רבי שמואל הנגיד
חי בתקופת הזוהר
של יהדות ספרד,
הידועה כתור הזהב
בחיי הקהילה.
הוא היה חכם גדול
בקי בתורת המדעים
ומשורר. בגלל
חוכמתו הרַבָּה,
מינה אותו המלך לשר
וּליועצו הקרוב.
פעם אחת,
כשטִיְּלוּ השניים בָּעיר
התפרץ בְּזעם רוכל ערבי
אחד כלפי השר,
קילל
וגידף אותו במטר
של נְאָצוֹת וּקללות.
המלך כעס מאוד על
הרוכל הערבי
שהֵעֵז לפגוע בַּשַּׂר
המקורב שלו,
וציווה לַנגיד
לכרות את לשונו.
אולם הנגיד הרחמן
לא מיהר למלא את
פקודת המלך.
מֶה עשה?
רבי שמואל ערך חקירה
חשאית, כדי לברר
את מצבו של
הערבי המגדף.
נודע לו כי האיש
הוא עני מרוד,
הרעֵב לפת לחם,
אשר התפרץ בזעם
כלפי הנגיד העשיר
מרוב קנאה.
במקום לכרות את לשונו,
כדברי המלך,
ציווה הנגיד לשחרר
את האסיר הערבי,
ונתן לו כסף רב.
מעמדו הכלכלי של האיש
השתפר מאוד,
והוא הפך לְידיד
נאמן של הנגיד,
שרָכַש את אֱמוּנוֹ המלא.
פעם אחת
יצא שוב המלך
בְּלִוְיַת השר
לטייל בחוצות העיר.
ראה אותו הרוכל הערבי,
ויצא לקראתו
בהתלהבות רבה.
הוא הרעיף על הנגיד
שבחים רבים לפני המלך.
אולם המלך
שהכיר את הרוכל
כעס מאוד על השר.
- מדוע לא כָּרַתָּ את לשונו
כמצוות המלך? - שאל בזעם.
חלילה לי לעבור
על דברֵי המלך -
ענה רבי שמואל - עשיתי
כמצוותך אדוני המלך.
אם כן, מדוע לשונו בפיו
והוא מיטיב לדַבֵּר? -
שאל המלך הנדהם.
אין זו אותה
לשון - חִיֵּךְ רבי שמואל -
כרתי את לשונו
הישָנָה,
הלשון המקַללת,
ובמקומה נתתי לו לשון אחרת,
לשון רַכָּה וּמְלַטֶפֶת.
שמתי בפיו לשון חדשה
לשון טובה תחת לשונו הרעה.
מצא הדבר חן בעֵינֵי המלך,
והוא שִבַּח את השַׂר
על חכמתו הָרַבָּה.
