נלהב להתמסר למשימה

כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה.

• "פגז אחרון התפוצץ ושתק, עטפה הדממה את העמק. / ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק. / אימא, היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק. / הבית איננו ואבא רחוק, / אמי, את בוכה או צוחקת?"

מכירים את השיר? זוכרים? בטח 50%. אם אני אשיר אותו בטח לא תזהו. השיר הזה נכתב בתקופת מלחמת ששת הימים על-ידי יובב כץ, בן גרעין בקיבוץ גדות השכן, וזה תיאור מדויק של פסקול ילדותי בגליל, בעמק החולה, שם גדלתי. ככה הרגשנו כיישוב בקו עימות, חשופים להפגזות הסורים, לרעש המיגים המאיים מעל ראשנו וריצות תכופות בלילה למקלטים. גדלתי בצל חדשות על פגיעות בחיילים, באזרחים ובשדות.

הוריי דרור ונועה, זיכרונם לברכה, שירתו בפלמ"ח ובחרו להתיישב בעמק מוכה הביצות והיתושים. קראו לזה אז שליחות, משימה לאומית, ציונות, אידיאליזם. חונכנו לצניעות, לדרך ארץ, לאהבת הארץ ומעל הכל – לאהבת אדם באשר הוא אדם. הערכים האלה הם שפת האם שלי ושל רבים מבני דורי.

כמו הוריי אז, כך גם אני ניצב בפניכם נרגש לצאת לשליחות, נלהב להתמסר למשימה, מפוכח נוכח האתגרים ואופטימי. מי שרוצה לעבוד למען עתיד טוב יותר חייב להיות אופטימי. צו הגיוס היה בעבורי הזדמנות לפרוע את חובי למדינה. זכיתי לשרת בצה"ל במשך קרוב ל-40 שנה. אף שרוב השירות שלי עבר כלוחם וכמפקד ביחידות המובחרות, ראיתי בעצמי לפני הכל מחנך.

בשנים האחרונות עסקתי רבות – במסגרות צבאיות, במכינות, בפורומים ניהוליים ופיקודיים – בניסיון להבין לעומק את משמעות המונחים פיקוד ומנהיגות. אם כן, מה הופך אדם למפקד טוב וראוי? או במונחים האזרחיים, מה הופך אדם למנהיג טוב וראוי? באופן לא מפתיע הכל חוזר לשיעור הראשון שלמדתי בבית: צניעות, דרך ארץ ואהבת אדם. אומנם המפקד או המנהיג יכולים לשלוט בכוח, לחוקק חוקים, לזרוע פחד ומורא מכוח השררה, אבל מנהיג טוב ישאף שאנשיו ילכו אחריו מתוך תחושת ביטחון ולא מתחושת פחד. מי שמבקש שילכו אחריו חייב לסמן דרך וחזון, להצביע על כיוון, ליזום ולהוביל בנחישות ובתבונה. מי שמוביל אנשים בביטחון גם יודע לזהות את החלשים ואת אלה הזקוקים להזדמנות נוספת. לצערנו, במדינת ישראל אוכלוסיות רבות עדיין שקופות. חברה איתנה נמדדת ברמת הסולידריות שהיא מסוגלת להפגין כלפי חבריה החלשים. ביכולתה לצמצם פערים ולראות בגיוון האנושי כוח והשראה.

לבסוף, לא ניתן לדבר על מנהיגות ללא יושר אישי, יושרה, ובעיקר – דוגמה אישית. כשפשטתי את המדים חשבתי שפרעתי את חובי למדינה והגיע הזמן, מה שנקרא, לעשות לביתי. אבל לכל מקום שהגעתי אליו, בכל שיחה שבה השתתפתי נתגלעו הקרעים והשסעים במלוא כיעורם. הסולידריות החברתית התפוגגה ואת מקומה תפס שיח ציני, גס, ופלגני. אז עשיתי את מה שאני יודע הכי טוב לעשות: התגייסתי שוב. הצטרפתי למפלגת העבודה, ביתי האידיאולוגי משחר נעוריי. שם מצאתי את חברי הכנסת מטעמה, לוחמי צדק חברתיים מובילים. הזהירו אותי; אמרו לי שהפוליטיקה תשנה אותי. ראיתי בתפקידיי הבכירים כיצד שררה וכוח משחיתים ומרעילים. לשמחתי, אינני נגוע בציניות. אני מבטיח לכם, לא רק שהפוליטיקה לא תשנה אותי – אני אפעל לשנות אותה.

באתי לכאן להיות שומר סף של הדמוקרטיה; לקבל את רצון הרוב, ולא פחות מכך – לשמור על זכויות המיעוט. חברים, חוקים נועדו להגן על כולנו, על כולנו, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. בדמוקרטיה אין חוקים שנחקקים כד להגן על אדם אחד מסוים ואין אדם העומד מעל החוק. ראיתי את החרדה והדאגה מפני כרסום בדמוקרטיה, כפי שהפגנתם בהמוניכם במוצאי השבת האחרונה. חשוב לי שתדעו: אתם לא לבד.

התגייסתי לפוליטיקה גם כדי להשמיע את קולה של ההתיישבות העובדת, שלצערי הפכה בשנים האחרונות לאובדת באל"ף, לבת חורגת. ציונות לא תוכל להתקיים ללא התיישבות וחקלאות. במקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו. בזכות ההתיישבות נשמרים הגבולות, הקרקע, האקולוגיה ומורשת תרבותנו. היחס העוין למתיישבים ולחקלאים הוא הפניית עורף לכל אותם ערכים המייצגים את הציונות.

אני כאן כדי להציע שיח אחר, שיח שאינו מתנשא או מתלהם. גם אם יש בינינו חילוקי דעות – וטוב ואף בריא שיש כאלה – גם כשהמסרים חריפים וביקורתיים, הם חייבים להיאמר בדרך של דיאלוג מכבד ומחבר. אני איש של מעשים ופחות של מילים, על כן אני מתחייב כאן היום לפניכם לשמש דוגמה אישית ולשרת אתכם בנאמנות. בהצלחה לכולנו.