בימים אלה היינו עדים להתנהלות שלילית אך שכיחה במקומותינו, של בכירים ביותר במנהיגות הפוליטית, בשאלת מעמדה של מערכת המשפט במארג השלטוני-דמוקרטי במדינת-ישראל. שאלה זו שבה ועולה לדיון ציבורי, משום שבית המשפט והפרקליטות לא השכילו להאזין לרחשי לב הציבור, בעוד ה
ממשלה והכנסת לא גילו יוזמה לטפל בסוגיה, בטרם תהפוך למשבר אידאולוגי פנימי. עתה כל גורם מתבצר בעמדותיו ובמקום ליזום ולהניע הדברות, עוסק באיומים על זולתו משל היה מבקש להכניעו בכך.
אני מדגיש שמדובר במדינת ישראל, משום שבמדינות דמוקרטיות אחרות אין לשאלת-יסוד זו מענה אחיד ויחיד. כל מדינה הגדירה את עמדותיה בחוקה או בחוקי-יסוד, ובמקום שאין בנמצא אחד מפתרונות אלה, נמצאו פתרונות "זמניים" ומוסכמים אחרים. נראה, שבמקום שהפתרונות אינם כלולים באחת מקטגוריות אלה, לא מדובר במדינות דמוקרטיות.
כידוע, בישראל אין חוקה ואת מקומה ממלאים באופן זמני חוקי-יסוד של הכנסת. אלה נחשבו עד לאחרונה כתחליפים זמניים לחוקה, אף כי אינם מייצגים מקשה אינטגרטיבית ומאוזנת אחת. בישראל גם התפתחה מציאות שלילית, בה הרשות המשפטית נוטלת לעצמה חופש החלטה ופעולה באמצעות פרוש חוק יסוד אחד - חוק
כבוד האדם וחירותו - כבסיס חוקתי לכל פסיקותיה. את החסר בכתובים מטעם המחוקק, משלים בית המשפט באמצעות "פרשנות משפטית", או "ביקורת שיפוטית". כך או כך, הפך בית המשפט את עצמו, בהיתר מטעם עצמו וללא חקיקה מגבה ומסמיכה של המחוקק, לרשות הקובעת את העקרונות, הנורמות וההיגדים המשפטיים בכל נושא ועניין. הואיל ולא הוסמך לכך בחקיקה ראשית, ומבלי שהוגדרו גבולות חוקיים לסמכויותיו ומסגרת שביכולתה לרסן או לכוון את האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט -
הפכה גישה אקטיביסטית כביכול זו לדיקטטורה שלטונית של גורם אחד; עתה מבקש בית המשפט לשמר חד-צדדית מציאות זו.
בית המשפט והפרקליטות הן רשויות ממונות על-ידי רשויות נבחרות על-ידי הציבור. בעשותן דין לעצמן, הן מפקיעות בפועל את הריבונות וסמכויות החקיקה מהעם והכנסת. זו מציאות אנטי-דמוקרטית ובלתי נסבלת. ברור שמשיקולי התקינות הפוליטית, הדברים אינם מנוסחים בפומבי באופן זה. אולם ההליכים המבוצעים בפועל בכל פעם שהשאלה עומדת למבחן, מתנהלים כך שעליונות בית המשפט והשופטים על פני כל רשות אחרת, לרבות כנסת ישראל הנבחרת היא עובדה שאין להרהר אחריה או לערער עליה.
הכל שפיט
דיקטטורת הרשות השופטת, מתקיימת בישראל בחסות הסיסמה שעליה להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב הדמוקרטי, אולם עקרון "נאצל" זה, חסר את הרגל החיונית השנייה של הגנה על הרוב מפני עריצות המיעוט. "חוקי המשחק" נקבעים על-ידי אותה קבוצת אנשים ממונה, שעמדותיה "פטורות" מביקורת ומהגבלה חוקית כלשהי. בכל מקרה ששאלת הגבלה כזו עולה על הפרק, מתפוצץ מחדש בלון "עליונות שלטון החוק"
1. במקרים רבים נובע הפיצוץ מהעובדה הפשוטה, שהמעשים נעשים משום שאין בנמצא חוק. במקומו קיימים מבחני סבירות של פרשני חוק יסוד אחד, שגם בו חורים ומגרעות לא מעטים - חוק כבוד האדם וחירותו. לא במקרה קבע בשעתו
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון את העקרון ההזוי "שהכול שפיט". הכל שפיט כאשר קיים חוק שעל פיו מתנהל ההליך המשפטי.
באין חוק, לא ייתכן הליך משפטי, משום שמעולם לא קיבל בית המשפט מהגורם הריבוני במדינת ישראל סמכות שיפוט טוטלית.
אין אף תחום בחיינו שהוא כה טוטאלי כתחום המשפטי מבית מדרשו של ברק. דומני, שרק הדת, ש"המציאה" את האלוהים ובקשה להקנות לו מעמד של הכל-יכול וכל-יודע, שאין להרהר עליו או אחריו היא כזו. האם עלינו להבין ששופטינו כיום הם החלופה המודרנית לנציגי האלוהים עלי אדמות? האם זו המונרכיה החדשה שמנסים לשדך לנו כחלופה למושג הדמוקרטיה הקלסית?!
ברור שאני כופר מכל וכל בגישה זו.
במערכות מעשה ידי אדם, כולנו אנשים, כולנו שווים וכולנו פועלים במסגרת המגבלות שמתיר לנו הקולקטיב שבשמו, בתוכו ומטעמו אנו מקבלים סמכות לפעול וגיבוי לפעולתנו, כל עוד הם עולים בקנה אחד עם סמכות זו. אם בעולמו של הקדוש ברוך הוא אין צדק אבסולוטי, גם בעולם המשפט אין צדק כזה.
במקום שאין בו מושגים אבסולוטיים, גם אין אוטוריטה אבסולוטית, לרבות זו של בית המשפט.
עד כאן "התיאוריה" שבשלה התכנסנו לדיון זה. המקרה שחולל את "הפיצוץ" האחרון הוא דבריו הפזיזים של שר המשפטים החדש, ח"כ
אמיר אוחנה. עוד בטרם יבשה הדיו על כתב המינוי שלו לשר המשפטים, כבר הצליח לספק ליורה הציבורית הרותחת שלנו, אמירה שגויה באשר לתקפות פסיקותיו של בית המשפט. לאמירה השגויה הצטרף בזריזות ראש הממשלה ובאמירה שגויה לא פחות, גרם שני נזקים במשפט אחד: פסל את דברי שר המשפטים שלו מכל וכל ופגע ביוקרתו ללא צורך, והוכיח שפוליטיקה "טהורה" היא שיקול מכריע ברבים מן הדברים שהוא אומר לאחרונה.
החרתה והחזיקה אחריו נשיאת בית המשפט העליון, ויצאה חוצץ נגד דברי השר, אבל לא סיפקה שום הבהרה מועילה משלה לצדקת עמדתה.
לדידה, הדיקטטורה המשפטית בעינה עומדת, שר המשפטים אינו יודע מה הוא שח וראש הממשלה שוב הרכין ראש בפני דיקטטורה זו. האם הכין לעצמו תנאים נוחים יותר לקראת השימוע התלוי ועומד נגדו בפרקליטות או למשפט שעשוי לבוא אחריו? - לרה"מ פתרונים. בשולי הדברים הנ"ל שמענו גם את ה"אמן" הרפה של ראש האופוזיציה, על דברי שני אלה. אילו אמר דברים שונים, ברוח האמור לעיל, היה קונה את עולמו בחמש שניות של פוליטיקה חכמה.
רצון טוב
שר המשפטים שכח כנראה שהוא גם פוליטיקאי, שמחזיק כיום בתיק רגיש ביותר מבחינה ציבורית ושלעיתים ניסוחם של דברים בסיסיים חשוב יותר מהתוכן עצמו, והוא שקובע אם מדובר בהצלחה מזהירה או בכישלון מחפיר.
אילו ניסח את דבריו באופן הקובע שכל זרועות הממשל הציבורי כפופות לחוקי הכנסת, לרבות המערכת המשפטית, וכל פסיקה הנעשית בתוך מסגרת חקיקתית זו מחייבת את כולם - היה תורם תרומה חשובה לדיון הציבורי ואפילו מקדמו כברת דרך. צודקת בוודאי תהיה טענה שתגרוס כי אין מצב ריאלי בו ייתכן שכל אחד יעשה דין לעצמו, או יחליט איזו פסיקה או חלק ממנה מתאימים לו ואילו חלקים פסולים בעיניו. אולם חלקה השני של אותה טענה הוא שגם לא כל אחד מחוקק ועל כן הפסיקה תקפה רק כאשר היא מתקיימת בתחומי חוק קיים וברוחו, ואינה מתיימרת לעצב אותו אד- הוק לצרכיה.
תגובת נתניהו, מי שדיבר לא אחת ועדיין מדבר על פיסקת ההתגברות בחוק יסוד החקיקה, היא אופורטוניסטית, מפני שבאה לגמד את ממדיו הציבוריים של שר המשפטים, מפני שלא הייתה מחויבת המציאות בנוסח שבו נאמרה ומפני שבאה לקנות לנתניהו קורטוב של רצון טוב אצל יריבים קשים שמחפשים את ראשו, ע"ח שותפים לדרך שמסייעים לו במאבקיו. לא היה נגרע מכבודו, אילו הסתפק בתיקון דברי שר המשפטים שלו ברוח האמור לעיל. בכך, בין היתר, היה מקדם את הנושא כולו, ללא גרימת נזק אישי וציבורי מיותרים.
נשיאת בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, שתפקידו קיבל לאחרונה ממדים מבהילים בשל כתבי האישום שתלה מעל ראשו של ראש הממשלה, עסקו כדרכם בהגנה על מעמדם האליטיסטי. במקום לעסוק בסלע המחלוקת ולתרום לוויכוח עצמו, בקשו להפחיד את "מתנגדיהם האידאולוגיים" מפני המשך הניסיונות לקרוא אותם לסדר. לדעתי זו ברכה לבטלה - הג'יני כבר יצא מהבקבוק והוא מחייב הכרעה ציבורית. על התייחסות האופוזיציה כמעט אין מה לומר, הכל בה צפוי וידוע מראש - שלילה גורפת וחסרת אחריות ותכלית של כל מה שתאמר הממשלה, כמעט בכל עניין.
אפיזודה זו לא קידמה כהוא זה את הדיון הציבורי בשאלת מאזן הכוחות השלטוני בין רשויות הממשל המרכזיות, אך שבה וחיממה את האווירה החמה מדי בלאו הכי. לכל השותפים לתרגיל המיותר הזה מגיעה קריאת "בוז" של הציבור, אשר ללא ספק מצפה מאושיות ממשל ברמה כזו להפגנת יכולות ואחריות איכותיים יותר.