|
1. לגורל יהודי ורשה בתקופת השואה ראו ישראל גוטמן, יהודי וארשה 1943-1939: גיטו, מחתרת, מרד, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, יד ושם וספרית פועלים, ירושלים ותל אביב תשל"ז (מהדורה שנייה ומורחבת: יד ושם, ירושלים תשע"א); Tomasz Grosse, Przeżyć! Obrona życia jako wartość podstawowa społeczności getta Warszawskiego (Warsaw: Trio, 1998); Barbara Engelking and Jacek Leociak, Getto warszawskie: Przewodnik po nieistniejącym mieście (Warsaw: Wydawnictwo IfiS PAN, 2001) (English edition: Barbara Engelking and Jacek Leociak, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City [New Haven and London: Yale University Press, 2009]); Jacek Leociak, Tekst wobec zagłady: O relacjach z getta Warszawskiego (Wrocław: Wydawn. Leopoldinum Fundacji dla Uniwersytetu Wrocławskiego, 1997); Samuel D. Kassow, Who Will Write Our History?: Emanuel Ringelblum, the Warsaw Ghetto, and the Oyneg Shabes Archive (Bloomington: Indiana University Press, 2007) (נוסח עברי: שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש על עונג־שבת — הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה, מאנגלית: עדי מרקוזה־הס, יד ושם וכנרת זמורה ביתן, ירושלים ואור יהודה תשע"ד). 2. לתיאור מפורט ראו גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 410-337; שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, יד ושם, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים וספרית פועלים, ירושלים ותל אביב תשל"ז; Engelking and Leociak, Getto warszawskie, pp. 733–751. כן ראו ספרות המחקר שאני מפנה אליה בהמשך. 3. אשר כהן, "הדים למרד גטו וארשה ב־1943", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 277-267; אדם ראיסקי, "השפעת מרד גטו ורשה על ההתנגדות היהודית בצרפת", יד ושם — קובץ מחקרים יט (תשמ"ט), עמ' 307-317; אברהם מילגרם, "הדי מרד גטו וארשה באירופה הכבושה", ילקוט מורשת עה (ניסן תשס"ג), עמ' 199-187; David Cesarani, “British Reactions to the Warsaw Ghetto Uprising,” in Daniel Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After: 50th Anniversary of the Warsaw Ghetto Uprising (Warsaw: Jewish Historical Institute of Warsaw, 1993), pp. 133–144. ראו גם דבריה של מדלין לוין על היצירה הספרותית "השבוע הגדול", יצירה שנכתבה עוד בשנת 1943 ועסקה במפגש בין אינטלקטואל פולני ליברלי לניצולה יהודייה מהמרד. Madeline G. Levine, “The Ambiguity of Moral Outrage in Jerzy Andrzejewskiʼs ‘Wielki Tydzień,ʼ ” Polish Review 32, 4 (1987), pp. 385–399. 4. ראו למשל את המסה שכתב המשורר הפולני־יהודי הנודע יוליאן טובים, ששהה בתור פליט בארצות־הברית: טובים, אנו יהודי פולין, מאגנס, ירושלים תשמ"ד. 5. ממשלת פולין בגולה ציינה את האירוע בהענקת אותות הצטיינות למורדים, וניצול שואה הונגרי מספר בזיכרונותיו על טקס שערכו אסירים יהודים בבירקנאו לציון יום השנה הראשון למרד. חיים איצל גאָלדשטיין, "ייִדן אָף די באַריקאַדן אין וואַרשע", סאָוועטיש היימלאַנד 4 (אפריל 1988), עמ' 28-25. 6. ראו יצחק שורצברט, קורות מרד גטו ורשה: עשר שנים למרד, הקונגרס היהודי העולמי — ההנהלה הישראלית [ירושלים תשי"ג]; Isaac Schwarzbart, The Burning Dream of the Jewish State in the Burning Ghetto of Warsaw: Survey on the Occasion of the 15th Anniversary of the Warsaw Ghetto Uprising: April–May 1943–1958 (New York: World Jewish Congress, 1958); טשאַרלס ר. אַלען, דזשוניאָר, דער אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ 1963-1943, קאָמיטעט פֿאַר דעם 20טן יאָרטאָג פֿון וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד, ניו-יורק 1963; ד' ספֿאַרד (עורך), זיי האָבן געליטן — זיי האָבן געקעמפֿט: צום 30-טן יאָרטאָג פֿון אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ, וועלט פֿעדעראַציע פֿון פּוילישע ייִדן, תל אביב 1973; Józef Garliński and Marek Edelman, eds., W czterdziestą rocznicę: Agonia, walka i śmierć warszawskiego getta (London: Polska Fundacja Kulturalna, 1983); Raul Hilberg and Arnold Mostowicz, Gedenken an den Warschauer Ghetto-Aufstand, 1943–1993 (Bremen: Temmen, 1993); גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה, בית לוחמי הגטאות, תל אביב תשס"ג. 7. סרטים תיעודיים: 30 שנה למרד גטו וורשה (ישראל 1973); המורדים האחרונים (ישראל 2006); שתיקת הארכיון (ישראל וגרמניה 2010); ונזכור את כולם? מרד גטו ורשה — הקרב האמיתי (2017); The Lonely Struggle: Mark Edelmann, Last Hero of the 1943 Warsaw Ghetto Uprising (The Netherlands 1988); Kronika powstania w getcie warszawskim wg Marka Edelmana (Poland 1993); Gli eroi del ghetto (Italy 1993); From Despair to Defiance — The Warsaw Ghetto Uprising (Canada 2003). סרטים עלילתיים: Ulica Graniczna (Poland 1948); The Wall (United States 1982); Au Nom de tous les Miens (France and Italy 1983); Uprising (United States 2001). 8 לדוגמה: דבורה עומר, דמעות של אש, י' שרברק, תל אביב 1984; אלחנן אינדלמן, ילדי מחתרת: סיפור על המרד בגטו של ורשה, משרד החינוך היהודי, ניו-יורק 1983; גלילה רון פדר עמית, מרד גטו ורשה, מודן, בן שמן 2003; ליאון יוריס, מילא 18, זמורה ביתן, תל אביב תשנ"ה; ג'ון הרסי, החומה, מאנגלית י. לבנון, מ. ניומן, תל אביב תשי"ב. 9. אנדרטאות נבחרות: אנדרטת "בראשית" המדמה מכסה ביוב, ורשה, פולין (מרק סוזין, 1946); "בדמייך חיי", האנדרטה המרכזית לזכר גיבורי הגטו, ורשה, פולין (נתן רפפורט, 1948); פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי, ישראל (נתן רפפורט, 1951); אנדרטת השואה המתארת משפחה יהודית במהלך מרד גטו ורשה, סקוקי, אילינוי, ארצות־הברית (ברט ג'גסט, 1987); אנדרטת מרד גטו ורשה, מנהטן, ניו-יורק (2001); אנדרטת לוחמי גטו ורשה בפנמה סיטי, פלורידה, ארצות־הברית; אנדרטת שואה המוקדשת למרד גטו ורשה בבואנוס איירס, ארגנטינה. 10. בשנים הראשונות לאחר המלחמה, לצד הפיכתו לסמל יהודי מובהק, הוצג המרד גם כמאבקם של כוחות הקִדמה נגד הפשיזם; בשנות התשעים הודגש הניצחון המוסרי של לוחמי הגטו והוצג כסמל לניצחון הסובלנות הלאומית והדתית על דעות קדומות ועל פנטיות; ותנועות שונות, מאש"ף ועד תנועות הלוחמות לאיכות הסביבה, אימצו אותו בתור סמל. לדוגמאות אחדות ראו Michael Charles Steinlauf, “Fifty Years Later: The Warsaw Ghetto Uprising,” Tikkun 8, 2 (March–April 1993), pp. 29–32; Markus Meckl, “ ‘Sie kämpften für die Ehreʼ: Zur symbolischen Bedeutung des Warschauer Ghettoaufstandes,” Zeitschrift für Geschichtswissenschaft 46, 4 (1998), pp. 320–328; Meckl, Helden und Märtyrer: Der Warschauer Ghettoaufstand in der Erinnerung (Berlin: Metropol, 2000). וראו גם מאמרו של ישראל גוטמן, "המרד בגיטו — בחינה של דעות והשגות", ילקוט מורשת מה (סיוון תשמ"ח), עמ' 15-7, העוסק בניסיונן של תנועות השמאל בארץ להיאחז במרד. 11. Józef Kermisz, Powstanie w getcie warszawskim (19 kwietnia–16 maja 1943) (Łódź: Centralny Komitet Żydów Polskich, 1946); וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד: 19טער אפריל 1943—19טער אפריל 1947, צ.ק. פועלי ציון און מרכז דרור אין דײַטשלאַנד, לנדסברג 1947; רחל אויערבאַך, דער ייִדישער אויפֿשטאַנד: וואַרשע 1943, צענטראַל-קאָמיטעט פֿון די ייִדן אין פּוילן, ורשה 1948; בער מארק, מרד גיטו וארשה: מפי משתתפים ועדי ראיה, מל"ן, תל אביב תשי"א; Philip Friedman, ed., Martyrs and Fighters: The Epic of the Warsaw Ghetto (New York: Lancer Books, 1954). 12. דוגמאות נבחרות בלבד: גוטמן, יהודי וארשה, ותרגומו לאנגלית, Israel Gutman, The Jews of Warsaw, 1939–1943: Ghetto, Underground, Revolt (Brighton, Sussex: Harvester Press, 1982); Erhard Roy Wiehn, Ghetto Warschau: Aufstand und Vernichtung 1943, fünfzig Jahre danach zum Gedenken (Konstanz: Hartung-Gorre, 1993); Karen Zeinart, The Warsaw Ghetto Uprising (Brookfield, CT: Millbrook Press, 1993); Tadeusz Pełczyński and Adam Ciołkosz, Opór zbrojny w Ghetcie Warszawskim w 1943 roku (London: Studium Polski Podziemnej, 1963); בער מאַרק, דער אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ, ייִדיש בוך, ורשה 1955, וכן כתביו האחרים בפולנית, Bernard Mark, Walka i zagłada warszawskiego getta (Warsaw: Wydawnictwo Ministerstwa Obrony Narodowej, 1959); Mark, Powstanie w getcie warszawskim (Warsaw: Idisz Buch, 1963). 13. יוסף קרמיש (עורך), מרד גיטו וארשה בעיני האויב: הדוחות של הגנרל יירגן שטרופ, מהדורה שנייה, יד ושם, ירושלים תשכ"ו. 14. לגורלם של עשרות אלפי היהודים ששהו בבונקרים קרמיש מייחד רק שלושה עמודים וחצי (שם, עמ' 65-63, 75-74). ראו גם Stefan Krakowski, “Stosunek sił w powstaniu w getcie warszawskim,” BŻIH 62 (April–June 1967), pp. 3–22. 15. הספר, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור של גוטמן (תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על-רקע חיי הגטו, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1975), פורסם לראשונה בשנת תשל"ז (1977) ותורגם לאנגלית בשנת 1982 (Gutman, The Jews of Warsaw) ולפולנית בשנת 1993 (Israel Gutman, Żydzi warszawscy, 1939–1943: Getto — podziemie — walka [Warsaw: Oficyna Wydawnicza Rytm, 1993]), ואף זכה למהדורה נוספת בשנת 2011. 16. לימים הפך חיבור זה למעין אב־טיפוס של כתיבת מונוגרפיה על יישוב יהודי בתקופת השואה. ראו למשל את חיבוריהם של תלמידיו של גוטמן, ובכללם יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית, 1943-1939: עמידה, מחתרת, מאבק, בית לוחמי הגטאות, לוחמי הגטאות תשנ"ג; שרה בנדר, מול מוות אורב: יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה, 1943-1939, עם עובד, תל אביב תשנ"ז; אליהו יונס, עשן בחולות: יהודי לבוב במלחמה, 1944-1939, יד ושם, ירושלים תשס"א; מיכל אונגר, לודז': אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"ה; תקוה פתל־כנעני, זו לא אותה גרודנה: קהילת גרודנה וסביבתה במלחמה ובשואה, 1943-1939, יד ושם, ירושלים תשס"א. 17. החלק הראשון, "גיטו", יוחד ברובו לדיון בציבור היהודי לגווניו; בחלקו השני, "מחתרת", יותר ממחצית הניתוח עניינו תנועות הנוער ופעילויותיהן; והחלק השלישי, "מרד", כבר עוסק בהן רובו ככולו. במסגרת זו יוחדו לחיי היהודים בבונקרים רק שלושה עמודים. גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 401-398. 18. ישראל גוטמן, "ההתנגדות היהודית לצורותיה: קווים לסיכום", בעלטה ובמאבק: פרקי עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, מורשת, תל אביב תשמ"ה, עמ' 173. 19. ישראל גוטמן, "מרד גטו וארשה לאור העדות והמחקר: ראיון של יוסף רב", ילקוט מורשת עה (ניסן תשס"ג), עמ' 25-17; גוטמן, "מרד גיטו וארשה בפרספקטיבה היסטורית", ילקוט מורשת נד (ניסן תשנ"ג), עמ' 31-15; וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד; ב' אורבך, "הנוער הציוני בגיטו וארשה וחלקו במרד", משואה יא (תשמ"ג), עמ' 146-138. 20. יוסף שמיר, שמואל ברסלב: המאבק והתקוה — גיטו וארשה 1943-1940, מורשת, תל אביב 1994; שמואל מעין, יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו — תנועת "השומר הצעיר" בפולין, שני כרכים, ש' מעין, מענית תשמ"ח-תשנ"ג; ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' ומלחמת גיטו וארשה, ספרית פועלים, מרחביה 1963; גוטמן, "על מרד גיטו וארשה", ילקוט מורשת כב (חשוון תשל"ז), עמ' 74-69; זיוה שלו, טוסיה: טוסיה אלטמן — מההנהגה הראשית של השומר הצעיר למיפקדת הארגון היהודי הלוחם, מורשת, תל אביב תשנ"ב; ישראל מרדכי בידרמן, "טוסיה אלטמן: מפרשת חייה של אחת מגיבורות המרד של גיטו וארשה", הדֹאר 45 (1966), עמ' 23-20, 40-36; דוד רון, הם יורים... אליעזר גלר מפקד אזור במרד גיטו ורשה, תרבות וחינוך, תל אביב 1960; Kerry P. Callahan, Mordechai Anielewicz: Hero of the Warsaw Ghetto Uprising (New York: Rosen, 2001); Avraham Rozenkier, “Mordehai Anielewicz: Un exemple,” Cahiers Bernard Lazare 143 (1994), pp. 34–39. ראוי לציין כי הכתיבה על גיבורי המרד התחילה כבר בתקופת המלחמה. ראו עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים; יחסי פולנים-יהודים, ינואר 1943—אפריל 1944 (כתבים מימי המלחמה, כרך ב), בעריכת ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 52-45. 21. האמת על המרד בגיטו ורשה, מחלקת ההסברה של שלטון בית"ר, תל אביב תש"ו; אדם הלפרין, "חלקה של בית"ר במרד גיטו וארשה", בתוך ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע, קורות, משמעות, יד ושם, ירושלים תשל"ג, עמ' 417-411; חיים לזר (ליטאי), מצדה של וארשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו וארשה, מכון ז'בוטינסקי, תל אביב תשכ"ג. 22. שרה אוסצקי־לזר, "אור חדש על 'ז.ז.וו.' — הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו וארשה", האומה 144 (תשס"א), עמ' 55-47; אברהם אצילי, "איגוד צבאי יהודי בווארשה", ילקוט מורשת נט (ניסן תשנ"ה), עמ' 183-173; כתריאל בן–אריה, "פוליטיקה ומרד — גטו וארשה: אנשי המחתרת הלאומית הפולנית שסייעו לאיגוד הצבאי היהודי", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 120-97; מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, יד ושם, ירושלים תשס"ה; Elaine Landau, The Warsaw Ghetto Uprising (New York: Macmillan, 1992). חשוב להדגיש כי הוויכוח הזה עדיין לא תם, כפי שמוכיח הפולמוס הנוקב שהתלקח מחדש בשנים האחרונות בכל עצמתו בעקבות פרסום של כמה חיבורים חשובים בנושא פרי עטו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס. ראו ארנס, דגלים מעל הגטו: סיפורו של מרד גטו וארשה, משכל, תל אביב 2009; ארנס, "מרד גטו ורשה — הערכה מחדש", יד ושם — קובץ מחקרים לג (תשס"ה), עמ' 111-77; ארנס, "הארגון הצבאי היהודי: אצ"י (ŻZW)", ילקוט מורשת פ (חשוון תשס"ו), עמ' 27-50; ישראל גוטמן, "איך עושים היסטוריה", שם, עמ' 84-51; משה ארנס, "תשובה למאמרו של ישראל גוטמן 'איך עושים היסטוריה'", ילקוט מורשת פא (ניסן תשס"ו), עמ' 199-195; Dariusz Libionka and Laurence Weinbaum, “Deconstructing Memory and History: The Jewish Military Union (ZZW) and the Warsaw Ghetto Uprising,” Jewish Political Studies Review 18, 1–2 (Spring 2006), pp. 87–104. 23. חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה, 1945-1942, מכון בן־גוריון, קריית שדה בוקר תשס"ז, עמ' 108-88; יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ראובן מס, ירושלים תשס"ח, עמ' 267-256; חיים שלם, "יחסה של אגודת ישראל למרד גטו וארשה בעשור השנים לאחר הקמת המדינה", ילקוט מורשת עה (ניסן תשנ"ג), עמ' 210-201; Hava (Eva) Eshkoli (Wagman), “Religious Zionist Responses in Mandatory Palestine to the Warsaw Ghetto Uprising,” Holocaust and Genocide Studies 11, 2 (Fall 1997), pp. 213–238. 24. אפשר לראות דיון היסטוריוגרפי זה גם בהקשרים רחבים יותר ובמאבק של אומות שונות על חלקן בפנתאון הזיכרון של המאבק המלחמתי בגרמניה הנאצית. 25. Marian Fuks, “Pomoc Polaków bojownikom getta warszawskiego,” Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego w Polsce (BŻIH) 149 (January–March 1989), pp. 43–52; Paweł Szapiro, “The Question of Aid to the Fighting Ghetto in the Press of the Home Army and of the Bureau of the Delegate of the Government,” in Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After; Dariusz Stola, “Polish Government in Exile and the Destruction of the Warsaw Ghetto,” in Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After, pp. 229–239; Krzysztof Dunin-Wąsowicz, “Socjaliści polscy wobec walki i zagłady Żydów,” Dzieje Najnowsze 25, 1 (1993), pp. 41–59; Roman T. Gerlach, “Ani niedźwiedzi, ani lasu, ani nic: Tragedia getta warszawskiego,” Zeszyty Historyczne 115 (1996), pp. 3–21. במסגרת דיון זה אף פורסמו עדויות על המרד כפי שתפסו אותו אנשי ציבור פולנים ופולנים מן השורה. ראו ולדיסלב גומלקה, "עם תעודת־זיהוי מזויפת (זיכרונות)", ילקוט מורשת נא (כסלו תשנ"ב), עמ' 156-151; Alicja Kaczyńska, Obok piekła: Wspomnienia z okupacji niemieckiej w Warszawie (Gdańsk: Marpress, 1993); וחיבורו השנוי במחלוקת של טדאוש בֶּדנַרצ'יק, Tadeusz Beדנ"אrczyk, Walka i pomoc: OW-KB a organizacja ruchu oporu w getcie warszawskim (Warsaw: Iskry, 1968). 26. בן–אריה, "פוליטיקה ומרד"; David Engel, Facing a Holocaust: The Polish Government-in-Exile and the Jews, 1943–1945 (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1993); Libionka and Weinbaum, “Deconstructing Memory and History”. 27. כך למשל ניסו רבים להציב את מרד גטו ורשה בהקשר הרחב של לחימת יהודים ולקשר את מאבקם לאירועי מפתח בהיסטוריה היהודית כדוגמת מרד בר־כוכבא. אחרים ראו את המרד בתור חלק מפעילות המחתרת הפולנית. ההתחקות אחר המקורות שמהם ינק המרד והעיסוק באידאולוגיה שהנחתה את מנהיגיו הוליכו הן להיסטוריה היהודית והן למורשת הפולנית. Antony B. Polonsky, “Two Strategies of Resistance: Some Thoughts on the Warsaw Ghetto Uprising of April 1943,” British Journal of Holocaust Education 2, 1 (Summer 1993), pp. 78–82; Chaim Herzog, Heroes of Israel: Profiles of Jewish Courage (London: Weidenfeld and Nicolson, 1989); Główna Komisja Badania Zbrodni Hitlerowskich w Polsce, Powstanie w getcie warszawskim: Sesja w 45 rocznice (14–15 kwietnia 1988 r.) (Warsaw, 1989); רעיה כהן, "מרד גטו ורשה: מאין, לאן ובפני מי?", זמנים 81 (2003-2002), עמ' 92-86; רעיה כהן, "של מי המרד הזה? הערכתו מחדש של 'מרד גטו ורשה'", שבות 11 (27) (2002-2003), עמ' סג-פ; Raya Cohen, “ ‘Against the Currentʼ: Hashomer Hatzair in the Warsaw Ghetto,” Jewish Social Studies 7, 1 (Fall 2000), pp. 63–80. בהקשר זה היו גם מי שהצרו על המקום המרכזי שתפס המרד בתודעה הלאומית וטענו שהוא דחק הצִדה — שלא בצדק — מאבקים לאומיים הרואיים אחרים, חשובים לא פחות בהיסטוריה הלאומית הפולנית, כדוגמת מרד ורשה הפולני של שנת 1944. ראו Norman Davies, Rising ’44: The Battle for Warsaw (London: Pan Books, 2004). 28. למחקר על חלקו של המרד במערכת החינוך ראו נילי קרן, "מרד הגטאות: מקומו בתפיסה החינוכית הישראלית — רטרוספקטיבה", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 287-279. להיבטים גרמניים של המרד ראו צבי ארז, " 'רייכספיהרר ה–ס.ס.' על מרד גיטו וארשה", ילקוט מורשת כג (ניסן תשל"ז), עמ' 192-189; בער מאַרק, "דער פּראָצעס פֿון יורגען סטראָאָפּ און פֿראַנץ קאָנראַד: וואָס האָט ער געגעבן דער פֿאָרשונג פֿון דער געטאָ-אויפֿשטאַנד-געשיכטע", בלעטער פֿאַר געשיכטע 4 [3] (יולי-ספטמבר 1951), עמ' 42-3. 29. ראו למשל את מחקרם החשוב של ברברה אנגלקינג ויאצק לאוצ'יאק, Engelking and Leociak, Getto warszawskie. במחקר חשוב זה יש סקירה מקיפה של גורל היהודים בגטו, אך הם לא מרחיבים את הדיון בחיי היומיום אחרי תחילת הגירוש. ראו גם Ruta Sakowska, Ludzie z dzielnicy zamkniętej: Z dziejów Żydów w Warszawie w latach okupacji hitlerowskiej, październik 1939 — marzec 1943 (Warsaw: Wydawn. Naukowe PWN, 1993); קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? בדומה, מאמרים על נושאים מרכזיים בחיי יהודי ורשה בתקופת המלחמה נתחמים אף הם בימי הגירוש. לדוגמאות נבחרות ראו Dalia Ofer, “Intellectuals in the Warsaw Ghetto: Guilt, Atonement, and Beyond,” Journal of Jewish Identities 1, 2 (2008), pp. 7–28; Joanna B. Michlic, “Battling against the Odds: Culture, Education and the Jewish Intelligentsia in the Warsaw Ghetto, 1940–1942,” East European Jewish Affairs 27, 2 (1997), pp. 77–92; ועוד מחקרים שאידרש להם להלן. 30. Reuben Ainsztein, The Warsaw Ghetto Revolt (New York: Holocaust Library, 1979), p. 1 31. תקצר היריעה מלפרט כאן את כל ההטיות והטעויות במחקרו של איינשטיין. קצתן נובעות מהתשתית המחקרית והתיעודית המצומצמת, ולעתים אף מוטעית, שעליה התבסס איינשטיין, וקצתן מניתוח בעייתי של המציאות המורכבת של גטו ורשה. כך או כך, אין לראות בסיכום זה תיאור נאמן של אירועי המרד. 32. לאמִתו של דבר, רק בעמודים אחדים ישנה התייחסות לאוכלוסייה הלא־חמושה, ורוב חיבורו של איינשטיין עוסק בארגוני המחתרת וביהודים החמושים העצמאיים שפעלו בגטו. ראו שם, עמ' 173-93. 33. ראו למשל ספרם של איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון: מרד גטו ורשה — הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות, תל אביב 2009. בחיבור זה שאפו המחברים לתת ביטוי לחיי כל הציבור היהודי, אולם מסיבות שונות התבססו בסופו של דבר בעיקר על מקורות ועדויות אשר הגבילו את יכולתם לזרוע אור חדש על חלקה של האוכלוסייה האזרחית במרד. 34. כך למשל כתב מיכל גרינברג מאמר מקיף על בונקרים ומקומות מחבוא שנבנו בגטו ומחוצה לו והדגיש בו את המאמץ הרב שהושקע בבניית מסתורים אלו בימים שקדמו למרד ואף ניסה לאפיין את סוגיהם העיקריים. ברם חיבור זה מתמקד בהכנות לקראת המרד, ואינו עוסק בגורל הבונקרים ויושביהם בימי המרד. ראו Michał Grynberg, “Bunkry i schrony w warszawskim getcie,” BŻIH 149 (January–March 1989), pp. 53–64. 35. ארכיון עונג שבת הוא מפעל תיעוד מרשים וייחודי שהקים וניהל בגטו ורשה ד"ר עמנואל רינגלבלום, אשר שם לו למטרה לתעד את מציאות החיים של יהודי ורשה בפרט ויהודי פולין בכלל בימי הכיבוש הנאצי. חלקו הראשון של הארכיון נטמן בימי הגירוש הגדול והוא כולל בעיקר מסמכים העוסקים בגטו ובחיי היהודים. החלק השני הוסתר במהלך אקציית ינואר, ונכללו בו מסמכים רבים העוסקים בחיי היהודים בחודשי הגירוש ובשבועות שאחריו. לצד איסוף מסמכים שהגיעו לידיהם פעלו אנשי הארכיון במרץ כדי לעודד מגזרים שונים בחברה היהודית לתעד את חייהם בגטו. המסמכים הרבים שנאספו בארכיון ונמצאו לאחר המלחמה הם עדות חשובה לעומק מצוקותיהם ולעושר חייהם של יהודי פולין ככלל ויהודי ורשה בפרט בימי הכיבוש הנאצי. בד-בבד הם מעידים על עוז רוחם של אנשי הארכיון, שהשקיעו מאמצים רבים כדי להניח לדורות הבאים תמונה מלאה ככל האפשר של חייהם. תעודות אלו ומקורות נוספים מעידים שלצד הרעב, הצפיפות והמצוקה המתמדת היו בגטו ורשה גם חיי רוח עשירים. למרות סגירת המוסדות הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים ועל אף האיסורים הרבים שהוטלו על הציבור היהודי מילאו חיי הדת והתרבות, הפעילויות הפוליטיות וההשתייכויות המפלגתיות חלק מהותי בחיי היהודים. יתרה מזו, מקורות אלו שנאספו על־ידי אנשי עונג שבת מאפשרים לנו — עשרות בשנים לאחר תום המאורעות — לנסות ולשחזר את שהתרחש בגטו ורשה בחודשיו האחרונים. לתיאור מפורט ומרשים של עבודת הארכיון ראו קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?. 36. אוסף חשוב זה שמור היום בבית לוחמי הגטאות ופתוח לציבור גם באופן מקוון. על נסיבות התהוותו ראו בתיה טמקין–ברמן, "על הארכיון שלנו בצד הארי", ידיעות בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד 3-2 (15-14) (ניסן תשט"ז), עמ' 35-31. 37. מאחר שאנשי הוועד היהודי הלאומי (על נסיבות הקמתו ראו להלן, עמ' 289) היו קשורים לפעילות התמיכה במסתתרים מטעם זֵ'גוֹטה (Żegota), המועצה לעזרת יהודים (Rada Pomocy Żydom), היה להם קשר ישיר עם לא מעט יהודים אשר חיו במסתור בוורשה הארית, והם ביקשו מהם, לעתים ימים ושבועות לאחר סיום המרד, להעלות על הכתב את זיכרונותיהם. למי שמצאו את עצמם במקומות מסתור הייתה לא פעם הכתיבה מפלט בימי ההסתתרות הארוכים, וכתביהם משמשים מקור חשוב לחקר התקופה על היבטיה השונים. 38. השוו לדוגמה את האופן השונה שבו מתואר מותה של משפחת שויצה אצל אברהם לוין ופרץ אוֹפּוֹצ'ינסקי: אברהם לוין, מפנקסו של המורה מיהודיה: גיטו וארשה, אפריל 1942—ינואר 1943, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, תל אביב תשכ"ט, עמ' 122 (11 בספטמבר 1942); פרץ אופוצ'ינסקי, "תולדות גטו ורשה", 13 בספטמבר 1942, ארכיון יד ושם (איו"ש), M.10.AR.2/289. 39. דוגמה מובהקת לכך הם זיכרונות בני הזמן של בעלי תפקידים בממסד היהודי שתיארו לימים את אירועי הגטו, כגון כתביהם של פקיד היודנרט סטפן ארנסט, ארכיון המכון היהודי ההיסטורי, Archiwum Żydowskiego Instytutu Historycznego (AŻIH), 302.195, או של השוטר היהודי סטניסלב אדלר, Stanislaw Adler, In the Warsaw Ghetto 1940–1943: An Account of A Witness — The Memoirs of Stanislaw Adler (Jerusalem: Yad Vashem, 1982). עם זאת יש לזכור כי גם לאנשים שלא השתייכו לגוף מזוהה כלשהו היו מגמות מובהקות או נסתרות אשר יכלו להשפיע על כתיבתם. 40. דוגמה מובהקת לכך יכולים לשמש זיכרונותיו של אנטק (יצחק) צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות 1990. למידת אמינותם ולמידע ההיסטורי שבכל זאת אפשר לדלות מהם ראו אברהם אצילי ואחרים, "דיון על ספרו של יצחק (אנטק) צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946", ילקוט מורשת נב (ניסן תשנ"ב), עמ' 137-160; איתמר לוין, "'קשה להבין מה הוא בעצמו ראה': הערות על תיאור מרד גטו ורשה בידי יצחק צוקרמן", ילקוט מורשת צב-צג [10-9] (אייר תשע"ג), עמ' 116-102. כן ראו את תגובתי — חוי דרייפוס, "צוקרמן: עד ומקור; מנהיג ואדם", שם, עמ' 132-117. 41. דוגמאות לניתוח הוויזואלי ראו להלן, עמ' 79, 218, 420, 439 ועוד; ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין, תל אביב תשמ"ז; יצחק קצנלסון, השיר על העם היהודי שנהרג, מיידיש: מ. ז. ולפובסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשכ"ד. 42. דוגמאות נבחרות: נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש (עורכים), המרי והמרד בגיטו וארשא: ספר מסמכים (מגנזי יד ושם, כרך ה), יד ושם, ירושלים תשכ"ה; בער מאַרק, צום צענטן יאָרטאָג פֿון אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ: דאָקומענטן און מאַטעריאַלן, ייִדיש בוך, ורשה 1953; מלך ניישטט (עורך), חורבן ומרד של יהודי וארשה: ספר עדויות ואזכרות, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל — ועדת הגולה, תל אביב תש"ז; טוביה פרידמן (עורך), מרד יהודי גטו ורשה: אפריל-מאי 1943, ט' פרידמן, רמת גן 1964; קרמיש (עורך), מרד גיטו וארשה בעיני האויב; Marian Marek Drozdowski, ed., Polska Walcząca wobec powstania w getcie warszawskim: Antologia tekstów historycznych i literackich (Warsaw: Książka and Wiedza, 2003); Paweł Szapiro, Wojna żydowsko-niemiecka: Polska prasa konspiracyjna 1943–1944 o powstaniu w getcie Warszawy (London: Aneks, 1992); Wolfgang Scheffler and Helge Grabitz, eds., Der Ghetto-Aufstand Warschau 1943 aus der Sicht der Täter und Opfer in Aussagen vor deutschen Gerichten (Munich: Goldmann, 1993); Michał Grynberg, Words to Outlive Us (New York: Metropolitan Books, 2002). 43. דוגמאות נבחרות של תיעוד של יהודים שהשתייכו לארגוני הלחימה: מארק אדלמן, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2001; טוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, מהדורה שלישית, תל אביב תש"ל; גוטמן, מרד הנצורים; רישארד ואלבסקי, יוּרֶק, מורשת וספרית פועלים, תל אביב תשל"ו; צוקרמן, שבע השנים; צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ט; שמחה רותם [רטהייזר] (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ד; שלום סטיפן גראייק, שלושה ימי קרב, מערכות, תל אביב תשל"ב; דוד וודובינסקי, אנחנו לא נושענו, מהדורה שנייה, יד ושם, ירושלים 1986; אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, הקיבוץ המאוחד ומפה, תל אביב 2002. 44. דוגמאות נבחרות לעדויות בדפוס של יהודים שלא השתייכו לחוגים אלו: הלינה בירנבאום, החיים כתקווה, הרצליה 1989; הלינה אשכנזי־אנגלהרד, רציתי לחיות, מורשת וספרית פועלים, תל אביב תשל"ו; הלנה שרשבסקה, הפרק האחרון: זכרונות מווארשה הכבושה, שני כרכים, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות תש"מ; Alexander Donat, The Holocaust Kingdom (Washington: United States Holocaust Memorial Museum, 1999). הן כותרות הספרים והן היקף הפרסום מוכיחים שוב כי גם הוצאות הספרים נטו לפרסם את סיפוריהם של הלוחמים ולא את סיפוריהם של יהודים מהציבור הרחב. 45. יהודים מן השורה. הביטוי שאול מכותרת ספרו המפורסם של יהושע פרלה, יהודים סתם, הספריה החדשה, תל אביב תשנ"ב. 46. כך למשל ידוע שדבריו של מארֶק אֵדֶלמן על ארגון הלחימה הרוויזיוניסטי אצ"י מוטים אידאולוגית. עם זאת, כתביו והראיונות הרבים שנתן לאחר המלחמה חושפים גם את חוסר הערכתו ללוחמי הנוער הציוני שהיו פקודיו בגטו. הוא כינה אותם "ימין בורגני ציוני", האשים אותם שבהלתם זרעה פניקה, ואמר שאף שמח כשהחליטו שלא להצטרף אליו להמשך הלחימה. נראה כי דברים אלו מעידים על אֵדֶלמן יותר משהם מעידים על חברי הקבוצה. ראו מארק אדלמן, והייתה גם אהבה בגטו, דרור לנפש, תל אביב תשע"ג, עמ' 116-114. להתייחסות למגמות שונות בכתיבתו של צוקרמן ראו אצילי ואחרים, "דיון על ספרו של יצחק (אנטק) צוקרמן"; דרייפוס, "קשה להבין מה הוא עצמו ראה". 47. פירוש הדבר הוא שלא כל מסמך בן הזמן משקף בהכרח את המציאות כהווייתה. הדוגמה הידועה ביותר היא הדוחות של שטרופּ, הכוללים אי־דיוקים רבים מספור. זאת ועוד, במהלך מחקר זה נתגלו גם ההטיות הפוליטיות שישנן באחד המסמכים היסודיים ביותר בהבניית המרד: "הארגון היהודי הלוחם: הקמתו והתפתחותו". מסמך זה, שפורסם כבר בשנת 1946 בספרו של ניישטט, חורבן ומרד, עמ' 117-91, הוא, לדוגמה, הבסיס לטענה שלאי"ל היו בפרוץ המרד 22 יחידות לוחמות. ואולם עיון מדוקדק באיוש יחידות אלו מעלה כי קצתן לא היו קיימות בפועל. כך למשל לא פיקד דוד הוכברג על יחידה של הבּוּנד, אלא פעל ביחידתו של לייבּ (לוי) גרוּזַלץ; יוסף פרבר לא עמד בראש קבוצה של השומר הצעיר אלא היה שלישו וקשרו של אניֵלֵביץ'; יצחק בלוישטיין מתנועת דרור לחם עם קבוצתו של ארטשטיין; ולייבּ (לוּטֶק) רוטבּלט לא הצליח להקים עד פרוץ המרד יחידה ממשית של תנועת עקיבא ולחם עם אחרים. נראה כי אין מקריות בהוספת קבוצות הלחימה לתנועות האידאולוגיות השונות שהרכיבו את אי"ל. לפרטים נוספים ראו מאמרי "לחימת האי"ל" (טרם פורסם). 48. דוגמאות נבחרות: פרץ אופוצ'ינסקי, רשימות, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ל; עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גיטו וארשה, ספטמבר 1939—דצמבר 1942 (כתבים מימי המלחמה, כרך א), בעריכת ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ג; אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו וארשא, 23.7.1942-6.9.1939, בעריכת נחמן בלומנטל, אריה טרטקובר, נתן עק ויוסף קרמיש, יד ושם, ירושלים תשכ"ט; יאנוש קורצ'אק, מן הגיטו (1942-1939), בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ב. 49. חוי דרייפוס, "'השאול עלה [אל פני] האדמה': יומנה של אלמונית ממרד גטו ורשה", יד ושם — קובץ מחקרים לו [2] (תשס"ט), עמ' 37-13; יומנו של P. P., ארכיון בית לוחמי הגטאות (אבלה"ג), אוספים, 19872. אף שאלו המקורות היחידים ששרדו ונמצאים בידנו, אין ספק שהיו יהודים נוספים שכתבו, אך כתביהם אבדו אִתם. כך למשל מתאר יעקב סמָקוֹבסקי כיצד בהימלטותו האין־סופית בגטו מצא יומן שכתבו יהודים בין 19 באפריל ל־28 ביוני, אך מסמך חשוב זה לא שרד. ראו יעקב סמקובסקי (יולק השחור), זיכרונות מוקדמים, AŻIH, 302.145. 50. לדוגמאות נבחרות ראו אריה נייברג, האחרונים: בקץ המרד של גיטו וארשה, ספרית פועלים, מרחביה 1958; יהודה הלמן, "על גורלם של שרידי הלוחמים של 'האיגוד הצבאי היהודי' בווארשה (מבוא ותעודה)", דפים לחקר תקופת השואה ה (תשמ"ז), עמ' 319-307. 51. לצד התרגומים המקצועיים ישנה בשנים האחרונות גם מגמה של תרגומי חובבים המקלים על החוקר את עבודתו. ראו למשל את מפעלו המרשים של יוסלה כרמין מקיבוץ מגן. עם זאת, לכל אורך המחקר, גם ביחס לתרגומים מקצועיים, ניסיתי לוודא את איכות התרגום, ובמקרים שבהם היה נדמה שראוי לצטט מהמקור בלעז, כך נהגתי. 52. פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב תשנ"ב, עמ' 64-63. 53. משום כך ההתייחסות לצד הארי וליחסים עם הציבור הפולני על גווניו — המחתרת, האינטליגנציה ועוד — היא מוגבלת ביותר. למחקרים על הנושא הזה ראו גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 285-268, 433-411; דריוש ליביונקה, "'איגוד המאבק המזוין' של 'צבא המולדת' (ZWZ-AK) ונציגות הממשלה (הדלגטורה) של הרפובליקה הפולנית מול השמדת יהודי פולין", דפים לחקר תקופת השואה כב (תשס"ח), עמ' 167-11, בעמ' 113-92; Szapiro, Wojna żydowsko-niemiecka. 54. במסגרת זו לא דנתי באופן ספציפי בפעולות המחתרת שלעצמן, אלא שילבתי את החידושים שנמצאו בסיפור הכללי. לדיון ספציפי באי"ל ראו חוי דרייפוס, "מפקדת הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) במרד גטו ורשה: עיון מחדש", ציון עט [א] (תשע"ד), עמ' 92-53; דרייפוס, "לחימת האי"ל" (טרם פורסם).
|
