קצין, ג'נטלמן וציוני

בריטניה יכלה לכבוש את ארץ-ישראל, במלחמת העולם הראשונה, גם בלי הגדודים העבריים; ובכל זאת לקיומם, כמו לפעולתו של גדוד נהגי הפרדות במערכה בגליפולי, יש חשיבות היסטורית עצומה. הגדודים התניעו מהפכה עצומה. בגלות היו היהודים חכמים, רבנים, סוחרים, בעלי-מלאכה ואפילו איכרים, אך לא חיילים. גדוד נהגי הפרדות והגדודים העבריים היו ראשית מהפך, שסיומו בהקמת מדינת ישראל וצה"ל.

לווטננט-קולונל ג׳ון הנרי פטרסון, אירי חובב תנ"ך, מקשר (כמו זאב ז׳בוטינסקי) בין גדוד נהגי הפרדות לבין הגדודים העבריים - גדוד קלעי המלך 38, גדוד קלעי המלך 39 וגדוד קלעי המלך 40: הוא היה מג"ד 38, והיה אמור להיות מפקד החטיבה היהודית הראשונה בהיסטוריה הצבאית בעולם. במערכת האנטישמית הבריטית זה לא בוצע, ופטרסון שילם מחיר אישי כבד על דבקותו באנשיו: הוא היה, כנראה, הקצין הבריטי היחיד, שלא הועלה בדרגה במלחמת העולם הראשונה, למרות הצלחת יחידותיו.

פטרסון, כותב משה יגר, היה אחד משלושה קצינים בריטיים, שעמדו ליד ערש כוח הצבאי היהודי בזמן החדש. מהשניים האחרים - קולונל ריצ'ארד מיינרצהאגן¹ וצ׳ארלס אורד וינגייט, רק האחרון ידוע ומפורסם אצלנו. האם פטרסון הושכח כיוון שהזדהה עם התנועה הרוויזיוניסטית?!

משה יגר, לשעבר בכיר במשרד החוץ, כתב שלושה ספרים על השלושה. לפנינו ספרו על פטרסון, וממנו מצטיירת דמות מעניינת של לא מבני עמנו, שהתאהב בעם היהודי, וקשר את גורלו בגורלו. ספרו של יגר בא בעתו. ראוי לזכור את פטרסון, את פועלו ואת מסירותו לרעיון הציוני. הספר גדוש בפרטים, ומי שרוצים יעשירו את ידיעותיהם באמצעותו. יפה עשה מכון ז׳בוטינסקי, שהוציא את הספר, כדי שחומר על פטרסון יהיה נגיש לכל.

הכיר את אפריקה

אין לנו הרבה פרטים על ילדותו של פטרסון ועל נעוריו. "ערפל כבד אופף את מוצאו של ג׳ון הנרי פטרסון... מתקבל הרושם שג'ון הנרי פטרסון עצמו רצה משום מה להסתיר את מקורותיו אפילו מן הקרובים לו ביותר"². הוא נולד בעשרה בנובמבר 1867 בכפר פורגֶ׳ני בצפון אירלנד, לא הרחק מבלפסט. אין פרטים על אביו ועל אמו. כנראה, היה בן מחוץ לנישואין של אחד מבני המשפחה ושל משרתת באחוזתם³. הרבה יותר מידע יש לנו על פעילותו הצבאית ועל עבודתו באפריקה, שבעקבותיה נודע ברחבי העולם. פטרסון התגייס לצבא הבריטי ב-14 במארס 1885 לשבע שנים בגדוד 3 של משמר הדרארגונים, ונשלח כעבור שלוש שנים להודו. משם נשלח לדרום אפריקה, וחזר להודו בגדוד לאנסרים 16. הושאל למחלקת העבודות הצבאיות, כמשגיח בבניית ביצורים ומתקנים אחרים. בסתיו 1895 נשא את פרנסיס הלנה גריי. אחרי נישואיהם נשלח לקראצ׳י (אז - בהודו). במארס 1895 פרש מהצבא, וחזר לאנגליה.

באחד בינואר 1898 חתם פטרסון חוזה עם משרד המושבות כמהנדס במסילת הברזל מומבסה-אוגנדה. משימתו העיקרית הייתה לבנות גשר על נהר צאבו. במיזם הפעיל הרבה פועלים הודיים גם בזכות שליטתו בהינדית, אך זה היה המיזם ההנדסי האחרון בחייו. ביומנו ובספרו, אוכלי אדם מצאבו, יש תיאורים של אותם הימים. בין השאר, היה צריך להתגבר על שני אריות טורפים, שהתאוו לזלול את פועליו⁴. פטרסון מכר את עורות שני האריות למוזאון הטבע בשיקגו תמורת סכום נאה. שם פחלצו אותם, והעמידום לתצוגה. בעקבות ניסיונו הפך למומחה לציד, ושִמעוֹ הגיע עד לתיאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב⁵.

במהלך שהותו באפריקה, עד סוף 1899, הכיר את הסביבה ואת האוכלוסייה. אחר כך חזר לדרום אפריקה כדי להילחם במלחמת הבורים בגדוד 20 של הרוכבים העזים הבריטיים כסקונד-לווטננט. במהלך הקרבות הוענק לו אות השירות המצוין (DSO). בראשית 1901 קודם למפקד פלוגה בדרגת קפטן. עם חזרת הגדוד לאנגליה מונה לשליש בגדוד פרשים. בינואר 1902 הוקפץ לדרגת לווטננט-קולונל, למרות שדרגת הקבע שלו הייתה מיג'ור, ופיקד על גדוד הפרשים המלכותיים 33.6.

באפריקה גילה יחמור מזן נדיר, ואחר כך חזר לאפריקה, ומיפה עבור משרד המושבות את מזרח אפריקה. במסגרת זו קבע שמורות טבע ואזורי ציד. על כך כתב ספר זיכרונות, שעִניין את תדי רוזוולט. בסוף 1910 נסע לסיירה ליאון, כדי להקים מפעל להפקת חשמל ממי מפלים. סייר בארה"ב, בקנדה ובגרמניה, ומכר את המצאותיו לשיפור חגור הפרשים.

עם שובו לצפון אירלנד (אלסטר), היה בין מארגני כוח צבאי פרוטסטנטי בצפון אירלנד, ומונה למפקד רג׳ימנט בלפסט המערבית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הבריטי, למרות גילו. הצטרף לצבא הבריטי בבלגיה, אך לא קיבל תפקיד לרוחו, ונסע למצרים על חשבונו. בראשית 1915 הגיע פטרסון לקהיר.

'פליטים אשוריים'

זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור היו קשורים לגולים יהודיים רוסיים במצרים. הם חברו יחד להקים גדוד לוחם עברי. כחמש מאות איש התנדבו לגדוד הזה. אחר הקמת הגדוד החלו מגעים עם הבריטים. גנרל ג'ון ג' מקסוול, המפקד הראשי של הצבא הבריטי במצרים, העביר את ההחלטה ללונדון, והציע ליהודים להקים גדוד נהגי פרדות, שיישלח לחזית הטורקית. מקסוול התכוון לגליפולי שבמצרי דרדנלים, שאז תכננו הבריטים לתוקפם, כדי לפתוח חזית שנייה נגד האימפריה העותמאנית, שחברה לגרמניה ולאוסטרו-הונגריה.

ז'בוטינסקי רצה גדוד לוחם קרבי, שיילחם על שחרור ארץ-ישראל. מנהיגים אחרים התנגדו להצעת מקסוול מסיבותיהם, ורק טרומפלדור תמך בה. "כל החזיתות מוליכות לארץ-ישראל", לדעתו.

ב-18 במארס 1916 הופיע באלכסנדריה גנרל ויליאם הורנבלאור, המפקח הבריטי במשרד הפנים המצרי וראש הוועדה הממשלתית לטיפול בפליטים היהודיים במצרים, שנשלח מטעם גנרל מקסוול, שקידם הקמת גדוד תובלה מקרב היהודים לקראת המערכה בגליפולי⁷. למחרת הופיע שוב גנרל הורנבלאור, ובעקבות דבריו נרשמו רוב המתנדבים לגדוד נהגי הפרדות. ב-19 במארס 1916 מונה פטרסון, שהיה עדיין חסר תפקיד צבאי, למפקד המתנדבים היהודיים, וטרומפלדור מונה לשליש היחידה בדרגת קפטן, למעשה, סגנו של פטרסון. 500 מתנדבים החלו את אימוניהם, והושבעו⁸.

היחידה נקראה, "יחידת (קורפוס) תובלה של פרדות", ואחר כך - "יחידת הפרדות ציון" (ZMC). היו בה ארבע פלוגות, שעליהן פיקדו קצינים בריטיים. ארבע מחלקות בכל פלוגה ובראשן סרג׳נט בריטי. חמש כתות בכל מחלקה, ובכל כתה כמה חוליות. ביחידה היו 750 פרדות ועשרים סוסים לקצינים. בין הקצינים היו האחים רוֹלוֹ היהודיים מבריטניה ועוד שמונה קצינים יהודיים. רוב המש"קים היו יהודים. רפאל דלה-פרגולה, הרב הראשי של אלכסנדריה, מונה לרב של כבוד. סמל היחידה - מגן-דוד. אימוני הגדוד החלו בשניים באפריל 1915, ותוכננו לשלושה שבועות. התרגול נעשה באנגלית, אך המדריכים, טרומפלדור והמש"קים היהודיים, תרגלו את אנשיהם בעברית, ופקודות השגרה פורסמו בעברית. גנרל איאן המילטון, מפקד הנחיתה המתוכננת בדרדנלים, ביקר בשבעה באפריל במחנה הגדוד. הוא קורא לאנשיו ׳פליטים אשוריים'.

"טיולים"

ב-14 באפריל סופח הגדוד ל"חיל המשלוח של הים התיכון" בפיקוד גנרל המילטון, וב-17 באפריל הפליג הכוח ליעדו. שתי פלוגות עם פטרסון ועם טרומפלדור, שסופחו לדיוויזיה 29, באונייה אחת, ושתי פלוגות, שסופחו לקורפוס האוסטרלי-ניו-זילנדי (אנז"ק), באונייה אחרת. הפלוגות, שסופחו לאנז"ק, התפרקו במהירות, כנראה בגלל חוסר מנהיגות, והוחזרו לאלכסנדריה. פטרסון ואנשיו עמדו לנחות בגליפולי ב-27 באפריל באזור הלחימה של דיוויזיה 29. הנחיתה נמשכה שלושה ימים בגלל מחסור בסירות. הפלוגות יצאו מיד ל"טיולים" - העברת אספקה ליחידות - עבודה קשה, מאומצת ומסוכנת ביום ובלילה⁹. כבר בימים הראשונים עוטר אחד מחיילי הגדוד באות הצטיינות על התנהגות אמיצה תחת אש הארטילריה הטורקית. עבודתם הייתה טובה עד שמפקד דיוויזיה 29 לא היה מוכן לוותר על אנשי הגדוד, וקבע, "אי-אפשר לשתפו במשימות אחרות"¹⁰.

בשמונה בדצמבר 1915 התקבלה פקודה לפזר את הגדוד במסגרת החלטת הבריטים לסיים את פעולתם הכושלת בדרדנלים. הפקודה הסופית על פירוקו ניתנה ב-26 במאי 1916. הוצע לנתיני רוסיה להירשם בלשכת גיוס בריטית. 120 נרשמו, ונשלחו לבריטניה. טרומפלדור נסע עמם לבריטניה, כדי לפעול בה להקמת גדוד קרבי של יהודים. לפי טרומפלדור, מלכתחילה התנדבו לגדוד 650 איש, אך לגליפולי הגיעו רק 562, ונותרו בזירה 367. התגבורת, שארגן פטרסון במצרים,11 מנתה 88. שישה מאנשי הגדוד נהרגו, שניים מתו מפצעיהם באלכסנדריה, ואחד מת באונייה. 55 נפצעו. 82 נמצאו בלתי-כשירים, ושוחררו. עם פירוק הגדוד עזבו 90 מאנשיו את גליפולי¹².

שוברים את הניטרליות

גליפולי היה מיזם של טרומפלדור, כיוון שז'בוטינסקי עזב את קהיר כשהוחלט על הקמת גדוד לא-קרבי, בסוף מארס 1915, ונסע לפגוש את פנחס רוטנברג בברינדזי שבאיטליה. שם גיבשו תוכנית לפעולה מול שלוש מעצמות, שיש להן אינטרס במזרח התיכון - איטליה, בריטניה וצרפת, בתיאום עם ד"ר חיים ויצמן. רוטנברג יצא לארה"ב אחרי שהתברר, שאין תוצאות למשא-ומתן עם איטליה. ז'בוטינסקי נסע לפגישה עם תיאופיל דלקאסֶה, שר החוץ הצרפתי, שלא הניבה דבר. משם נסע ללונדון, והגיש תזכיר למשרד המלחמה על גיוס מתנדבים יהודיים זרים. לורד קיצ׳נר, שר המלחמה, דחה את הרעיון, אך עם מותו השתנה המצב.

התנועה הציונית הייתה בעד ניטרליות במלחמת העולם, כדי לא לסבך את יהודי אירופה, שחלקם לחמו נגד בריטניה¹³. למרות זאת, המשיך ז'בוטינסקי לקדם את רעיון הגדוד העברי בתמיכת ד"ר ויצמן, שהיה טרוד בפיתוח המצאותיו ובקידום הצהרת בלפור.

בלונדון פגש ז'בוטינסקי את פטרסון, שהפך בעקבות פגישותיהם ל"ציוני פעיל ומסור", לדברי יגר¹⁴. פטרסון סייע לז'בוטינסקי להגיע למקבלי החלטות בריטיים, אך משרד החוץ הבריטי דחה את הרעיון לגייס יהודים לשירות הוד מלכותו. השניים הפעילו כל קשר אפשרי. בינתיים החלים פטרסון, וחזר לשירות פעיל כמג"ד, ותוך כך השלים את כתיבת ספרו, עם הציונים בגליפולי. ז'בוטינסקי ופטרסון קיוו, שהספר ייצור תוצא (אפקט) חיובי לרעיון הגדוד העברי.

בחמישה ביוני 1916 נהרג לורד קיצ׳נר, שר המלחמה, כשספינתו טורפדה. לויד-ג'ורג', מחליפו, צידד בפתיחת חזית נגד טורקיה בא"י. לויד-ג'ורג׳ נבחר לראש ממשלת בבריטניה בתחילת דצמבר 1916, ומינה את ארתור ג'ימס בלפור לשר החוץ. שינויים נוספים היו בפיקוד על הכוח הבריטי במצרים: גנרל מארי, שהחליף את גנרל מקסוול, הסיג את הכוח הטורקי מתעלת סואץ לרפיח. עקב דלדול עתודות משאבי-האנוש, הונהג בבריטניה גיוס חובה, ונשקל גיוס מהגרים לצבא הבריטי.

ז'בוטינסקי העריך, כי ברובע וייטצ׳פל בלונדון יש 40-35 אלפי צעירים יהודיים, שלפחות שני שלישים מהם כשירים לשירות צבאי. לדעתו, כדאי ליהודים, שיוקם "גדוד ציון" חדש. גם לצבא הבריטי זה פתרון ראוי ורצוי. יתר על כן, הוא קבע ב-19 באפריל 1916, "גדוד ציון של נהגי הפרדות הנחיל כבוד רב ליהדות. יותר כבוד מאשר כל היהודים בכל הצבאות"¹⁵ אך הגדוד פורק סופית בסוף מאי. טרומפלדור הגיע עם 120 מתנדבים, והם נשלחו לרג׳ימנט 20 של לונדון. בבדיקות רפואיות נפסלו מחצית המתנדבים, ולהם יהיה תפקיד חשוב בבניין הגדוד העברי ובאימונו. היתר נשלחו ליחידות שירותים. ב-25 בינואר התנדב ז'בוטינסקי לשרת בצבא הבריטי, וצורף לפלוגת המתנדבים מאלכסנדריה.

ב-28 ביוני מונה גנרל אדמונד אלנבי למפקד הכוח הבריטי במצרים, וב-27 ביולי קיבל פטרסון פקודה להגיע ללונדון, כדי לקבל פיקוד על הגדוד העברי. קודם לכן, הציע משרד המלחמה למש"קים יהודיים לשרת בגדוד העומד לקום. פקודת הקמתו פורסמה ב-27 באוגוסט, יחד עם צו גיוס לכל המהגרים הרוסיים בבריטניה¹⁶. הגדוד הוקם למרות התנגדות בכירים בקהִלה היהודית הבריטית כמו ליונל דה-רוטשילד, סבאג מונטיפיורי ואדווין מונטגיו. יהודים מתנגדי הרעיון הגיעו ללורד דרבי, שר המלחמה, ושכנעוהו להשמיט את התואר 'עברי' מש̤"ם הגדוד, ולשלוח אותו לכל מקום ורק לא לא"י. פטרסון התפטר בתגובה, אך חזר בו כשהעניינים הוסדרו. שר המלחמה קיווה, שיוקמו ארבעה גדודים יהודיים, אך קבינט המלחמה "הסכים שקיים קשר הדוק בין עניין הגדוד לבין שאלת העמדה שיש לנקוט לגבי התנועה הציונית כבכלל"¹⁷. כך קם גדוד קלעי המלך 38, שפטרסון היה מפקדו, ומחנהו היה בעיר פלימות.

פטרסון הגיע לפיקוד על גדוד 38 מתוך עמדות חיוביות כלפי אנשיו, בשונה מנוהגו בגדוד נהגי הפרדות. הוא התעקש על הצביון היהודי של הגדוד, על חינוך לתודעה יהודית של אנשיו. פטרסון נאבק על אוכל כשר ועל שמירת שבת, כמובטח, למרות שהצבא הבריטי ניסה להתכחש להבטחותיו. פטרסון האמין, שיהיו חיילים טובים יותר אם יהיו יהודים גאים במורשתם.

באותו הזמן השתדל פטרסון להעלות את סרג׳נט ז'בוטינסקי לדרגת קפטן. הגיוס לגדוד 39 כבר היה בעיצומו, והגדוד נמסר לפיקודו של מיג׳ור אליעזר מרגולין. למחנה האימונים הגיעו ותיקי גדוד נהגי הפרדות, שעברו מרג׳ימנט 20. אימוני גדוד 38 נמשכו ארבעה חודשים, והושלמו רק בתחילת פברואר 1.19.

לקראת צאת גדוד 38 לא"י, הובטח, שתוקם חטיבה יהודית, והומלץ למנות את פטרסון למפקדה בדרגת בריגדיר. לקראת היציאה ארצה הוענקה לז'בוטינסקי דרגת סקונד-לווטננט. בשניים בפברואר 1.19 קיים הגדוד מצעד בלונדון, ובארבעה בפברואר יצא למצרים. זה היה כחודשיים לאחר שאלנבי נכנס לירושלים, וכבש את דרום א"י.

לוחמים עם אנז"ק

באחד במארס 1917, כשנתיים אחר פיזור גדוד נהגי הפרדות, ירד גדוד 38 לנמל אלכסנדריה. אחר כך הוסע לבסיס ליד קאהיר, ובו התאמן עד שליחתו לחזית א"י בחמישה ביוני. במקביל, ארגן מרגולין את גדוד 39, והתגייסות יהודים לגדודים בבריטניה ובארה"ב נמשכה - עד שחשבו שימומש החלום להקים חטיבה יהודית. פטרסון, למרות שהיה לווטננט-קולונל. פנה ישירות לגנרל אלנבי בעניין, אלא שעמדת המפקדה בביר סלאם (באר-יעקב) הייתה שלילית. פטרסון נסע עם ז'בוטינסקי להיפגש עם גנרל בולס, ראש-המטה של אלנבי, ונוכח שהוא "אויבם העיקרי של הגדודים"¹⁸.

אלנבי היה עוין לציונות, למרות מדיניותה של לונדון, שאישרה את הקמת הגדודים העבריים. למרות זאת, סבר פטרסון,שאלנבי ישנה את דעתו כיוון שצורכי כוח-האדם של הצבא יחייבוהו להסכים לגיוס נוסף של יהודים. כנראה, אלנבי ובולס השתדלו לא להעביר את גדוד 38 לא"י. יתר על כן, המפקדה הורתה להרשות לאנשי הגדוד להצטרף לגדודי עבודה לא-קרביים. תריסר חיילים רצו בכך, ופטרסון שכנע עשרה מהם לחזור בהם.

בסוף אפריל 1.19 הגיע למחנה חלמית גדוד 39. כחודש אחר כך יצא גדוד 38 לא"י ברכבת בתשעה ביוני יצא גדוד 38 ברגל לקו החזית בהרי אפרים, ושהה בהם עד תשעה באוגוסט.

בתשעה באוגוסט ירד גדוד 38 לבקעת הירדן, וסופח לכוח אנז"ק, שמפקדו היה גנרל צ׳ייטור הניו-זילנדי. ב-15 בספטמבר הגיעו שתי פלוגות מגדוד 38, והגדוד הופקד על החזית בערבה מצפון ליריחו בתנאים קשים של חום נורא, של אבק ושל יתושים - מול הטורקים, שהגנו על מעבר אום א-שרט על הירדן, עד שצבאם התפורר.

ב-18 בספטמבר החלה המתקפה הבריטית. יומיים אחר כך הצטרפו למתקפה כוחות אנז"ק. גדוד 38 תפס את מעבר אום א-שרט. הטורקים נסוגו, ופלוגה של ז'בוטינסקי תפסה את המעבר ללא קרב. תקלה בתנועת הגדוד עם שתי פלוגות מגדוד 39 גרמה לאובדן זמן. מרגולין הצליח להגיע לא-סלט, ומונה למושלה. פטרסון הגיע לרבת-עמון. הרבה מחיילי גדוד 38 חלו במלריה, ורק כמאה חיילים נותרו כשירים. באחד באוקטובר כבש אלנבי את דמשק, וב-31 באוקטובר הוכרזה הפסקת-אש. אחרי הופקד גדוד 38 על שמירת שבויים גרמניים וטורקיים ועל העברתם למחנות שבויים באזור י-ם ובמקומות אחרים. בתשעה באוקטובר נסעו שארית חיילי גדוד 38 ברכבת ללוד, ומשם ברגל לסרפנד (צריפין). ב-15 באוקטובר הוצב גם גדוד 39 בסרפנד. בשישה בנובמבר הועברו שני הגדודים לרפיח, ובראשית דצמבר הצטרף אליהם גדוד 40, שרובו היו מתנדבים מא"י¹⁹. הבריטים מנעו בעקביות חניה של יחידות יהודיות. בי-ם וכניסה של חיילים יהודיים לעיר²⁰.

יחס שלילי

לאור היחס הרע לחולים היהודיים בבתי-החולים הצבאיים והיחס המפלה לחיילים היהודיים, חשב פטרסון להעלות את טענותיו בפני הפרלמנט בלונדון. אחד מסלעי המחלוקת היה ש̤ם הגדוד וסמלו. בתשעה ביולי 1919 החליטה המועצה הצבאית העליונה בלונדון לאשר שם ותג לגדוד, אך המטה של אלנבי עיכב זאת במשך כחצי שנה. רק בדצמבר 1919 הוא נקרא "גדוד קלעי המלך 38, הראשון ליהודה", ותגו מנורה שעל בסיסה חקוק בעברית, קדימה. על הגדוד כבר פיקד מרגולין. ב-24 באפריל 1919 מונה פטרסון למפקד הצבאי של ׳השטח של רפיח׳. ברפיח הפעילו הבריטים מחנה מעצר לאסירים מדיניים ממצרים.

בינתיים עמד גנרל בולס להתמנות למושל א"י, ופטרסון התריע על כך בפני ויצמן, שלא קיבל את דעתו. המפקדה הבריטית המשיכה להציק ליהודים²¹, והחיילים רצו להשתחרר. מרירות חיילי הגדוד גברה לנוכח התנכלות הבריטים ²².

מתנדבים אמריקניים שוחררו, והצבא החליט להיפטר מז'בוטינסקי. ב-29 באוגוסט שוחרר ז'בוטינסקי. הוצע להעניק לו אות הצטיינות, והוא סירב לקבלו, אך קיבל לבסוף את אות MBE, והחזירו בשנת 1930 במחאה על שנאסר עליו להיכנס לא"י. פטרסון המשיך לשרת בצבא הבריטי עד ינואר 1920, והשתחרר בגיל 53.

הסמלים החיצוניים של הגדוד נמסרו לספרייה הלאומית, ואבדו. דגלי שלושת הגדודים נמסרו להסתדרות הציונית בלונדון. הדגלים הגיעו ארצה, והיו אמורים להפקידם בבית-הכנסת 'חורבת יהודה החסיד' בעיר העתיקה של ירושלים. הערבים התנגדו, והנציב העליון פלומר הבטיח לאבטח את הסדר בשעת העברת הדגלים ל'חורבה'. דגלי שני הגדודים אבדו.

תקף את הבריטים

לאחר שחרורו מהצבא, פעל פטרסון, לרוב עם ז'בוטינסקי, לקידום רעיון הצבא היהודי ולמימוש החלום להקים מדינה יהודית בא"י. הוא גיבש עמדה על ייעוד העם היהודי ועל א"י, ועד פטירתו ב-1947 תקף את ממשלת בריטניה על פגיעתה בעם היהודי, בציונות ובמנדט שקיבלה על א"י. הוא האמין, שאפשר להפוך את א"י לארץ זבת חלב ודבש, לייבש את ביצותיה, להביא אליה אלפי עולים, ולפתח את הארץ. במקביל, עשה למען האדרת מורשת הגדודים העבריים.

השלטונות הבריטיים בא"י היו עוינים לגדודים העבריים עוד בימי אלנבי. בשנת 1921 פוזרו שאריות גדוד הראשון ליהודה, וקולונל מרגולין התפטר מהצבא. אך מאורעות תר"ף-תרפ"א עוררו שוב את סוגיית הגדודים. באחד באפריל 1921 קיבלה ההנהלה הציונית את תביעת ז'בוטינסקי לבקש מהבריטים להקים מחדש את הגדודים העבריים כחלק מהכוחות הבריטיים בארץ. רעיון הגדודים עלה שוב ב-1925, כשפרץ מרד בסוריה, אך לא מומש.

כשהרברט סמואל מונה לנציב העליון הבריטי הוצע, שפטרסון ימונה למפקד משטרת א"י. סמואל התעלם מהבקשה, במסגרת מדיניותו השלילית כלפי התנועה הציונית.

פטרסון הרצה הרבה על המצב בארץ ועל הגדודים, גם בשליחות קרן היסוד, בבריטניה, בארה"ב ובקנדה ובדרום אפריקה. ספרו, עם הגדודים העבריים בא"י, כלל ביקורת נוקבת על יחסה של המפקדה הבריטית. פטרסון גינה את נטישת הבריטים את חובותיהם במסגרת המנדט על א"י. הנושא הזה ימשיך להעסיקו, והוא נחשב למבקר חריף של המדינות הבריטית. הבולשת הבריטית ראתה בפטרסון גורם מסוכן, ועקבה אחר פעילותו²³, גם אחרי שעקר לארה"ב.

בפרשת רצח ארלוזורוב תמך פטרסון בעמדת הרוויזיוניסטית, והטיל ספק במהימנות עדותה של סימה ארלוזורוב ובתפקודה של המשטרה. פטרסון סבר, שמפא"י מנצלת את הרצח לפגוע במעמד התנועה הרוויזיוניסטית²⁴.

פטרסון תמך בשיבת 'ארגון ב׳' בראשות אברהם תהומי ל'הגנה', אך חילוקי-הדעות לא הפריעו לפטרסון להיות נאמן לז'בוטינסקי.

יוני נתניהו נקרא על שמו

בסוף שנות השלושים פעל פטרסון בארה"ב, ופעל בה להסביר את הרעיון הציוני ואת הרעיון לחדש את הגדודים. עוד בספטמבר 1938 הציע ללסלי הוֹר-בֶּלישָה, שר המלחמה הבריטי, לגייס מאה אלף יהודים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הציעו פטרסון וז'בוטינסקי לגייס 50,000 יהודים אמריקניים לצבאות בעלות-הברית, בתנאי שבריטניה תקיים את הבטחתה לעם היהודי בהצהרת בלפור. הבריטים דחו את ההצעה, למרות שהקימו צבאות נפרדים לבני עמים שונים במסגרת הצבא הבריטי.

פטרסון היה מעורב בפעילות אצ"ל בארה"ב עד סוף ימיו, בשנת 1947. הוא הרצה וכתב הרבה על בגידת בריטניה בעם היהודי, וביקר בחריפות את המנהיגות הציונית, שלא פעלה נגד הפקידות הבריטית, ולא ניצלה את ההזדמנות, שניתנה לעם היהודי.

ז'בוטינסקי ופטרסון ניסו ליצור בארה"ב דעת קהל אוהדת לרעיון הקמת הצבא היהודי, למרות התנגדות חלקים בהנהגת יהודי ארה"ב, שחששו מהאשמת היהודים בנאמנות כפולה. באוגוסט 1940 נפטר ז'בוטינסקי במהלך ביקורו במחנה בית"ר ליד העיירה האנטר בניו-יורק. מותו היה אבדה כבדה לפטרסון, שהספידו במלים חמות ומעריכות. פטרסון המשיך לפעול מביתו בקליפורניה עם הלל קוק (פיטר ברגסון) להצלת יהודים, להקמת צבא יהודי ולמימוש הצהרת בלפור. במסגרת זו ראה בווינסטון צ'רצ'יל מתנגד לציונות, בעיקר, אחר הריגת הלורד מוין, ידידו, וקיווה לגדולות ממשלת הלייבור, והתאכזב. בשנים הללו קשר קשרים עמוקים עם בן-ציון נתניהו. יוני נתניהו נקרא על שמו, ופטרסון היה סנדקו.

פטרסון לא הונצח כמעט בארץ. פטרסון רצה להיקבר בסמוך לאנשיו. את הרעיון מימשו בשנים האחרונות, ביוזמת מכון ז'בוטינסקי ואלן, נכדו של פטרסון. אחרי התגברות על קשיים ביורוקרטיים בארצות-הברית ובארץ, נטמנו מכלי אפרם של פטרסון ושל פרנסיס, רעייתו, בארבעה בדצמבר 2014 בבית-העלמין במושב אביחיל, שהקימו יוצאי הגדודים העבריים.