ההפגנה שתתקיים ברחבה הקטנטנה שלפני מוזאון תל אביב (מוצ"ש, 25.05.19), העמוסה בפסלים באמצעיתה, תהיה בוודאי שיאה של תצוגה של דמגוגיה מכוערת. המוני תל אביבים שיגעו אליה מהשכונות המתוקתקות שבצפון העיר, מוקם מגוריו של מארגן "המחאה הספונטנית",
יאיר לפיד, ממש אינם מייצגים חתך אמיתי של החברה בישראל. האינטרס שלהם בשימור הקיים הוא ברור לחלוטין. הם אינם דואגים למה שנקרא בפיהם "שלטון החוק", אלא להמשך אחיזתם במוקדי הכוח הנמצאים בבית המשפט העליון ובמשרדי הפרקליטות. את היועץ המשפטי לממשלה הם אפילו מוכנים לשאת על כפיים - ובלבד שהוא "יספק את הסחורה".
אין דבר כזה בשום מקום בעולם. היכולת להגיש כתבי אישום, ללא כל בקרה ציבורית, היא רעה שאין להשלים עימה. גם אין מקום בעולם שבו מחזיק אדם אחד בעוצמה כה בלתי מוגבלת כמו היועץ המשפטי לממשלה אצלנו. המפלצת התלת-ראשית הזאת, בג"ץ-יועמ"ש-פרקליטות, צריכה ריסון, אם חפצי חיים אנחנו. אבל לא בשם הצורך החיוני הזה מתאספים כל החרדים ל"קץ הדמוקרטיה". להם, יש רק סדר יום אחד: "רק לא ביבי". ובשם הסלוגן הזה הם מוכנים לרסק גם את הדרישה המובנת מאליה והיא: להחזיר את האיזון ביו המערכות השונות, ולשים קץ ל"מהפכה החוקתית" שעליה החליט שופט אחד, ללא הרשאה מפורשת בחוק. אפילו הכנסת הראשונה, זאת שנבחרה, למעשה, כאסיפה המכוננת, כדי לבנות חוקה, לא העזה לעשות את מה שהמגלומניה של
אהרן ברק התיימרה לבנות.
פשוט, לא ייתכן ששלושה גופים אלה, המרכיבים את מערכת אכיפת החוק, יסתובבו ללא רסן בחיינו הציבוריים כשהם מטילים את אימתם על כל המערכות האחרות. הכוח לפתוח בחקירה ואחר כך היכולת לגבש כתב אישום הפכו את גופי האכיפה למפלצת שאוכלת את כל מי שנמצא בראשה. ואם מצרפים לכך את התמיכה של משרתי-החצר בעולם התקשורת, אז התוצאה הבלתי נמנעת היא מהלכים אנטי דמוקרטיים שמובילים לכישלונות מדיניים כואבים.
הדוגמה הטובה ביותר היא, ללא ספק, מה שקרה כאן כאשר
אריאל שרון העלה לראשונה את "תוכנית ההינתקות" שלו. זה היה בעיצומן של חקירות פליליות שייחסו לו קבלת שוחד במיליוני שקלים. הראיות היו חד-משמעות. אבל איש לא קם למחות. לא כאשר שרון הדיח שני שרים מממשלתו כדי להשיג בה רוב לתוכניתו, ולא כאשר הוא התעלם ממשאל שהוא יזם בין מתפקדי הליכוד. להטוטני מחנה השמאל מיהרו לעטוף אותו כמו שעוטפים אתרוג. והיועץ המשפטי לממשלה,
מני מזוז, זה שמונה לאחר שהוא עבר "תחקירים" מדוקדקים, מיהר לסגור את תיקי החקירה, למרות שפרקליטת המדינה באותה העת,
עדנה ארבל, כבר הכינה כתבי אישום.
המוני מוחים לא יצאו לרחובות. שופטים בדימוס לא יצאו חוצץ. גם "בכירי הפרקליטים" לא כינסו אסיפות מחאה. רחבת המוזאון נשארה ריקה. מערכת המשפט הפכה לזרוע הביצוע של הממשלה. אלפי אנשים צעירים שהשתתפו בהפגנות לגמרי לגיטימיות נעצרו על לא עוול בכפם. כתבי אישום מופרכים הוגשו לבתי המשפט. בבתי המעצר הוקמו בתי דין שדה. שופטים מכהנים נתנו יד לקריסתה המשפילה של מערכת המשפט.
הייתי עד לדברים מקרוב, ופשוט התביישתי. הצביעות חגגה במלוא עוזה. ממש כמו בימים האלה - אבל בכיוון ההפוך. אז, הכל נאלמו דום. גירוש אלפי יהודים מבתיהם נראה לשופטים בבית המשפט העליון כמשהו שצריך לתמוך בו. הוגשו לא מעט עתירות ובכולן דן אותו הרכב: אהרן ברק,
מישאל חשין ו
דורית ביניש. כל העתירות נדחו, מה שלא מפריע לשניים מן השופטים האלה, ברק וביניש, לקרוא קריאות שבר בימים הללו.
נדחתה גם העתירה המרכזית שהוגשה נגד החוק שאפשר פגיעה קולוסאלית בזכויותיהם של אלפי אנשים. ברק ישב בראש ההרכב. 11 שופטים ישבו על כס המשפט - אבל רק שופט אחד,
אדמונד לוי ז"ל, העז לחלוק על ברק. כל האחרים הסתפקו בשתי מילים: "אני מסכים". זה היה מחזה משפיל. איש מן השופטים שדנו אז בפרשה הזאת לא יינקה לעולם מן השפל שאליו הוא הוליך את מערכת המשפט.
היו, כמובן, נקודות שפל רבות אחרות, אבל איש מאלה שיגיעו לרחבת המוזאון לא טרח להשמיע את קולו. לא כאשר
יצחק רבין רימה את ציבור הבוחרים בעת שהוא "גנב" שני חברי כנסת מסיעתם, כדי לזכות ברוב בכנסת לאישור
הסכם אוסלו הנפשע; ולא כאשר הפרקליטות התעמרה, לדעתי, באהוד אולמרט וב
חיים רמון. כתבתי על-כך לא פעם - ואין טעם לחזור על הדברים. הראיתי כיצד פרקליט המדינה באותה העת,
משה לדור, רימה את בתי המשפט בעניינו של אולמרט וכיצד
רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב, הוליכה שולל את סנגוריו של חיים רמון. בתי המשפט, כהרגלם, נתנו גיבוי מלא למהלכי הפרקליטות. השופטים אף פעם לא מתנערים ממה שעושים אלה שהיו חבריהם עד לשלב המינוי שלהם לכס המשפט.
כך-או-כך, לטעמי, ציבור החוגגים ברחבת המוזאון יצטער יום אחד על שהוא נתן יד לחגיגת הצביעות שתתקיים שם. בבוא היום, הם יצטרכו לספר מדוע הם שיתפו פעולה עם מוליכי השולל שמובילים את "המחאה".