נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מי יהיו שרי האוצר והשיכון בממשלה החדשה, וכיצד ישפיעו על מחירי הדיור. אך מה שכן ברור הוא שבשנה האחרונה ראינו איתות ברור מהזירות המוניציפליות, שם מרבית ראשי הערים שנבחרו בסוף 2018 שמו במוקד השיח, את ההתחדשות העירונית.
תחילת הקדנציה של ראשי הערים המכהנים מוכיחה כי משהו אכן השתנה: ראשי רשויות כבר לא אומרים "לא" כאשר המדינה או יזם נדל"ן מבקשים מרשות מקומית לקדם תוכנית לתוספת של יחידות דיור. בעבר, עצם המחשבה שכל יחידה כזאת מביאה איתה תושבים חדשים, עוררה בראש הרשות, באופן מיידי, את החרדה כיצד יספק לאותם תושבים שירותים שוטפים ובהם חינוך, בריאות, פינוי אשפה, תשתיות, ועוד. האוטומט שלהם אמר שכל תושב הוא נטל כלכלי על הרשות, וכי תשלומי הארנונה שלו אינם מכסים את העלות השוטפת של השירותים הניתנים לו.
הקביעה כי ההתחדשות העירונית תהפוך כעת לדבר הגדול הבא בתחום הנדל"ן מקבלת גיבוי ממי שמסתכל על המצעים השונים שהציגו ראשי הערים הנבחרים. במצעים שנכתבו ופורסמו לציבור, ובהבטחות הבחירות שפוזרו, רואים כי קיימים אינטרסים משותפים לעיריות וליזמים בתחום ההתחדשות העירונית. לנוכח מספר התחלות הבנייה הנמוך, המחסור בקרקע פרטית זמינה באזורי הביקוש והזמן הממושך שבמהלכו מאושרות תוכניות המתאר ברור שההתחדשות העירונית הופכת לפתרון הזמין והנגיש ביותר כדי להתמודד עם הדרישה של הציבור.
בניגוד לתוכניות פיתוח, הסבת ייעוד של קרקע ותוכנית הדגל של קבינט הדיור מחיר למשתכן הנמצאות בידיים ועדות התכנון המחוזיות, דווקא התחדשות עירונית מצויה בתחומי האחריות של הרשות המקומית והעומדים בראשה - ראשי הערים. קידום תוכניות של פינוי בינוי, תמ"א בשכונות ותיקות במרכזי הערים והתחדשות עירונית, תלויות בראש ובראשונה ברשויות המקומיות ובנכונות שלהן לייצר סל של פתרונות עבור יזמים וקבלנים.
הבטחות בלתי ממומשות
כעת, חצי שנה לאחר הבחירות המוניציפליות, נראה שהגישה של ראשי רשויות, שהקשו את הביורוקרטיה למתן היתר לבניה חדשה או התחדשות עירונית, מתחילה להשתנות. הם עדיין מהדקים את הביורוקרטיה על צווארם של המתכננים, אבל הרשויות מאפשרות להגיש יותר ויותר פרויקטים של עירוב שימושים. ראשי הרשויות הפנימו שלא הכל שחור או לבן, וקיימים פתרונות יצירתיים שיכולים לאזן בין האינטרסים של הרשות והרצון של תושבים אלה או אחרים לגור דווקא בתחומה ובאזורים מאוד מסוימים בה.
הציבור בערים הגדולות בישראל הבין שפתרונות הנדל"ן נמצאים גם קרוב לבית ולא רק במשרדי האוצר, הבינוי והשיכון ובכנסת בירושלים. לא ברור האם הציבור שבע מההבטחות הבלתי ממומשות של הממשלה לטיפול בסוגיית הדיור, אבל נראה שהוא התבגר ומבין שאם הוא מבקש שדור הצעירים יוכל לבנות את חייו בערים אלו הדבר תלוי דווקא בקידום תוכניות להתחדשות עירונית על-ידי הרשות המקומית.
אני מאמין שלכל אחת ואחד מאזרחי המדינה נתונה הזכות לגור איפה שהם רוצים. ובמציאות בה אזור המרכז הולך ומצטופף, גם תוכניות הבנייה צריכות להשתנות ולהכיר במציאות הזו, בה עתודות הקרקע הולכות ומתדלדלות. לכן, הפתרון האופטימאלי הוא עירוב שימושים: תוכנית בנייה המשלבת בין מגורים ובין שימושים נוספים כמו מסחר ומשרדים. כבר היום רואים תוכניות המשלבות גינות בקומה השביעית של הפרויקט, גן ילדים על הגג, ומשרדים לעבודה משותפת בקומה השנייה או שטחי מסחר בקומת הקרקע.
לא ברור אם
משה כחלון ימשיך להחזיק בתיק אוצר, אך המדיניות שהתווה בקדנציה הקודמת שלו ניסתה לטפל רק בפלח אוכלוסייה מאוד צר - משפחות צעירות. כך נולדה בחטא תוכנית מחיר למשתכן, שרק הרחיבה את בעיית הדיור עבור מרבית האוכלוסייה: רוב היזמים והקבלנים פנו להתמודד על מכרזי המדינה, והזניחו את הבנייה לקהל הרחב. בפועל, מגמה זו גם תרמה לעליית מחירי הדיור.
כעת, לאחר הבחירות המוניציפליות והבחירות הארציות, נכון יהיה להעריך שהמדיניות של כלל הגורמים בנוגע להתחדשות תקבל תפנית - במקום להערים קשיים יקודמו פרויקטים ויעודדו יזמים וקבלנים להיכנס ולפעול בתחום. במקום להקשות על היזמים והקבלנים יהיה ניסיון להפוך את הבנייה במרכזי הערים לכדאית.