הופעתי לפני כשבועיים בפני ועדת שחרורים בכלא השרון, אמת שאני כבר לא מופיע הרבה בפני ועדות שחרורים, ההמתנה ארוכה, הטקס נבוב, התוצאה ידועה מראש. הופעתי כהרגלי, חולצה לבנה די נקייה כמעט מגוהצת, נעמדתי לטעון והאמצעי בשלושת חברי הוועדה, שאל אותי, "האם קבעו כלל חדש בדיני ועדות שחרורים שלא סיפרו לי עליו", "סליחה" אמרתי ולתומי חשבתי כי מדובר בהחלטה מופלאה שקיבל פיני פישלר מנציב קבילות השופטים
דוד רוזן שעל פיה הפרקליטות אחראית לכל חומר חסוי הנמסר לוועדה ועליה לבדוק בעצמה עם הגוף המודיעיני שמעביר לה חומר, את אמינות המידע. רוזן קבע כי הפרקליטות אינה "צינור אטום", המעביר חומר מודיעיני אלא ברגע שהוא עובר דרכה ונמסר לוועדת שחרורים או לבית משפט, מוטבע עליו חותם כשרות בד"ץ של הפרקליטות, השיבה לשופט בחוצפה ובוז שהיא שומרת לנציב קבילות פרקליטים, ראה פרשת גרסטל, שיואיל בטובו ויעיר את הערתו לגורמי המודיעין. אבל כתבה פרקליטת מחוז תל אביב הגברת אבישר, הוא לא יכול לבקר את גורמי המודיעין כי הם לא פרקליטים המייצגים את המדינה, חה חה חה, צחקה הפרקליטה אכלת אותה, רוזן השיב לה את אשר השיב לה וקבע כי פישלר והתלונה צודקים ובינתיים הפרקליטות לא מקיימת את ההחלטה.
אבל לפני שהוצאתי מילה מפי, אמר האמצעי שלבש עניבה שחורה, "האם קבעו כי עורכי דין פטורים מעניבה שחורה כשהם מופיעים בפני ועדת שחרורים", עכשיו הרמתי את עיני, זיהיתי מיד את ההומור הזה, המתנשא המבקש להשפיל פרקליטים, שנת בציר שנות השבעים או השמונים, של המאה הקודמת, "ועדת שחרורים היא לא בית משפט", עניתי ביובש לא אופייני וחובת מדי משפט לא חלה עליה, גם "השופט", התבונן בי לפתע והבין עם מי הוא הסתבך וירד מן הנושא. התבוננתי בו וראיתי שופט שמור היטב, הזכור לי כשופט שלום מאיזה בית משפט שלום מחניק ששכן בדירת שיכון, לפני המהפכה ההורדוסיאנית של בניית בתי המשפט שהנהיג שר המשפטים
דוד ליבאי, כששר משפטים היה שר ולא טמבל.
תאמינו לי יש לי כבוד גדול לאנשים מבוגרים, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי, מה עושה פה שופט שמזמן חלף את גיל 70 ושחרר ממעמסת המשפט בוועדת שחרורים. מדוע מי שהחוק קובע למעשה לגביו כי הוא לא כשיר לקבוע גורלות של אנשים, כדין קשיש שרשיון הנהיגה נלקח ממנו, כשיר להיות שופט בוועדת שחרורים היכולה לקבוע גורלות הרבה יותר משמעותיים משופט שלום. הדיון התקיים, אני דיברתי יפה ומליצי כדרכי, הפרקליט דיבר קצר ומסר את מעטפת החומר החסוי, השופט התבונן בה ומלמל לעצמו ומסר גם לשני חברי הוועדה האחרים, אשת חינוך וקרימינולוג. הם הסתכלו וראו שם את מה שלא ראתה שפחה על שפת ים סוף. התחלתי לדבר, השופט אמר, אין צורך הבנו, סולקתי החוצה אל חדרון קטן וממוזג על יד חדר הוועדה וכעבור מספר דקות נקראתי פנימה והשופט הכתיב החלטה - האסיר לא שיכנע כי חזר בו מן האידיאולוגיה שבגינה הורשע בעבירה של תמיכה בארגון טרור.
חזרתי הביתה ובדקתי מה העניין הזה עם הקשיש הלא חביב שישב בוועדת השחרורים ומצאתי כי שופטי שלום בדימוס יכולים להתמנות לוועדת שחרורים על-ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון לשנתיים ואחר כך לעוד שנתיים ועוד שנתיים, ללא הגבלת גיל, כל עוד הוא אוחז בחוזקה במסעדי הכסא השיפוטי ולא נופל לאחור ברעש לא נעים. ומאחר שיש לי טור במוסף הארץ כתבתי על זה מאמר המתפרסם היום בעיתון ולהלן נוסח המאמר, עם קצת תוספות שלא נכנסו למאמר בעיתון המוגבל ל723 מילים .
להוציא את השד
סערה מתקרבת אל הקומה התחתונה של מערכת המשפט, סערה שתציף, את דירת המרתף הלחה שורצת עכברים וחולדות, שם יושבת ועדת השחרורים של שב"ס. ועדת שחרורים, ממונה על-פי החוק להחליט האם האסיר שריצה שני שלישים ממאסרו, זכאי לשחרור מוקדם, האם נפשו השחורה כזפת הלבינה כשלג, בעקבות פעולות השיקום הנמרצות המבוצעות בבית הסוהר, למשל בסדנה לשליטה בכעסים, בסדנה לאלימות במשפחה,בסדנה להרגלי חיים.
ועדת שחרורים מורכבת משופט אחד ושני "אנשי חינוך", או "פסיכולוגים", או "קרימינולוגים". בראש הוועדה עומד כמובן "השופט",העדיף תמיד על בני אנוש רגילים. שים שופט בין שני חתני פרס נובל לספרות וביולוגיה שיבחרו מלכת יופי והשופט הוא שלמעשה מחליט. השופט בוועדת השחרורים הוא שופט שלום, והחוק פותח את המשרה גם לשופטי שלום בדימוס. ה"שופט" מתמנה לוועדה על-ידי שר המשפטים, לתקופה של שנתיים הניתנים להארכה לעוד שנתיים ועוד שנתיים ועוד שנתיים, ככל שיכול השופט לאחוז במסעדי הכסא ולא ליפול אחורה. כוחו של שר המשפטים להפסיק את כהונת השופט בועד השחרורים כל שנתיים, עומדת בניגוד גמור לאי התלות השיפוטית לשונות רעות מאוד אומרות כי שופטים משחררים לא יתמנו לשנתיים נוספות. על כן השופט היושב בוועדת שחרורים אינו באמת שופט, אלא שופר של שר המשפטים ומכן ואילך יכונה השופר.
התפקיד מבוקש על-ידי שופרים בדימוס, לא אחת רואה עורך הדין בראש ועדת השחרורים שופר בדימוס הזכור לו מאחד מבתי המשפט הנידחים, שהכיר בימי נערותו כשעוד היה עורך הדין עלם רך בשנים, והיה נוסע באוטובוס לבתי משפט השלום ברחבי הארץ. הוא נזכר בשופר יושב בקיטון זעיר בבית משפט השלום אי-שם ומתחנן לגודשים את הלשכה:, "אוויר רבותי תנו מעבר לאוויר" עורך הדין מזהה אותו, על-פי הקמט שהלך והעמיק מתחת לשפתיו הדקות, קמט כצלקת ששוט החיים מכה על פניו פעם אחר פעם ולוחש, "יכולת להיות עורך דין של נדל"ן ותראה מה יצא ממך".
מדוע אנשים מכובדים אלה, שהתברכו בבריאות טובה, עד מאה ועשרים, טורחים ומבקשים מן השר,להתמנות לשנתיים ועוד שנתיים ועוד שנתיים, לא השכר הזעום, לא הסנדוויצ’ים, המובאים במגשים גדולים לחדר הוועדה בשעת הצהריים בדיוק. הסנדוויצ’ים שהיו בסיס למחקר המופתי, ששאל את השאלה החצופה, מתי ישחרר שופט יותר אסירים לפני הסנדוויץ או אחרי הסנדוויץ והתשובה כמובן מיד לאחר הסנדוויץ ומספר המשוחררים יורד ככל שחולף הזמן מן הסנדוויץ.
מה שמושך שופרים ותיקים הוא כמובן הכח השיפוטי, שנלקח מהם באכזריות כשהגיעו לגיל 70 שהוא למעשה ה-50 החדש. היכולת להכריע גורל אדם העומד כנוע לפנייך, זה מה שחסר לשופרים בדימוס, זה לא משתווה למשחק ברידג במרכז הקהילתי, ואפילו לא לדפדוף סורר באינטרנט.
השופרים היושבים בועדות השחרורים יודעים היטב, כמו הפרקליטים, כמו הסנגורים, כי כל מה שקורה בדיון בוועדת השחרורים, הוא אחיזת עיניים, הסנגור קם וטוען, השופר משים אוזנו כאפרכסת, הקרימינולוג פוער זוג עיניים, אשת החינוך שואלת הסנגור יושב, הפרקליט משיב, ואז מגיע הרגע הגדול, לשופר נמסרת ביראת קודש מעטפה חומה אטומה לאור, שבתוכה נמצא החומר המודיעיני המשויך לאסיר והוא אשר יכריע את גורלו.
סיכוייו של האסיר להשתחרר תלויים בממלכה האפלה של דוחות מודיעיניים, הלשנות, והערכות של קציני המודיעין למיניהם ולדורותיהם. אלה נאספים באמצעות כלכלת ההטבות הזעירות, הניתנות לאסירים "משתפי פעולה", נשללות מסרבנים, שיתוף פעולה משמעו מידע מפליל על אסירים אחרים, המצטרף יחה לאגם הרדיואקטיבי הנקווה מתחת למערכת המשפט, מערכת משפט אלטרנטיבית, התאום המפלצתי המוסתר היטב מן העין.
ההטבות הן מתנות מעבר למה שכתוב בפקודת בתי הסוהר, הארכת ביקור משפחה, יציאה לחופשה מיוחדת, שיחת טלפון נוזל סיכה להתייחדויות. הטבות אלה הן בשיקול דעתו המוחלט של מנהל בית הסוהר, האסיר אינו רשאי לדרוש, אלא ללחוש "תודה אדוני המנהל", כשהוא מקבל אותם.
באופן לא מפתיע, השופרים היושבים בועדות השחרורים התלויים בעוד שנתיים של הארכת מינויים, לא שאלו, מי כאן האחראי לידיעות המודיעיניות, קציני המודיעין יושבים בחדריהם, אי-אפשר להביא אותם לוועדת השחרורים והפרקליט המייצג את המדינה המתנגדת לשחרר אסירים כרפלקס קדמוני, מושך בכתפיו ואומר אני סומך על קציני המודיעין.
עד שיום אחד התערב בעניין הממונה על קבילות כנגד פרקליטים ומייצגי ציבור אחרים, תפקיד שהוא שני ברמת הסיכון שבו למאכיל נמרים בספארי. תלונה הוגשה אליו שאמרה כי הפרקליט שהגיש חומר לוועדה, אישר כי פרקליטים לא בודקים את הידיעות עם הגורם המודיעיני, עוד אישר הפרקליט כי ידוע לו כי הכלל "מוסיפים על הקודש ולא מפחיתים מן הקודש", חל על חומר מודיעיני, לא מורידים ידיעות ישנות, לא רלוונטיות, אלא רק מוסיפים ידיעות חדשות. וכך כולל החומר המודיעיני רוחות רפאים, ארגוני פשע שמזמן התפרקו, עבריינים בכירים שהלכו לעולמם.
נציב הקבילות השופט המחוזי דוד רוזן, קבע לפני כשבוע כי לא ניתן לקבל גישה לפיה הפרקליטות היא "צינור אטום להעברת מידע לבית המשפט, הפרקליטות מייצגת את המדינה וכל שמועבר על ידה לבית המשפט או לוועדת שחרורים נתון לשליטתה ואחריותה". ועל כן על הפרקליטים לוודא בעצמם כי אכן זהו חומר רלוונטי אקטואלי ולא אטריות קרות. לא הרבה הבינו כי השופטטט ניקב את קיר הפלדה המפריד בין עולם המשפט הגלוי ובין הסמוי מן העין ושפריץ צהוב ומסריח פרץ החוצה.
"אנחנו", צעקו הפרקליטים, שאנחנו ניגע בזבל הזה, של חומר מודיעיני. נכון להיום הפרקליטות לא ממלאת אחרי הוראת הנציב רוזן, וזוכה לגיבוי של פרקליט המדינה ואני רואה בעיני רוחי התנגשות בין העולם הגלוי לעולם האפל, אני רואה חומר רדיואקטיבי מתפרץ החוצה, (אולי בגלל שאני צופה בסדרה צ'רנוביל) אלפי אסירים שלא שוחררו בגלל חומר חסוי דורשים צדק, הרבה שופרים בדימוס חוזרים אל התשבצים, הפייסבוק וגינת הנוי. סערת השופטת גרסטל מכה שוב.
