מי מפחד מבחירות? אני! בגלל עלותן המטורפת שתגדיל עד מאוד את הגרעון שכבר קיים ותפגע קשות במשק ובגלל היותן מנוגדות לאינטרס הלאומי והמפלגתי-ליכודי גם יחד והן פרי החלטת איש אחד בלבד, ולו יהא זה ראש הממשלה, ואף את האינטרס הפרטי שלו, ספק אם הן משרתות.
עם זאת, אם בחירות חדשות הן גזירה מן השמים, הבה ונראה אם הענן הזה אין לו, כלשון הביטוי האנגלי, גם 'שוליים של כסף'.
הנחמה הראשונה היא דחיית 'יוזמת השלום' של טראמפ, שלפי לוח הזמנים האמריקני מאיימת עלינו 'עם כינון הממשלה החדשה', וכבר יש לנו כחצי שנה רווח נקי. החשש מפני "תוכנית המאה" הוא כפול - יש סוברים שהתוכנית, ש'מדינה פלשתינית מינוס' במרכזה, היא לאמיתו של דבר של נתניהו בעצמו וטראמפ משמש רק כצינור שיווק. אולם גם אם זו אכן יצירה אמריקנית מקורית, פגיעתה רעה דווקא משום היותו של טראמפ ידיד אמת, כי יותר קשה לומר 'לא' לשוחר טובתך מאשר ליריב אידיאולוגי כמו אובמה, למשל.
עוד חצי שנה? אלוקים גדול! אני נזכר בסיפור מימי ילדותי על הרוח והשמש שהתחרו ביניהם, מי יצליח להסיר את המעיל מכתפי ההלך. הרוח נשבה בכל עוז, אך ככל שהתאמצה, האיש התכרבל עוד יותר במעילו. ואז זרחה השמש וכמובן הצליחה. הנמשל ברור. בימי אוסלו האפלים התפללתי לממשלות חלשות וקצרות חיים בישראל, כי על חלשים יותר קשה ללחוץ. לחץ מופעל על מי שנחזה להיות הנבון, 'המבוגר', החזק, ואלו החולשה היא נשקו של החלש. הערבים הם אמני הפריטה על המיתרים האלה והנה, גם מול טראמפ עלולה להתבקש אותה האסטרטגיה!
עוד נחמה פורתא, שבחצי השנה של הבחירות ממשלת-המעבר היא עדיין הממשלה הישנה, זו שקראנו לה 'ימנית' למרות שלא כל כך הייתה כזאת. את הזמן הזה ניתן לנצל להעמדת נתניהו במבחן "הימין החזק" שהבטיח. הנה כמה דוגמאות: חאן-אל-אחמר, ביטול חוק ההינתקות, הסדרת המאחזים, הבנייה בירושלים (גבעת המטוס!), הפשרת תוכניות בניין עיר ביו"ש, שחרור חצי מיליון אזרחים ישראלים משלטון צבאי מתעמר, הגנה על אזור C מפני התנחלות ערבית-אירופית. והיה, ובניגוד לכל הבטחותיו נתניהו יתמיד במדיניות הריסון וההקפאה של ההתיישבות היהודית, ועדיין הליכוד יעמוד מאחוריו ללא עוררין כעדר צאן - מחצית השנה הזאת תהא פסק זמן ראוי לבוחר הלאומי להרהר מחדש, למי להעניק את קולו.
דמוקרטיה אינה מילה גסה
בחירות חדשות עשוית גם להחזיר לימין כמה וכמה מושבים בכנסת שבבחירות האחרונות לא עברו את אחוז החסימה. ה'ימין החדש', למשל, שהחטיא את הבחירות האחרונות בכחוט השערה והשאיר חלל ריק בתשבץ הפוליטי שלנו. בחירות חדשות יתנו לשני מנהיגיה המוצלחים הזדמנות לחזור לזירה.
ואולי החשוב מכל - בחירות חדשות יעניקו לליכוד פסק זמן חיוני לבחון מחדש את דרכו הערכית והפוליטית. 'דמוקרטיה' אינה מילה גסה, למרות שהשמאל והממסד המשפטי משתמשים בה לרעה. 34 ח"כים שמדברים (ושותקים) במקהלה לפי תווים ('דפי מסרים') המונפקים להם על-ידי מנצח אחד על-פי ליברית שכתב על דעת עצמו בלבד, זו אינה תופעה מרנינה בחברה מערבית האמונה על
חופש הביטוי. גם ייזום חקיקה 'אד פרסונם', שנתפרה אישית, לפי מידה, לצורכי ראש הממשלה בהליכים הפליליים שהוא מסובך בהם, פוגמת באופיה ובתדמיתה של מדינתנו.
אכן, לו נקראתי להצביע בכנסת בעד או נגד הענקת חסינות לנתניהו במסגרת החוק הקיים כפי שמציע
גדעון סער, הייתי מצביע בעד, וזאת בגלל ההטיה הפוליטית והאכיפה הבררנית לרעת נתניהו מצד המשטרה והפרקליטות, ובדיוק לתכלית הזו קיים מוסד החסינות כל עיקר. לא כן שינוי החוק כדי להיטיב עם ראש הממשלה לבדו, זה קו אדום שלא ניתן לחצותו בחברה חופשית שהשוויון בפני החוק חרות על דגלה. והנה, בכל רחבי הליכוד - בכנסת, במרכז, בסניפים, אצל חברים מן השורה, ברשתות החברתיות - לא נשמע אפילו ציוץ אחד נגד הגלישה של הליכוד לעבר שלטון 'דמוקטטורי' נוסח מפא"י בימיה הרעים. על כך יש מקום לדאגה גדולה, גם אצל מי שאינם חברי ליכוד אך רואים בליכוד את מנהיגת 'המחנה הלאומי'.
ועדיין אין זה הכל. זה עתה נתגלה שנתניהו התיר מסירת עשר שריוניות לשלטונות רמאללה. איזה גוף שלטוני החליט על כך? מסתמא נתניהו החליט על דעת עצמו, כפי שהוא נוהג בכל דבר, גדול כקטון. לא רק את הממשלה, גם את הקבינט רוקן מתוכן. עוד יותר מדאיגה האווירה השלילית שיצר מסביב לאנשים מסוימים, רק משום שהעזו להביע דעה נגדית, עד כדי יצירת המשוואה: נוגד נתניהו שווה נוגד הליכוד שווה נוגד העניין הלאומי. אין צריך לומר, כמה שלילית התרומה הזו לחיינו הפוליטיים ולבריאות חברתנו בכלל.
מי ייתן, ואת פסק הזמן עד לבחירות החוזרות, אם תהיינה, ינצלו אנשי הליכוד כדי לנתק את הזיהוי הגמור בין המנהיג לתנועה, עד כדי כך, שכביכול בלעדיו אין לה חיים. וותיקים זוכרים אולי שתהליך דומה, אותו ניסה להעביר במפלגתו לא אחר מאשר בן-גוריון הגדול, נגמר בהתרסקות פוליטית - שלו ושל מפלגתו.
