קריאת התגר של ח"כ בצלאל סמוטרי'ץ, מ"איחוד מפלגות הימין", כנגד בית המשפט הישראלי הייתה בעצם ביטוי למשאת ליבו של כל יהודי דתי: שלטון הקב"ה והיהדות עדיף על שלטונם של אלה שהפכו את שלטון החוק לצחוק ומתירים כל דבר אסור ומוסרי. זהו השלב העליון של ה"דמוקרטיה החזירית": כינון שלטון האנרכיה דרך מערכת המשפט, שהוא בעצם שילוב הנורמות והערכים של דור המבול התועבתי עם דור ההפלגה הכפרני בקב"ה. בצלאל סמוטרי'ץ פשוט קבל כנגד "מדינת ההלכה" של האנרכיזם המודרני, המנוהל על-ידי מיעוט על חשבון התוצאות הדמוקרטיות של רצון העם.
ואז צלצל הפעמון העוצמתי של אזעקת המיעוט השיפוטי כנגד המתקוממים נגדו. סמוטרי'ץ, יותר מאשר הוא קרא למדינת הלכה דתית, הרי שהוא טען שחוקי היהדות והמשפט העברי טובים מחוקי העולם הכופר בעיקר. וכמו שזכותו של כל "ליברל" זה או אחר לנאץ בחוקיו את האמונה באל עליון הרי שבוודאי שזכותו של חובש כיפה להאדיר את חוקי הקב"ה על פני חוקי בשר ודם. ה"דמוקרטיה" של מערכת השיפוט הישראלית היא כ"דמוקרטיה" האתונאית, ללא
זכות הצבעה לעבדים ונחותים.
ל
אהרן ברק, האיש שהחל לדחוף את ה"אקטיביזם השיפוטי" למרומים ואת מתנגדיו מחוץ למערכת ההחלטות, יש גם היסטוריה פחות נעימה שכלולה בה חוסר אתיקה משוועת וניגוד אינטרסים אוביקטיביים במערכת משפט שבה היה אמור להיות "אוביקטיבי. כך למשל, באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, ניקלע בית המשפט העליון, שבראשו עמד ברק, לסוגיה בעייתית בבחירת יורשו של שיח אמין טריף, ראש העדה הדרוזית ומנהיגה הרוחני, שנפטר והותיר את הקרב על כיסאו פתוח. מחד-גיסא טענו בני חמולתו שנכדו, מוואפק טריף (המכהן כיום כיורשו), הוא זה שיחליפו ואילו מאידך-גיסא עמדו אנשי דת דרוזים ותמכו במועמד אחר, שנתמך גם על-ידי ח"כ דרוזי דאז, אסד אסד מהליכוד, למנהיגות העדה הדרוזית.
בעיצומה של המחלוקת בבית המשפט, שאהרן ברק היה נשיאה, הגיע האחרון לביקור "ממלכתי" בבית משפחת טריף, דבר שהובן כתמיכתו במועמדה לראשות ההנהגה הדרוזית עוד לפני ההכרעה המשפטית, ואף קיבל מהם מתנה בצורת הענקת חרב דרוזית, ולבסוף גם הצטער בקול רם שלא נולד דרוזי. סמוטרי'ץ רק טען שהמשפט היהודי, שחוקי ה' טבועים בו, עדיף מדוגמאות שיפוטיות "ליברליות" כמו זו של אהרן ברק, אבי ה"אקטיביזם השיפוטי".
התגרנים הפוליטיים והלבלרים העלובים בשחור לבן
מול הדמויות הצבועות בשחור, תרתי משמע, של הפוליטיקאים החרדים, הרי שסמוטרי'ץ החזיר את הצבע לפנים הרמוסות של אלה המתפללים שלוש פעמים ביום ל"מלך צדקה ומשפט". במקום ההתחנפות של התגרנים החרדים, המוכנים למכור את שם השם ומשפטיו בשוק הכופרים, הרי שסמוטרי'ץ הפגין גאווה יהודית במשפט האמיתי, שרק התורה מעמידה. אינני מקבל את עניין "מדינת ההלכה" כי ביהדות היא תיתכן אך ורק עם בוא המשיח אבל משפטי עכו"ם ראויים בהחלט לגינוי, ובמיוחד במדינה שהשיפוט האנטי דתי הוא נר לרגלי רוב רובם של שופטיה.
לסמוטרי'ץ יש את כל הזכות לגנות את המשטר השיפוטי הזה, ולראשונה הוא הוכיח שההגנה הטובה ביותר על המשפט התורתי היא ההתקפה על המשפט האנרכיסטי. הוא גם חשף עד כמה נתניהו הוא "עקבי" ב"אהבתו" למורשת ישראל ולכך שיש לייצג אלף דורות של יהדות. נכון שנתניהו הסתייג רק מ"מדינת הלכה" באמירה רשמית נגד סמוטריץ' אבל כולנו יודעים שההסתייגות הזו היא ההסתייגות של נתניהו מכול דבר רוחני יהודי המאיים לשנות את חילוניותה של המדינה, כי ה"מסורתיות היהודית" של נתניהו היא רק אחיזה היסטורית ביהדות של פעם כדי להמשיך את ההגמוניה הציונית החילונית והאנטי דתית מבית המורשת האנטי דתית של ז'בוטינסקי.
כמו שלשולמית אלוני כשרת חינוך, היה מותר לנבל את פיה נגד היהדות ונגד השם ומשיחו, וכמו שבטלוויזיה הישראלית מוגשת מדי שבוע תוכנית אנטי דתית קיצונית הרי שכך מותר לח"כ סמוטרי'ץ לצאת בכול החורמה נגד אלה שפוסקים שלא על-פי היהדות. ולמרבה הפלא הרי שלא רק שהפוליטיקאים והלבלרים החרדים לא עמדו לצידו של סמוטרי'ץ במלחמתו הגלויה בבית המשפט הישראלי - המאיים להנחית שוב ושוב מכות רצח על חוקי היהדות, אלא שהם ביקרו אותו קשות בחשבם על ליטרת הבשר שתאבד להם אם סמוטרי'ץ ימשיך לנפנף ביהדות כאלטרנטיבה אמיתית לחילוניות האנרכיסטית של ישראל, שממנה הם שואבים את מטה לחמם וקיומם הפוליטי ושדרכו הם משעבדים את רוב הציבור החרדי לשלטונם הפוליטי הלא מעורער. האיש הזה - עם הכיפה הסרוגה, עם הזקן הקצוץ ועם הלבוש המודרני מיצג בעיני יותר את היהדות הערכית ואת
עולם התורה מאשר לובשי השחורים שיכולים לטאטא את הפרלמנט הישראלי בזקניהם ובפיאותיהם הארוכים.
חוקי הדת באוניברסאליות
עם קצת הבנה ותעוזה אולי אותו בצלאל סמוטרי'ץ יעז פעם גם להבין כי שם השם הוא עליון על כולם בחוקותיו גם כשלא מדובר רק ביהדות אלא גם בדתות אחרות. לא לחינם טען אברהם אבינו לפני אלימלך - מלך פלישתים, כי "אם אין יראת אלוקים במקום והרגוני". עד שנת 1.19 חלו בארץ ישראל חוקי השריעה ומסתבר שבית הדין השרעי-המוסלמי, ניהל ברמה את משפטיו וידע לפסוק לטובת יהודים בדיני ממונות ורכוש גם כשמולם עמדו ערבים מוסלמים.
פרשת האדמות בנבי סמואל (לפני למעלה ממאה ועשרים שנה) היא אחת הדוגמאות מיני רבות, וכול זאת להבדיל מבית המשפט הישראלי הפוסק שוב ושוב על הפקעות אדמות ערביות לטובת הקמת ישובים יהודים, מסיבות לאומניות. לפני כמאתיים שנה הכריע בית הדין השרעי גם במעמדם של האשכנזים, שהגיעו אז לארץ ישראל בקבוצות, וקבע כי הם יהודים ו"בני אברהם".
הכל החל כשהאשכנזים קבעו לעצמם שחיטה נפרדת מזו של הישוב היהודי הספרדי והוותיק בארץ הקודש. באותם ימים קנו הערבים המוסלמים את החלק האחורי של הבהמות (שהשחיטה היהודית ויתרה עליו בגלל שיטת הניקור המורכבת שלו) אך ורק מיהודים ולא מנוצרים, על-פי דת האיסלאם. ה"ראשון לציון" הספרדי דאז תבע את האשכנזים לבית הדין השרעי וטען כי הם אינם "בני אברהם" ולכן שחיטתם איננה יהודית ואסורה על היהודים והמוסלמים כאחד. בית הדין השרעי בדק את העניין ולבסוף אישר את שחיטת האשכנזים לאחר שקבע שהם "בני אברהם".
דברי ה"חפץ חיים"
ולסיום עניין של העדפת הנצרות כדת - על-ידי גדול הדור בימינו, על פני שלטון וחוקי הכפירה. המדובר היה ברב ישראל מאיר הכהן, הלא הוא ה"חפץ חיים" מפולין. ביום הראשון למסעו עם עגלון פולני הוא ירד מהעגלה עם משמשו וחיכה למרכבה שנייה. כששאלו שמשו לפשר העניין ענה ה"חפץ חיים" כי ה"עגלון לא הצטלב כשעבר על יד הכנסייה הקתולית". כאן נדהם לחלוטין המשמש, שבימים ההם סבלו יהודי פולין מרדיפות אנטישמיות של הכנסייה הקתולית הפולנית.
המשמש ביקש להבין את התשובה וה"חפץ חיים" ענהו כי "מי שאין לו יראת שמים לדתו ולאלוקיו הרי שהוא בבחינת רוצח מועד". ואמנם ביום השלישי נודע לשניים כי אותו עגלון רצח בדרכו את הנוסע החדש שלו כדי לשדוד אותו. ועל אברהם אבינו וממשיכיו - ה"חפץ חיים", אנחנו סומכים בהעדפתנו את שלטון הקב"ה הדתי ואת משפטיו על פני אלה שאינם מאמינים בו. ומכול הח"כים חובשי הכיפה הרי שרק בצלצל סמוטרי'ץ היה זה שצלצל בפעמוני האזעקה של אלה שנבחרו להלחם על שם השם ובשם השם נגד דרדורה של האומה היהודית לעברי פי פחת של הכפירה ה"אינטרנציונליסטית".
