החרבת בתי תושבים ערבים, שגרו בירושלים 800 שנה, אינה מתיישבת עם הכותרת של התערוכה. אין כל קשר בין צמד המילים "סטטוס-קוו" ובין החלטה לא מוסרית להחריב שכונה בירושלים, שכונה ששמונה מאות שנים חיה ונשמה אוויר הרים צלול כיין.
אני ממליץ לקהל הקוראים לבקר בתערוכה "סטטוס-קוו" במוזאון תל אביב. "סטטוס-קוו", בהקשר של התערוכה המוצגת, הוא כינוי מקובל להסדרי החזקה ושימוש במקומות קדושים המשותפים לקבוצות יריבות בארץ הקודש.
מדובר בסטטוס-קוו כקו, המשמר מצב עניינים מושרש מקדמת דנא. באמצעות סיור והתבוננות בחמישה אתרים קדושים בתערוכה נפתח בפנינו צוהר, המאפשר לנו ללוות את מנגנון הדו-קיום הייחודי, שלעתים הוא שברירי. בתערוכה מתאפשר לנו לעמוד מקרוב על מבנים של משא-ומתן, נחשף מגוון אסטרטגיות מרחביות ופרגמטיות, שבאמצעותן
זהויות שונות ועוינות חולקות מקום קדוש אחד.
מכל התערוכה אני ממקד התייחסותי רק לרחבה הפרוסה לפני הכותל המערבי (בערבית - אל-בוראק). הכותל הוא אחד מארבעת קירות התמך של מישור מוגבה הקרוי בפי היהודים "הר-הבית" ובפי ערבים מוסלמים "אלהראם א-שריף".
אל מול פני הכותל, מה שהיום רחבת הכותל,
הייתה שכונה מוסלמית בת שמונה מאות שנה. ציער אותי, שמוזאון לאומנות סיפר באגביות רבה ולא מובנת סיפור חיים של תושבים, שחיו בעיר ירושלים 800 שנה, וכל בתיהם נהרסו על-ידי צבא הגנה לישראל. אודה, שכאב לי לקרוא את הגיליון, שניתן לכל מבקר בתערוכה, בו משולב מאמרו של
טדי קולק, מי שהיה ראש העיר ירושלים, המבהיר ש"היה צורך לתת מענה לבעיה של גישה נוחה ליהודים רבים הרוצים לבוא ולהתפלל בכותל המערבי" -
"התשובה הייתה סילוק הבקתות הרעועות של שכונת המוגרבים, קיבלתי אישור מהרצוג, נרקיס ודיין. כינסתי ישיבה עם יעקב ינאי, יגאל אלון .... ובמוצאי שבת, 10 ביוני, החלה עבודת פינוי שכונת המוגרבים. תוך יומיים הושלמה המלאכה, והשטח היה נקי". אודה, שהיה לי קשה לקרוא את המאמר של ראש העיר ולעמוד מול התמונות והדגמים של ירושלים לפני יוני 1967, ומולם התמונות והדגמים לאחר 10 ביוני 1967, החרבת בתי תושבים, שחיו 800 שנה במקום, זו הפרה גלויה וגסה של כל רעיון הסטטוס-קוו, עליו מבוססת התערוכה.
החרבת בתי אזרחים בני דת אחת כדי ליצור רחבה נוחה של גישה למתפללים בני דת אחרת זה לא סטטוס-קוו זה פשע מלחמה. למרבה האירוניה, נמצאו מבקרי אומנות המתייחסים להקמת הרחבה הגדולה ולהרס בתי המוגרבים מנקודת מבט לא צפויה. לדעת אותם מבקרי אומנות, הרחבה אדירת הממדים מול הכותל רק ממזערת את הרושם המונומנטלי, שהותיר הכוחל בעיני הבאים להתפלל שם לפני הריסת כל הבתים בשכונת המוגרבים. אודה, שהתביישתי בשם "מבקרי האומנות" שזה מה שהפריע להם בהרס שכונה, שמאות שנים הייתה בירושלים, ותושביה, חלקם ברחו וחלקם גורשו. ולביקורת הזו נתנו ביטוי בתדפיס, המודבק על הקיר במוזאון ליד התמונות והדגמים של שכונת המוגרבים.
אני מבקש לסיים בעדות אישית שלי כילד, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים. אני יודע, שילד שלא מלאו לו עדיין עשר, לא ניתן להציג את עדותו בפני טריבונאל.
זה היה בחודש מאי 1945. אבי, שלא ראיתי אותו מאז ספטמבר 1939, כי הוא התגייס לצבא הבריטי מספר שנים טרם הקמת הבריגדה היהודית, החליט ביום השני לבואו לארץ ישראל לעלות לכותל המערבי יחד אתי ועם אמי.
זכורים לי בתי הערבים, שגלשו עד סמוך לכותל. פעם ראשונה ראיתי את אבי ואמי צמודים, מחובקים, מתנשקים ויחד כותבים וכותבים, כותבים וכותבים יותר מפתק אחד ומניחים בין אבני הכותל. לא היה שם רב שיאמר להם שאסור שגברים ונשים יעמדו שם יחד. וסמוך מאוד לכותל, לא הייתה רחבה, אלא בתים צפופים שגרו בהם אנשים, שמסתבר שבתיהם גולחו ותושביהם חלקם נסו וחלקם גורשו.
