לכתוב יומן": כתיבה יהודית במסתור, מאת: פרופ' חוי דרייפוס
בן-עלייה בעליית הגג: מאפיינים ייחודיים ליומנו של הרב יוסף גוזיק, מאת ד"ר אסתר פרבשטין.

ד"ר אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה ולחקר השואה במכללה ירושלים, הקימה את המאגר הממוחשב של זיכרונות רבנים מן השואה מתוך המבואות לספריהם וערכה מספר כתבים ויומנים מתקופת השואה. תחומי המחקר בהם היא עוסקת: חיי היום-יום והחיים הדתיים בשואה, מנהיגות, הגות והלכה. בין כתביה: בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה (מוסד הרב קוק 2002), בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה (מוסד הרב קוק 2013), פתח ההצלה מטנג'יר: רני רייכמן לעזרת יהודי אירופה (מוסד הרב קוק ומכללה ירושלים 2017), רבקה ליפשיץ, לכתוב עד כלות: יומנה של נערה מגטו לודז', בעריכת: אסתר פרבשטין, מיכל אונגר והדסה חלמיש (מוסד הרב קוק 2018).

פרופ' חוי דרייפוס (בן-ששון), היסטוריונית של תקופת השואה במזרח אירופה, בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. במשך שנים עבדה פרופ' דרייפוס ביד ושם, ומחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היום יום בשואה ובכללם: היחסים בין יהודים ופולנים, חיי הדת בשואה והקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה. בין פרסומיה: "אנו יהודי פולין"? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה – ההיבט היהודי (יד ושם 2009), Relations Between Jews and Poles during the Holocaust: The Jewish Perspective (Yad Vashem 2017), Search and Research: Lectures and Papers – Changing Perspectives on Polish-Jewish Relations during the Holocaust (Yad Vashem 2012)