ממחמוד עבאס ועד אדווין מונטגיו

בהגדה של פסח אנו קוראים מספר דברים (ד', 32-35). את הפסוק המתחיל במלים "או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי..." - קוראים ועוברים הלאה מבלי לשים לב למשמעות, שעליה נאמר (שם): .."שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים - הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו... הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי..."

עד כדי כך הוצאת "גוי מקרב גוי" נחשבת פלאית, וגם, אנחנו נוסיף, אקטואלית ומעודכנת לימים האלה, שבהם הנס הזה חוזר על עצמו בפעם השלישית. זאת, לתשומת לב יורשיו היהודים של אדווין מונטגיו ביחד עם מחמוד עבאס, הוא 'אבו-מאזן', ראש הרש'פ וארגוני הטרור אש"ף ופתח, הכופרים בנס הזה.

נתחיל במהדורה הראשונה, היא יציאת מצרים. משפחת רועים מכנען הגרה אל האימפריה המצרית האדירה, מעצמה עולמית צבאית ותרבותית-דתית. מאות שנים שהתה בלב הציוויליזציה הזאת החובקת והמטמיעה, ובכל זאת לא הפכה להיות חלק מן ה"שקשוקה" המצרית הכללית. להפך, בקרב התרבות הזאת היא התגבשה והלכה, עד שהייתה ל-"גוי" בעל הכרה דתית ולאומית משלו - עם שפה, שמות, אורחי חיים ודרכי מוסר משלו. עד כדי כך, שהיה ניתן 'לשלוף' אותו בשלמותו הפיסית והרוחנית מתוך ההוויה המצרית ולהנחית אותו במדבר כיחידה מלוכדת אחת - "גוי מתוך גוי" בדרך למולדת הלאומית.

ועתה, היכן הוא ההיסטוריון שימצא עוד דוגמה אחת של עם שנותק משורשיו, נשתל בתוך אדמה זרה וכעבור זמן רב חזר ושתל את עצמו בארצו הקדומה. ואם לא די בכך - זה קרה 1,250 ויש אומרים 1,370 שנה לפני הספירה, והנה למעלה מ-700 שנה אחרי כן, בשנת 538 לפני הספירה, הנס הזה חזר על עצמו! הפעם ישב העם (כבר קראו לו 'יהודי') בבבל, מעצמת-העל השנייה, וגם כאן בקרב תרבות גלובאלית, מפותחת ומתקדמת מאוד. וגם שם שמר על זהותו הנפרדת, שלא כשכניו שגם אותם הגלה נבוכדנצאר, שהתבוללו ונעלמו בכור ההיתוך הבבלי. העם היהודי נשלף בפעם השנייה מארץ גלותו, "גוי מקרב גוי", לארצו, ובנה בה את 'הבית השני'.

דימוי לאומי

בעידן הזה, אנחנו בעצמנו הננו ההתגשמות השלישית של לקיחת "גוי מתוך גוי", הפעם לאחר הפסקה של כ-2,000 שנה. ושוב מוזמנים החוקרים להביא ולו דוגמה אחת דומה מן ההיסטוריה המודרנית. וכשאין הסבר, מה עושים? מכחישים את מה שהעיניים רואות.

ה"פלשתינים", שהמציאו את עצמם כעם כחיקוי לציונות וכדי לנגח אותה, גילו פטנט לנטרל את אפקט ה"גוי מקרב גוי" שסתר את הדימוי הלאומי שלהם: היהודים אינם 'גוי'! הם דת ולא עם, ולדתות אין מדינות. היכן ראינו מדינה מיוחדת לקתולים, למשל? בני הדת היהודית הם רסיסי עמים שונים, אספסוף שאין לו זיקה משותפת לארץ כלשהי, ובתוך זה לפלשתין, ולכן עליהם לצאת מכאן ולשוב לארצות שמהן באו.

ומי הם בעלי הבית האמתיים של פלשתין? הווי אומר, הערבים הפלשתינים. הם הצאצאים הישירים של הפלישתים, הכנענים והיבוסים (ירושלים!), ואפילו של בני ישראל הקדמונים. ואם תשאלו - כיצד ייתכן שמוצאם של הפלשתינים מן הפלישתים הקדמונים, הלא הללו היו בני הגזע ה-ארי ואלו 'הפלשתינים' הם בני הגזע השמי - אל תשאלו, הם אינם חייבים תשובה לאיש.

כפירה עזת מצח במה שהעיניים רואות אינה נחלת אויבים מבחוץ בלבד. הכחשת "גוי מקרב גוי" נפוצה גם בעם היהודי ולא אחת מפי חשוביו ונכבדיו. על משקל 'מכחישי שואה' יש גם מכחישי גאולה. אחד מהם, שכמעט הצליח למנוע את מתן הצהרת בלפור, היה אדווין מונטגיו, השר היהודי היחיד בממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לראש הממשלה לויד ג'ורג' ולשר החוץ ארתור ג'יימס בלפור היו סיבות טובות להעביר בקבינט המלחמה החלטה להבטיח לעם היהודי את א"י, ובין היתר החשש פן יקדימו אותם הגרמנים והרצון לגייס את אהדת יהודי אמריקה להשתתפות ארה"ב במלחמה . מעבר לזה - שניהם היו אוונגליקלים, האמינו בהתגשמות נבואות המקרא וביקשו להיות בין המגשימים את חזון קיבוץ הגלויות.

קשר היסטורי

מונטגיו טען שאין עם יהודי, יש רק דת יהודית. את עצמו ראה כבן העם הבריטי בלבד ולא ראה לא"י של ימיו כל קשר וזיקה ליהודים. עוד זאת: הכרה ביהודים כעם תגרום לכל מדינה להתייחס אליהם כאל זרים ולהיפטר מהם. מונטגיו לא היה חבר קבינט המלחמה, ובכל זאת הורשה להשתתף בדיונים ולהטיף בהתלהבות, עד דמעות, נגד מתן ההצהרה. פעמיים הצליח לסכל אותה, ורק בישיבה השלישית, לאחר שויצמן וברנדייס השיגו את הסכמתו של נשיא ארה"ב וילסון ונחום סוקולוב את הסכמת הצרפתים, הכריע הקבינט הבריטי שהיהודים הם עם.

היה זה למרות נאומים, מאמרים ועצומות חתומות על-ידי יהודים בריטים נכבדים, הכל פרי יוזמתו של מונטגיו. רק לאחר שהאיש הפליג להודו, מקום כהונתו, ניתנה 'הצהרת בלפור' התומכת בהקמת "בית לאומי לעם היהודי". עם זאת, בלחץ מונטגיו הושמטו מתוכה המלים הנצחיות שהופיעו 5 שנים אחרי כן במסמך הבינלאומי המחייב, אישור כתב המנדט על-ידי חבר הלאומים בשנת 1922:

"ניתנת בזאת הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו". המלים "לכונן מחדש" מתכתבות עם דברי הנביא עמוס (ט', י'א): "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת" והן מבטאות את הרצף ההיסטורי שאיפשר את הגשמת הנס של "גוי מקרב גוי" בימינו, על אפם וחמתם של לא מעט 'מונטגיואים' חדשים.