כאשר דונלד טראמפ מותקף, הוא תוקף בחזרה – ולעיתים קרובות הוא מאיים שיגיש תביעה; מדי פעם הוא גם באמת עושה זאת. כעת הוא מאיים לקחת את הדמוקרטים בקונגרס "ישר לבית המשפט העליון" אם יפתחו בהליכים להעמדתו לדין בפרשה הרוסית. ואין זה משנה לו שלבית המשפט העליון – בכוונת מכוון של מנסחי החוקה – אין שום מעמד בהליך כזה. פוליטיקה, עסקים, נישואין – טראמפ משתמש בבתי המשפט בכל היבט של חייו בחמשת העשורים האחרונים, כותב מארק פישר בוושינגטון פוסט.

הרבה קרבות בין נשיאים לקונגרס הגיעו לבתי המשפט, אך טראמפ יוצא דופן מקודמיו (גם) בכך שהוא משתמש במערכת המשפטית כדי לאיים על יריביו וכדי לעכב הליכים שאינם רצויים לו. הוא ועסקיו היו מעורבים ביותר מ-4,000 הליכים מאז שנות ה-70. ברוב המקרים, מטרתו לא הייתה בהכרח לנצח, אלא להשתמש בהליך ככלי נשק; "תתבעו אותי" היה ביטוי המזוהה איתו כמעט כמו "אתה מפוטר".

כנשיא, ובעצם כבר כמועמד, טראמפ בטוח שהשופטים שהוא ממנה לא רק יפסקו לטובתו, אלא יהיו המגן המושלם למעשיו ולמדיניותו. "אם אלו יהיו השופטים שלי, תדעו כיצד הם יפסקו", הבטיח ביוני 2016 בתשובה לשאלה על הזכות לשאת נשק.

מורהו של טראמפ בניצול בתי המשפט ככלי נשק היה רוי קוהן, הפרקליט הידוע לשמצה של סנאטור ג'וזף מקראתי ולאחר מכן עורך דין תוקפני במיוחד בניו-יורק של שנות ה-70. טראמפ הבין כבר מתחילת הקריירה שלו, שאיום בתביעה מאפשר לו להגיב למשברים בדחייה, שיבוש והסחת דעת. לעיתים קרובות, אלו היו רק איומים לשם איומים – כדי להפחיד או להשתיק יריב.

בשנת 2004, כאשר כתב רוברט סלייטר ספר על טראמפ, האחרון איים שיתבע אותו אם יפרסם את הספר ללא הסכמתו. אלא שאחר כך טראמפ התקשר לסלייטר, אמר לו ששמע שהוא "בחור נהדר" והציע לשתף פעולה; אם הספר ימצא חן בעיניו, הבטיח, הוא יקנה המון עותקים. המו"ל הסכים לאפשר לטראמפ לצנזר חלקים שלא נראו לו.

לעיתים טראמפ תובע רק לצורך הפרסומת. בשנת 1984 הוא הגיש תביעה בסך 500 מיליון דולר נגד מבקר בעיתון שיקגו טריביון, שכינה את הלובי של טראמפ טאואר "מרכז קניות קיטשי עם ראוותנות מסנוורת". התביעה נדחתה, אבל טראמפ קיבל הרבה תשומת לב תקשורתית. את מושל אוהיו, ג'ון קאשיץ', הוא איים לתבוע "סתם בשביל הכיף".

יש מקרים בהם הוא תובע כדי להעניש: בשנת 2006 הגיש טראמפ תביעה נגד טים או'בראין, שכתב ביוגרפיה שלו ובה קבע ששווי הוא רק 250-150 מיליון דולר, ולא 6 מיליארד דולר כפי שטען. התביעה נדחתה – אחרי שלוש שנים שעלו לאו'בריאן הון תועפות. טראמפ אמר בגלוי, כי ידע שלא יזכה, אך הרעיון לתבוע את או'בריאן מצא חן בעיניו, כי ידע "שזה יעלה לו בהרבה זמן, הרבה אנרגיה והרבה כסף".

בסופו של דבר, מציין הפוסט, טראמפ נסוג מרוב איומיו. לפני הבחירות הוא הודיע שיתבע את כל הנשים שייחסו לו הטרדות מיניות – ולא תבע אפילו אחת. ג'יי גולדברג, שטיפל בשני תיקי הגירושין של טראמפ, אומר שהוא שכנע את לקוחו שלא להגיש תביעות, לאחר ששכנע אותו שהאינטרס שלו יהיה להשיג פתרון מחוץ לבית המשפט. עם זאת, גולדברג מצטט את אמרתו התדירה של טראמפ לעורכי דינו: "אל תגידו לי שזה בלתי אפשרי; תפקידכם הוא להגיד לי מה כן אפשרי".

כמה מעורכי דינו של טראמפ מאפיינים אותו כאימפולסיבי וכמי שמתרגז בקלות בשל הזמן הנדרש להליכים משפטיים. אחרים אומרים, שהוא לקוח מתוחכם המבין כיצד לנצל לטובתו את בתי המשפט. לפעמים זהו פשוט עניין של הגשת בקשות חוזרות ונשנות במטרה להאריך את ההליך ולגרום לצד השני לשלם יותר לעורכי דינו. לפעמים זה יותר מתוחכם: טראמפ השתמש בעצרות הבחירות שלו כדי לתקוף את השופט הפדרלי גונזלו קורייל, שניהל את אחת מהתביעות נגד מרמת "אוניברסיטת טראמפ".

כעת מוצא טראמפ, כי הטקטיקה הוותיקה של איום בהגשת תביעות ממשיכה להעניק לו תשומת לב רבה. מאז השבעתו הוא הספיק לאיים לתבוע – בין היתר – את וושינגטון פוסט, את ניו-יורק טיימס, את המחבר של ספר ביקורתי עליו ואפילו את יועצו לשעבר סטיב בנון. אף תביעה לא הוגשה.