ואיך כל זה קשור גם לתחושת הטראומה הלאומית בעקבות
מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)1 הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות?
חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה-60 של המאה העשרים,
מתראיינת לווינט בעקבות הסינגל החדש שלה, "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה,
כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [הדגשה שלי ת.ה.]".
באופן טבעי מסקרן אם כן להבין, מתוך דבריה של אלברשטיין, מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על-ידי
תרצה אתר והלחן, על-ידי
אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב-1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של
חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב-1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.
כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"
האורקסטרה - תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב ייחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה - יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם
יאיר סלוצקי ו
רון אלמוג הוליד את
הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".
אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. ב
ראיון שלה לווינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי"), היא באה עם אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראלים - "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה-70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים", היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".
כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של
הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.
בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.
ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט - מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים קולקטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומה לאומית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר "יש לי אוקיינוס", למצב של "הולְד", עד היום. שיר שעליו עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. בכל מקרה, הטראומה הלאומית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירה המוזיקלית של רבים, גם זו של הנשים.
