1. פרויקט השער של "דיוקן", מוסף סוף השבוע של מקור ראשון (30.5.19), היה סקירה ארוכה של חוקים שלדברי העיתון הפכו את בג"ץ לגורם המתערב בכל דבר ובכל עניין, גם אם אין לו הסמכה לכך בחוק. האיש הרע המרכזי בעמודים אלו היו כמובן אהרן ברק, ואליו הצטרפו כמעט כל השופטים מאז 1992.

אלא מאי? כדרכו של הימין בחודשים האחרונים, האמת והדיוק לא מילאו תפקיד חשוב בסקירה הזאת. ראשית, היא הייתה חד-צדדית לחלוטין. לא נזכר בה אף פסק דין בו בג"ץ דחה עתירה שביקשה לפסול חוק, דחה עתירה להתערבות בעבודת הממשלה או דחה עתירה שביקשה להורות לממשלה כיצד לפעול. וכאשר מביאים רק פסקי דין בהם בג"ץ כן התערב, ברור שמקבלים את הרושם המבוקש: השופטים הללו נדחפים לכל מקום.

לא ביצעתי מחקר אמפירי, ואני יכול רק לתת התרשמות של מי שעוקב מדי יום אחרי בית המשפט העליון מזה שמונה שנים: ברוב הגדול של המקרים - העתירות הללו נדחות. הנה דוגמה אחרונה שעולה על דעתי: לפני שבועיים בלבד דחה בג"ץ עתירה נגד ההיתר שנתנה המשטרה לקיים היום, יום ירושלים, את הריקודגלים בעיר העתיקה, תוך ששלושת השופטים מטילים ספק בזכות העמידה של עמותת השמאל שהגישה את העתירה.

שנית, לפחות שני פסקי דין שנכללו ברשימה, היו בבחינת הוצאת דברים מהקשרם בצורה מובהקת. אני אומר "לפחות שניים", כי זה מה שקפץ לעיני בקריאה מהירה ושלא הצריך ממני יותר מדי עבודת בדיקה; אני משער שהם אינם היחידים, כי כשמישהו נתפס בחוסר דיוק (בלשון המעטה) - הוא כבר חשוד לכל הרוחב.

האחד הוא פסק הדין בו בוטל חוק מס דירה שלישית. את דעת הרוב בפסק הדין הזה כתב נעם סולברג, המזוהה כשופט שמרן וממש לא אקטיביסט; אתם יודעים מי היה השופט היחיד שהתנגד לביטול? מני מזוז ה"אקטיביסט", לשעבר היועץ המשפטי לממשלה.

העתירות התקבלו משום שיו"ר ועדת הכספים, משה גפני, ניהל דיון חפוז שלא אפשר לח"כים להתעמק בחוק, שהיה סבוך במיוחד; הוא התעלם מהאזהרה בזמן אמת של היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, ומהפנייה של היו"ר, יולי אדלשטיין. ועובדה שלאחר מכן השר משה כחלון לא הגיש שוב את החוק, כי כאשר הח"כים למדו במה מדובר - לא היה לו רוב. בג"ץ מילא בדיוק את תפקידו החשוב ביותר: להגן על המיעוט (במקרה הזה - מיעוט בכנסת) מפני עריצות של הרוב, שהעביר חוק בחופזה תוך מניעת דיון ממשי בו.

השני: ההיתר לכניסת 100 פלשתינים לטכס ביום הזיכרון האחרון. העיתון מצטט את דברי השופט יצחק עמית, ולפיהם אין להכתיב דרכי זיכרון למשפחות שכולות. נכון, הוא אמר זאת, אך רק בשולי הדברים. העתירה התקבלה משום שהנימוק היחיד של המדינה היה קיומו של סגר - והיא לא הסבירה במה שונים 100 פלשתינים אלו מאלפי אחרים שקיבלו היתר להיכנס למרות הסגר. מה באמת רצה הימין? שבג"ץ יתערב בפועל בתכנים של טכס זיכרון פרטי של משפחות שכולות. ולמה? כי הטקס הזה לא נראה לו.

2. הכתבה הזו והטענות הדומות לה מבוססות על טענה אחת כלפי העבר ועל דרישה אחת כלפי העתיד. הטענה לעבר היא, שבג"ץ מתערב על בסיס חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שהתקבל במחטף. אז הנה העובדות.

החוק הונח על שולחן הכנסת לקריאה טרומית ב-11.3.91. הדיון המוקדם התקיים ב-30.4.91 והכנסת החליטה ברוב של 14 מול אפס להעביר אותו לוועדת חוקה, חוק ומשפט. הוא הונח לקריאה ראשונה ב-13.11.91 - אחרי עוד חצי שנה. הכנסת אישרה אותו בקריאה ראשונה ב-14.12.91, ברוב של 40 מול 12 ונמנע אחד. יו"ר ועדת החוקה באותה עת היה אוריאל לין מהליכוד. שר המשפטים היה דן מרידור, גם הוא מהליכוד. ראש הממשלה היה יצחק שמיר. לממשלה היו 65 חברי כנסת (ימין, דתיים וחרדים).

החוק הועלה לקריאה שנייה ושלישית ב-17.3.92, אחרי שנה של דיונים. זה לא היה סוד; סדר היום של הכנסת מתפרסם מראש ברבים. איש לא מנע משום חבר כנסת לבוא לדיון ולהצביע. על-פי פרוטוקול הישיבה, נכחו בה כמה וכמה ח"כים מהימין והמפלגות החרדיות: גדעון גדות, בני בגין, מיכאל איתן, גרשון שפט, אליקים העצני, אברהם רביץ, יצחק לוי, יאיר לוי, שלמה דיין, שמואל הלפרט, חיים קופמן, אריה גמליאל, אהוד אולמרט - וזה בנוסף למרידור ולין (ואלו רק הח"כים שדיברו).

על-פי דיווח למחרת בעיתון הארץ, שאינו חשוד בנטייה לימין, מי שבלטו בהיעדרם מהדיון היו דווקא חברי הכנסת של מפלגת העבודה; רק שבעה מבין 39 חברי הסיעה באו להצבעה. הדבר הוביל לקבלת הסתייגות של המפלגות החרדיות, ולפיהן ניתן לבטל את חוק כבוד האדם על-ידי חקיקת חוק יסוד אחר. פרוטוקול הדיון במליאה מעלה, כי מבין חברי הליכוד - רק שניים טרחו להשתתף בקביעות בדיונים בוועדה: היו"ר לין וראובן ריבלין. אז לוועדה הליכוד לא בא, ואילו במליאה היה לו רוב.

החוק אושר ברוב של 32 מול 21 ונמנע אחד. הפרוטוקול אינו אומר באיזו שעה התקיימה ההצבעה הסופית, אך ניתוח השעות המופיעות בו מוביל למסקנה שהיה זה בסביבות השעה 20:00-19:00 - שעה סבירה לחלוטין. וזה אחרי ארבע קריאות (כולל טרומית, כי זו הייתה הצעת חוק פרטית) ושני סבבים של דיוני ועדה במשך שנה.

בקיצור: לא מחטף ולא רבע מחטף. עכשיו תראו את הצביעות: על חוק שעבר בהליך מסודר וממושך, אומר הימין שהוא היה מחטף; על חוק שעבר בתוך לילה אחד (דירה שלישית), אומר הימין שהוא היה תקין. למה? כי השיח אינו עקרוני אלא תועלתני, והטיעונים אינם אמת אלא פוזיציה.

חוץ מזה, אם לדעת הימין חוק היסוד הועבר במחטף והוא יצר מהפכה שהכנסת לא התכוונה אליה - מדוע הוא איננו מתקן אותו? כדאי להזכיר, שבנימין נתניהו נמצא בשלטון כבר עשר שנים רצופות. אה, אין לו רוב? - אז על מה בדיוק הטענה?

3. הדרישה לעתיד היא לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כדי למנוע "וטו של שופטי העליון" או "חבר מביא חבר". אז הנה עוד עובדה. עד שנת 2008, די היה ברוב רגיל של חמישה מבין תשעת חברי הוועדה כדי למנות את שופטי העליון. באותה שנה אישרה הכנסת תיקון לחוק, לפיו צריך שבעה מבין התשעה. את התיקון יזם איש ימין - גדעון סער. הרעיון היה למנוע מצב בו שלושת השופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין יוכלו להעביר מינויים בניגוד לדעת ארבעת הפוליטיקאים. אבל מה הוא עשה בפועל? העניק לשופטים את הכוח לבלום כל מינוי שאינו נראה להם.

מאז עברו 11 שנים, מתוכן הימין בשלטון במשך עשר שנים. למה הוא לא שינה את החוק? אגב, אפשר לקבוע שצריך רוב של שישה מבין תשעת חברי הוועדה - ואז בכל מקרה יהיה צורך בפוליטיקאים כדי למנות שופט. אבל הימין רק עסוק בצעקות ובטענות, במקום להעביר שינוי פשוט לחוק כפי שידע לעשות לפני 11 שנים (כאשר לא היה בשלטון, למרבה הגיחוך). ואם גם לזה אין רוב - אז שוב: מה בדיוק הימין רוצה? לכפות דעת מיעוט?

4. דוברי הימין אינם מבינים, שההתבטאויות הללו רק יזיקו להם בטווח הארוך. אולי הן טובות כדי להשיג כותרות ולשלהב את השטח בטווח הקצר, ודאי לקראת הבחירות הקרובות. אבל הן חותרות תחת עמדות ראויות להישמע ואף מוצדקות שיש בפיהם. משום שאם חלק מדבריהם כוזבים/מטעים - הם יוצרים חוסר אמון בכל דבריהם.

בג"ץ אכן הפך לאקטיביסטי מדי. הוא אכן מתערב יותר מדי. האיזון בין הרשויות אכן הופר לטובת בית המשפט. יש בהחלט מה לתקן. בבחירת השופטים צריך לבטל את המונופול של שופטי העליון על עבודתה של "ועדת השתיים" הבוחנת קידום שופטים, וניתן לחשוב על מעבר לרוב של שישה בבחירת שופטי העליון. ביחסי הרשויות צריך להעביר את חוק יסוד החקיקה, שיקבע כיצד בג"ץ מבטל חוק וכיצד הכנסת יכולה לחוקק אותו מחדש. בהתנהלות בית המשפט צריך לצמצם בצורה משמעותית את זכות העמידה.

הדרך להכניס תיקונים אלו איננה עוברת בבלופים, השמצות ואיומים - משני הצדדים. היא עוברת בדיון רציני, ענייני, מכבד ועובדתי - משני הצדדים. נכון לעכשיו, הפוליטיקאים ותומכיהם מן הצד הימני של המפה אינם מראים שום נטייה לנהל דיון כזה.