מציאות תחבורתית היברידית

הכותרת האמיתית של היום בו הוחלף לאחר עשור שנים שר התחבורה ישראל כ"ץ בבצלאל סמוטריץ', איננה פרסונלית או מפלגתית כלל ועיקר. באותו יום בדיוק החליט משרד האוצר, סתם ככה "מתחת לרדאר", ובשיתוף משרד התחבורה, להעלות בהדרגה את המיסוי המופחת על כלי רכב היברידים, שאינם מזהמים, מכ-30 אחוזים כיום, למס האופטימלי, 83 אחוזים.

החלטה זו איננה רק כלכלית גרידא, אלא גם מלמדת על תודעתיות בעייתית הצרובה בקוד הגנטי של מקבלי ההחלטות בישראל בכל הנושא התחבורתי, המשמש כמחלבת כסף בלתי נדלית, זאת במקום לראות אותו כמרכיב לאומי אסטרטגי בפיתוח מדינה מודרנית, המשלבת איכות סביבה ואוויר נקי, עם מערכת היסעים המונים משוכללת וכלי רכב פרטיים בלתי מזהמים.

מעבר לעובדה שהחלטה זו מנוגדת למגמה הרווחת בעולם בכלל ובמדינות ה-OECD בפרט, העיתוי שלה, זועק לשמיים דווקא בזמן שמדינת ישראל עסוקה כל העת בפיתוח ערים ושכונות חדשות, בנייה אינטנסיבית, הן בערי הלווין של מדינת תל אביב והן בפריפריה, כשבד בבד מתפרסמות מעת לעת תוכניות רבות היקף איך לפתור את בעיית הפקקים וקריסת התשתיות, בין אם באמצעות רכבת קלה או מטרו, בין אם באמצעות נת"צים או אלטרנטיבות אחרות.

תחבורה טובה, לפרוטוקול, איננה מחלבת כספים, אלא דווקא אמצעי למנף את המשק הישראלי, לקצר מרחקים בין המרכז לבין הפריפריה, לממשק מיליוני ישראלים למקום העבודה, הבילוי והקניות שלהם, ולהביא את החיים במדינת ישראל של הדורות הבאים למקומות הרבה יותר טובים. אין ספק שהעלאת המס הזו, מעבר למשמעותה הכלכלית המיידית על כל מי שחפץ לרכוש רכב היברידי, וכעת יבטל החלטה זו, מהווה נסיגה מוחלטת אחורנית בכל מה שקשור לא רק לאיכות סביבה וזיהום אוויר, אלא בכלל לתפיסה של "איך החיים בישראל צריכים להראות".

לא מטרה

תחבורה טובה איננה מבדילה בין ישראל כ"ץ לבין בצלאל סמוטריץ, בין ימין לבין שמאל, בין חרדים ודתיים לאומיים לבין חילוניים. היא איננה רק כלי עזר על-מנת להגיע בנקודה X לנקודה Y, אלא גם, ובעיקר, להיות האינפוזיה ועורק הכלכלה והמשק הישראלי, הן ברמה הלאומית, הן העירונית, הן השכונתית, הקהילתית והאישית.

תחבורה טובה איננה נמדדת רק בתוכניות מדף מגלומניות המתפרסמות חדשים לבקרים, עם גרפיקה צבעונית משוכללת ומספרים דמיוניים המגיעים לכדי השקעות של עשרות מיליארדים הקווים אלה או אחרים, כשחלקן הגדול נדחה למועד בלתי ידוע, או נעלם לעולם שכולו טוב. היא נמדדת במה שקורה כאן, ועכשיו, הן בראשם של פקידי האוצר והמתכננים, והן, בראש וראשונה, אצל מקבלי ההחלטות האמונים על מיניסטריון מאוד חשוב זה.

תחבורה טובה היא אמצעי. לא מטרה. האחוז הנמוך להפליא של כלי רכב היברידים בישראל, לעומת מדינות OECD אחרות, איננו מקרי, כמו גם העובדה שהתחבורה הציבורית, ובעיקר אוטובוסים, הפכה במהלך השנים למותג עממי נחות ביותר, זאת להבדיל אלפי הבדלות ממדינות אחרות, שבהן אנשי עסקים מעונבים ומחויטים משתמשים בה דרך קבע.

בצלאל סמוטריץ, לזכותו, לפחות מודה בחצי פה שקיבל את תיק התחבורה כ"ברירת מחדל" במקום תיק המשפטים שעליו חלם. הן הראוי, אם כן, שבראש מיניסטריון זה יעמוד סוף-סוף, ולאחר הבחירות בספטמבר הקרוב, לא איש פוליטי כזה או אחר, אלא איש מקצוע שמבין שתחבורה זה לא רק סלילת כבישים ומחלפים ושרטוט קווי רכבות לסוגיהן, אלא מי שרואה בו ייעוד הרבה יותר חשוב מאשר לנצל את המציאות ההיברידית והמבלבלת הזו לטובת 9 מילון אזרחי ישראל כאמצעי בדוק לחליבת כסף בלתי פוסקת. חומר למחשבה.